אז בחג הראשון של סוכות זה קורה. אני מציין עשר שנות ניקיון, רק להיום, משימוש בחומרים והרגלים משפרי תחושה, שזה בעברית פשוטה התמכרות לכל הזבל שיש. עשר שנים זה המון זמן בשביל אדם כמוני, שלא נוטה להתרגש, שמתבייש כשמחמיאים לו, שפורח רק כאשר הוא במצבי לחץ קיצוניים שאדם נורמטיבי מתפרק בהם לגורמים – כי אני מכור לריגושים, לניצחונות קטנים של רגע, לרוב של שנייה, כשהאדרנלין מציף אותי.

אז עכשיו אני מכור נקי, לא משתמש בשום דבר. אני נלחם בדודא בעשר השנים האחרונות, גם מנצח ועושה את זה לבד איו־סולו־מיו, או משהו כזה. לא משנה רמת התמיכה שאני מקבל מהסביבה ומהמעטפת, שבאמת עוטפת אותי ושומרת בשבע עיניים, כן, גם היום, עשר שנים אחרי. אבל בסוף זה אני לבד כמו מתאגרף בזירה, בקרב של חיים, קרב בלתי נגמר עם הפסקות קצרות להסדרת נשימה ודופק, רק כדי להמשיך הלאה, עוד יום, רק להיום.

מי שלא מכור/ה לא יבין את ההרגשה, את התחושה, את הצורך, את הפיזיו', הוא לא יבין כלום, גם לא את המבוא. שום רופא, פסיכיאטר, בטח לא אוכלי ראשים שחלקם שרלטנים בדמות תרפיסטים מורשים, שלובשים חליפת אמפתיה ל־45 דקות בשביל 550 שקל – ונקסט, לכבש הטיפש הבא שמשלם על פארש.

מכור מנהל את עצמו, מדבר עם עצמו, מסכם עם עצמו. אם הוא נקי, הוא משתמש במתודות שלמד וסיגל בתקופת הגמילה, שאחרי לידתו היא המשמעותית ביותר בחייו. כל שנייה במצב של ערות היא טריגר, מבוא לנפילה שהיא התרסקות טוטלית, עם דודא שהיא תחושה פיזית משורש הלשון קדימה, עם עקצוצים בשוקיים וגרדת קלילה באצבעות הידיים, שמאלצת אותך לחכך את האצבעות אחת בשנייה ולשטוף ידיים עם סבון הרבה פעמים ביום, או להיכנס לאמבטיית קצף חמימה שתעטוף את כולך, גם את הראש, ולשכב שם שעתיים, לפעמים יותר.

ואז, אחרי שעה של רביצה באמבטיה, אחרי שהחלפת את המים שהתקררו פעמיים־שלוש, לעשות את הטלפון מתוך האמבט לאלכס. לשמוע את הרי"ש המתגלגלת של הפולאק הזה, עושה לי טוב. "מה נשמע ררררון, הכל בסדרררר?", הוא שואל, ואני עונה: "אני באמבטיה, בנאדם, אז הכל יופי".

"נו, אני מבין שכבר רררבנו היום עם מישהו, אז יש דודא קטנה, נכון? אין מה להילחם בזה, כי זה עובר, אתה הררררי יודע, כן? אני רוצה לשמוע כן, כי הלב שלי לא טוב, אני זקן".

אני קורא לאלכס גנרל או אדמירל, כי פעם, ממש מזמן, לפני שניקה את עצמו והפך למטפל, הוא היה רב־חובל מוסמך. אחד שלמד ימאות ופיקד על אוניות בכל העולם ואשתו בצי הסוחר. "גנרל, תפסיק לז—ן לי מוח עם זקן, אתה מבוגר ממני בפחות משנתיים. ולשאלתך: אני לא נלחם בכלום, אני רפוי ורגוע באמבטיה. יש לך משהו אופטימי להגיד לי?".

ואז הוא צוחק את הצחוק הסלבי העבה שלו, ומזכיר לי מי אנחנו. "חחח... מה זה אופטימי, אנחנו כאן ועכשיו, אנחנו הכי רחוק רק להיום, אנחנו לא שוכחים. אבל אתה הרי רוצה פרס בסיום, כי אתה בתחרות כל היום, אלוהים יודע למה, אני לא. אבל אני מבטיח לך מה שהבטחתי לך לפני עשר שנים: זה נחלש. הדודות יבואו אבל לאט ומעט. זהו, אני שולח חיבוק בטלפון, להתראות".

אנחנו לא משוחחים הרבה, אבל אלכס מאוד קרוב אליי. לפני שלוש שנים, אחרי שבע שנות ניקיון, כשהרגשתי חזק יותר מול המחלה, התחלתי להיענות לבקשות של מכורים לסייע להם. אני נפגש איתם, אני כבר מזהה מהר עם מי יש לי עייסק, מטלפן לאלכס, מדווח על הפציינט בהתהוות, ומגיע איתו למרכז "אחווה" שלו.

