אמצע החגים, רגע לפני שחוזרים לשגרה, זמן לעוד כמה תובנות נוספות על הדרך שעברתי בשנה החולפת, שהייתה סוערת במיוחד.
התובנה הראשונה היא: אל תתפתי לפתוח את המייל. את בחופשה, כבר ביטלת את ההתראות באפליקציה. אז אל תפתחי אותה גם אם האצבעות שלך ממש מדגדגות לרפרש. את לא מבינה מה יכול לקרות כשאת קוראת מייל בזמן הלא נכון. אין שום הודעה שלא יכולה לחכות עוד קצת, לעוד סבב של בטן־גב או כוס יין, בטח כשאת לא אוחזת במקצוע מציל חיים. להתנתק לפעמים זאת הצלת החיים האמיתית בשבילך.
ואם כבר פתחת את המייל, כי את גרועה בדחיית סיפוקים ויצר הסקרנות שלך גדול מזה של החתול השכונתי, אל תעני. תזמון שליחה במייל היא אחת ההמצאות הטובות ביותר של ההייטקס. אף אחד לא צריך לדעת שאין לך שום יכולת להתעלם מדואר נכנס ושאת עונה להודעות גם אחרי חצות, בלילות ללא שינה.
אל תשאלו איך אני יודעת.
ובאותו עניין, אם היה אפשר להשאיר את קוד חו"ל בטלפון כל השנה וגם בארץ, החיים שלנו היו טובים יותר, בזה אין ספק. אבל אי אפשר, וכדי למנוע מאנשים שכותבים הודעות וואטסאפ בנוסח מנכ"לית הוט טל גרנות - שהודתה בראיון שהיא שולחת הודעות לעובדים שלה גם בשש בבוקר - לחדור לכם לשדה האנרגטי לא בזמן, כדאי להשאיר את הטלפון רוב היום על שקט. בוודאי בחופש, בסופי שבוע וביום ראשון עד 12 בצהריים. כי כולנו זקוקים לעוד קצת זמן של חסד.
בחיים עצמם, בתוך השגרה המשעממת, אנא הימנעו משליחת הודעות בחלקים. זה מרגיז ומזכיר את האנשים שבעבר היו מגיעים אליך הביתה בלי להודיע קודם. פשוט דופקים בדלת. זוכרים את טקס סתימת החור בעינית? אז כזה. ואם אתם רוצים לומר משהו תעשו את זה בחתיכה אחת - ועדיף לא בשש בבוקר.
התובנה השנייה שלי מהימים האלו היא: תפסיקי לריב עם אנשים זרים בטוויטר. וגם עם כאלה שאת מכירה מפה ומשם. לטוויטר יש תפוצה אדירה בקרב מספר קטן של אנשים, ובסופו של דבר הרשת החברתית ומה שקורה בה לא מעניין את האדם הפשוט באוטובוס, במכולת ובקפה השכונתי.
האמת היא שרוב האנשים הרעים במרשתת הם דווקא אנשים די טובים במציאות. סקר רשת שקראתי לא מזמן העלה כי 87% מהאנשים שמקללים ברשת לא היו מעיזים לעשות זאת למישהו פנים אל פנים.
ואם את בכל זאת רוצה לחיות ביקום מקביל, תעשי מדיטציה, תבהי בים, טוסי להודו, תיפלי לבינג' של סרטי מארוול. כל דבר, רק לא לריב עם אנשים זרים בטוויטר. וגם לא עם כאלה שאת קצת מכירה.
הלאה: תסגרי חופשות מראש ביומן. אין כמו הסימנים האלה ביומן הדיגיטלי שאפשר מדי פעם לדפדף אליהם, לנשום לתוכם ולדעת שעוד יש מפרש לבן באופק, למרות הענן השחור הכבד.
ועוד תובנה: תציבי יעדים. לא רק מקצועיים, אלא גם אישיים, אבל כאלה שאפשר לעמוד בהם בטווח הקצר, למשל לתרגל יוגה שלוש פעמים בשבוע. וכן, גם לי מתחשק להרוויח מיליון דולר ושהספר הבא שלי ימכור לפחות כמו “הארי פוטר", אבל אני אסתפק בינתיים בלהושיב את עצמי לסשנים קבועים של כתיבה עם טלפון על מצב טיסה. לפחות שרוב הזמן מישהו מאיתנו ירגיש שהוא על מטוס.
נמשיך? לכי כבר לראות שקיעה, יא עצלנית. ולא רק דרך החרך הקטן מהחלון שמצליח לתפוס את הילת השקיעה מעבר לפיגומים ולמנופי הפינוי־בינוי. עוד מעט הנוף הזה ייחסם, החורף יגיע, מסך חשיכה יירד מוקדם על העיר, וקור חודר עצמות יספק שלל תירוצים למה לא לעשות דברים. וחוץ מזה, את השקיעות היפות ביותר בשנה שעוד נותרו בחודש אוקטובר אפשר לנצל באוויר הצח, כמה שיותר קרוב לים.
ותפסיקי לחשוב על העבר והעתיד ולפחד משינויים. החיים דינמיים, ובתוך המרוץ הזה כמעט אין לנו זמן לעצור ולהיזכר בכל הפעמים שבהן החיים זרקו אותנו לתוך שינוי שבסוף התברר כדבר הטוב ביותר שיכול היה לקרות לנו.
יציבות היא קלישאה וכמאמר הקלישאה, אי אפשר לחפש אותה במקום חיצוני. ואם אין אני לי, רק אני יציב לי? ייתכן שהסלוגן החדש הזה עוד יתפוס.
בפעם הבאה אל תדחי כלום לאחרי החגים, למה לא לעשות עכשיו מה שבטח יבוא מחר, אמר המשורר וצדק. עכשיו זה כבר מאוחר מדי, מזל שיש לי עוד שבוע לנוח.