לפעמים, אם יש פגישה טיפולית קבוצתית, אני נכנס לתת "מסר", לספר למטופלים את סיפור הקריסה שלי, כדי לתת להם אופק שזה אפשרי. אבל לפני אופק צריך שיהיה דופק, שהמטופל/ת יבינו שהמטפלים הם מכורים נקיים, שההתמקצעות בתחום היא גם אקדמית, אבל הם היו שם. הם לא למדו בהתכתבות לפי סיפור של מישהו אחר. הם הגיעו לתחתית הג'ורה, גירדו את הקרקעית ויצאו בחיים. מכלל המכורים באנושות, בכל התמכרות שקיימת ומתועדת (יש מעל 200), רק 5% מציינים ניקיון של שנה לפחות.

אני לא רוצה לבדוק את אחוז הנקיים אחרי עשר שנים, כי בביקור האחרון שלי באחווה באלפי מנשה לפני כחודשיים, פגשתי בחצר מישהו מוכר שחייך אליי. אני כבר לא זוכר שמות, אבל תמונות כן. הוא עבר איתי מחזור גמילה לפני עשר שנים. הוא מכור למכונות משחק חשמליות מכל הסוגים, ברמה של יכולת לשחק יממה ויותר בלי הפסקת אוכל. לפני עשור, כאשר היה בן 34, משפחתו דאגה שישהה באחווה שמונה חודשים כדי להתנקות ולהיגמל. הוא נגמל, אבל עשר שנים אחרי המחלה תקפה שוב.

שאלתי את אלכס עליו בתנועת עיניים שרק שנינו מבינים. אלכס ענה לי בשפה הפוכה, כי היו עוד אנשים בחצר: "הוא בריענון", אבל מבט עיניו הכחולות אמר הכל. אז איבדתי את החשק לבדוק סטטיסטיקות. לקחתי מחפיסת הסיגריות של אלכס חמש סיגריות, נפרדתי מכולם ויצאתי לאוטו. נהגתי על אוטומט עד לכביש 531, הפעלתי אורות חניה מהבהבים והפחתתי מהירות ל־60 קמ"ש בדרך להרצליה. רק מחשבות רעות היו לי ממפגש עם אחד שנפל. האמת שבמהלך השנים הכרתי כאלה שחזרו לשימוש קל יחסית גם אחרי 22 שנות ניקיון, שניים מהם גם נפטרו, והם רק בגילי. בקיצור, יותר מדי כרטיסים צהובים.

כן, זה לא סיפור קל. התמכרות היא מחלה כרונית, לכל החיים, כמו סוכרת למשל. אתה חייב להישאר מאוזן, רק ללא שימוש בתרופות. בהתמכרות אתה עושה דרך, בהמשך את הדרך וכך הלאה. אם הייתי חי באי במלדיביים, ברור שהיה לי יותר קל לעבור את היום, כל יום. אבל אני חי כאן במקום לחוץ, עובד בלחץ ומסתגל כמו כולם. כשעולה לי הראש לדם, אני חייב לאזן את עצמי. אז גם בתוך שידור אני יוצא לכמה דקות כאשר אני מרגיש שהמצב נפיץ. אני כבר מתורגל מהתנהלות יומיומית, אז קל.

אבל ישנם מצבים שלא אני בונה את המציאות, אלא בונים בשבילי. למשל כיפוש יודעת לפניי מה טוב בשבילי: it's good for you זה אחד מהמשפטים החביבים עליה. נכון, גם גורילה או שימפנזה קשישה היא עדיין שימפנזה, אבל כנועה ומפויסת יותר.

אז הקטע ש"אני יודעת מה טוב בשבילך" מספר 9,031 היה בערב כיפור, בעצם יממה לפני. היא צמה כמנהג עובדי האלילים, אבל החליטה לעבור את הצום אצל אחותה. "אני יכולה שגיא יהיה איתי. זה בית דתי, הוא לא יכול לפתוח טלפונים ונטפליקס", היא הסבירה לי, "אבל כדי שיהיה לך קל והילד לא ישגע אותך, אני אביא לו חבר שיעשה איתכם את הכיפור, אני כמובן אכין הכל, אתה רק צריך לפקח על שניהם, ונסה להפעיל סמכות הורית כשיידרש. אני סומכת עליך".

אמרתי לה שלא מתאים. "תגידי, כיפוש, בשביל מה אני צריך אחריות על עוד ילד? אני לא טוב באחריות, זה גדול עליי. אני עוד ארבעה חודשים בן 64, אין לך חמלה על קשישים?". אבל זו כיפוש, היא יודעת הכל יותר טוב. "מאמי, תקשיב לי, אני מארגנת הכל, לא תרגיש אותם. אני אחכה פה לחבר שיגיע ואודיע מה מותר ומה אסור. סמוך עליי, it's good for you".

ובאמת היא בישלה והכינה, עם אריזות מנוילנות ופתקים על כל אריזה, אבל בתוך תוכי ידעתי שהסידור הזה ממש לא טוב בשבילי. "מהילד יגיע..." זה הפך למציאות שלפיה אני נוסע להביא אותו, וגם להחזיר אותו אחרי תקיעת שופר שמסיימת את הצום. בקיצור, כל המודיעין הגולמי הפך לפארש, בדיוק כמו שקרה במלחמת יוה"כ, כמובן אלף־אלפי הבדלות.

איך שכיפוש ירדה לחניה, בדרכה לארוחה מפסקת, הילד האורח התחיל לבכות. "מה נסגר איתך", שאלתי אותו, "למה אתה בוכה?". הוא ענה שהוא מתגעגע לאבא ואמא. "כשאספתי אותך, שאלתי אותך אם אתה מבין את המשמעות של כיפור, שאני לא יכול להחזיר אותך עד מחר בערב. מה השתנה ברבע שעה שהפסקת להבין?".

הקטע שילדים בני 10 מסוגלים לשנות מצב צבירה מבכי לצחוק ושוב לבכי - אף פעם לא היה ברור לי, כי פדגוג גדול אני לא, אף שגם הייתי מורה בחיי. אבל הילד התגבר. או כמו שגיאצ'ו אמר לי: "נו, אבא, אתה מכיר אותו. הוא רגיש, אז הוא בוכה. תכף נלך לטייל בגינה עם שרי והוא יירגע".
"סבבה", אמרתי, "יוצא לשעה לאכול מפסקת וחוזר. אני במרחק עשר דקות נסיעה מהבית, כל בעיה - לקרוא לי". הם היו מבסוטים, האמת גם אני. אבל ברגע שהתחלתי לאכול, התחילו הטלפונים המעיקים.

הילד בוכה ורוצה הביתה. "רון, אם לא תיקח אותי, אני אלך ברגל", הוא עבר לשלב האיומים. "תקשיב, ותקשיב לי טוב. אתה יכול גם לשחות הביתה, דרך הים, אם ההורים שלך מאשרים לי. כל עוד זה לא קורה, אתה לא עוזב את הדירה. שלא יקרה מצב שאני אגיע ואידרש לחפש אותך. סכם עם אמא ואבא, שהם יתקשרו אליי ויודיעו לי מה עושים בך. יש לך שעה וחצי עד הצום, תחליטו".

הגעתי, הוא עוד ייבב בטלפון עם ההורים, והודעתי לו שהזמן מתקצר. במקביל הודעתי גם להוריו שייקחו אחריות על התכשיט הרגשני. הבן שלי דווקא היה אמפתי למצבו וממש הכיל את העניין, כמו ילד של כיפוש. "אבא, זה טבעי שהוא מתגעגע. גם אני כבר מתגעגע לאמא".

"להתגעגע זה יופי גיאצ'ו. אבל אני מזהיר אותך לא לעשות לי קטעים כאלה בהמשך". הוא הרגיע אותי שהוא בסדר. שלחתי אותם למטה לרחוב איך שהחל הצום, שיקשיבו לקול נדרי. לא חייבים להיות עובדי אלילים כדי להקשיב. נמנמתי קלות, כי האחריות לא מתירה לי לישון כאשר שני הילדים ברחובות. קפצתי מיד עם שובם, "יאללה למקלחות ולישון", הוריתי להם בגוון קול שלא מתווכחים איתו. והאמת, רמת הביצוע הייתה כאילו הודיעו לי ברשת הקשר: רות, היישר עבור.

הייתי מבסוט מרמת התפקוד שלי. גיאצ'ו נרדם מיד. החבר ייבב מהחדר. ניגשתי אליו לשאול מה פשר היבבה עכשיו, הרי זו לא פעם ראשונה שהוא ישן אצלנו. "אני רוצה הביתה", הוא אמר והמשיך לייבב. "תקשיב לי, כיפור עכשיו. ההורים שלך צמים, אז הם לא יגיעו לקחת אותך. גיא ישן, אין מצב שאני אשאיר אותו לבד כדי להסיע אותך, עד כאן הבנת אותי?". הוא ענה בתנועת ראש שהוא מבין. הבאתי לו כוס מים, כדי שלא ייכנס לי להיילם מאיבוד נוזלים כתוצאה מהבכי. הוא נרגע ונרדם.

צפיתי בסדרה בריטית בשם "הפיצוץ", עד שנרדמתי גם אני. ב־6:24 זולו־טיים התייצבו שני הילדים במיטתי. גיאצ'ו, מתוך תרגולת רבת־שנים, פקח לי את העפעפיים בידו והודיע לי שהחבר רוצה הביתה, שאתעורר מיד וניקח אותו. "אבא, גם לי אין סבלנות אליו". הודעתי להם שזה לא יקרה. "לכו למקרר, תראו מה אמא הכינה לארוחת בוקר, תמצאו לכם חיים. לשניכם יש טלפון, עד שבמסך תראו שהשעה היא 11:00 לא להטריד אותי". העיקר שכיפוש אמרה "מאמי, it's good for you".

אם זה לא כיפור, אני אורז את שני הילדים ומסיע אותם אליה, גם אם היא מתחבאת במערות קומראן. אבל זה כיפור. נרדמתי מיד. הכלבה נבחה בטירוף, ופעמון הדלת לא הפסיק לצלצל. זינקתי מהמיטה, שכן ניצב בדלת. "מר קופמן, הילדים לא מפסיקים ללחוץ לנו על האינטרקום ולשגע אותנו. כשאני יורד, הם בורחים. אני מתחנן אליך, אשתי אחרי ניתוח ראש, אין לי סבלנות".

הודעתי לו שזה בטיפול. שמתי עליי שורטס וכפכפאיית ורצתי למטה לחפש את שני העבריינים. הם ראו אותי וברחו. הם הרבה יותר מהירים ממני, אבל אני יותר מנוסה. הלכתי מסביב לחניון בידיעה שמספיק שאני אתפוס אחד, הוא כבר יגבש עסקת טיעון וילשין על השני. זה עבד כמובן, שניהם נלכדו בתוך חמש דקות. בשאגה החזרתי אותם הביתה. הם נבהלו מהווליום של רמת התוכחה שלי כלפיהם, הלשינו אחד על השני.

התאכזבתי מהילד שלי שנשבר כל כך מהר. החזקתי ממנו יותר קשוח, אבל בהיעדר האמא הצדקת, עובדת האלילים הצמה, התרציתי. היו עוד הפס"ד שדרשו את התערבותי, כגון הילד האורח שירד יחף עם פיצה לכיוון בית הכנסת. מזל שעישנתי בחצר והצלחתי למנוע אר"ן גדול. "תגיד, אתה אמיתי, או מסתלבט עליי? מה אמרתי לכם? אין אוכל ושתייה בחוץ!! אתה רעב? - תישאר בבית, חתיכת מיקרוב. פעם אחרונה שאני מזהיר אותך, עלית לי בבריאות כבר. שמור על דופק נמוך, עוד שלוש שעות אני מסיע אותך הביתה, מיד אחרי השופר. זוזזז".

עד סיום הצום נרשמה רגיעה. בדקתי לי לחץ דם, סביר יחסית, 142/80. העיקר שהסיסטולי נמוך, הרגעתי את עצמי. חשבתי שהבדיקות שעשיתי לפני חודשיים היו תקינות. מצד שני, ספורטאים נגמרים עם דום לב, אז חטייאר בגילי, עם ההיסטוריה שלי? הסיוט נגמר, כיפור חלף. שמענו את תקיעת השופר, שתי דקות אחרי הילדים היו כבר באוטו. בתוך 22 דקות פרקתי את הסחורה העודפת במעונו. נרגעתי, בלי לבדוק הרגשתי שהלחץ דם מסתדר.

כיפוש התקשרה אחרי הקפה והעוגה בסיום הצום שלה. "נו, מאמי, איך היה? התפללתי בשביל שניכם, כי אתם צדיקים שלי". לא הגבתי, גיא ענה מאחור: "אמא, היה כיף". כיפוש עברה לאנגלית, כדי לקבל אישור לדברי הילד. "תקשיבי, זה לא היה טוב ולא רע, זה היה אסון. אומנם הילד התארח אצלנו כמה פעמים בעבר, אבל אתייחס לכיפור כאילו זו הייתה הפעם הראשונה, האחרונה, ואחת יותר מדי. אם את רוצה לארח ילדים, זה סבבה, אבל את, רק את מארחת. עד כאן רות?". אני חושב שהיא הבינה, כי היה שקט והיא אמרה שנדבר כשהיא תחזור הביתה.

קוראים לי רון, ואני מכור. אני נקי עשר שנים, רק להיום. אני רוצה לספר לכם משהו: אם הייתם עוברים בשבוע את מה שאני עובר ביום, הייתם כנראה מתמכרים, אני לא משוכנע שהייתם נגמלים.
חג שמייח לכל בית ישראל.