קודם נשמעים קולות הצעדים מכיוון השביל. הדלת נפתחת בהיסוס ועל המפתן אנשים עם פרצוף של שבעה. לא נותר סימן מהצחקוקים והפטפוטים שלהם רגע קודם לכן. עכשיו מבוכה מזוקקת. זו משימה קשה מאוד: להסתכל בעיניים של האבלים, לחלוק כבוד למת ולהתחלק בצער.
ככל שימי השבעה מתקדמים, כך משימת הניחום פחות מעיקה. נדמה שהעצב פחות סמיך. בבוקר ריק. רוב האנשים בעבודה ונדרשת התמקמות ממושכת. בשעות אחר הצהריים הביקורים מתקצרים והמנחמים נוהגים בנדיבות רבה: "בואו, שבו, נפנה לכם את הכיסאות", הם אומרים למנחמים החדשים. האבלים צריכים להשיב פעם אחר פעם על השאלות בן כמה המנוח היה בדיוק, מי היה איתו בימים האחרונים, איפה הוא היה, מה הוא אמר, האם הוא ידע.
הכי גרוע בשבעה של מתאבדים. אבל מה קרה לו? מה בדיוק בדיוק קרה לו? שואלים המנחמים. הם מוכרחים לברר כיצד המנוח נטל את חייו. באיזה אמצעי. ידעתם? הייתה כתובת על הקיר? היו סימנים? מי היה מאמין. זה, כמובן, בתנאי שהמשפחה לא מסתירה את העובדה שהמנוח התאבד. להתאבדות יש עדיין תדמית גרועה מאוד.
פעם קראו לזה "רצח ב־180 מעלות". המתאבד הוא גם הקורבן וגם הרוצח. מאז שהתאבדותו של אדם אהוב סגרה עלינו, אני מפצירה בכל אנשי המקצוע שאני מכירה: תקראו לזה אירוע טרור רב־נפגעים. זה לא רצח של יחיד. זה טבח המוני. אי אפשר בכלל לעמוד על מעגלי המעגלים של הנפגעים מהתאבדות. ישנם אלה שלעולם לא יבינו. הם יגידו לי בארשת ידענית: "אלה היו חייו. זכותו ליטול אותם". אני רוצה לבעוט להם בראש בתגובה ולהגיד שנראה אותם כשמישהו ישאיר אותם לדמם על הרצפה כל החיים.
משעמם לגלות עד כמה כולם ידענים ונחרצים, עד שזה מגיע לפתחם. כי רק משפחות של מתאבדים יודעות שיש לפני ואחרי. לפני הספירה ואחרי הספירה. רק משפחות וחברים של מתאבדים יודעים שהתאבדות היא לא עוד דף בספר ההיסטוריה הפרטי. היא ספר חדש. שחור משחור, קשה ומצלק. ספר שהמתאבד עיצב את כריכתו והשאיר עם דפים ריקים. אין תשובות לשאלות. אין למה, אין באמת כתובת על הקיר. לכו חפשו כתובת אחת על קיר גרפיטי שכל עובר אורח השאיר עליו איזה סימן במשך כמה עשרות שנים.
אני מבינה את מנגנון הרחמים. זו ברירת המחדל. אני שומעת על מתאבד ומיד רחמיי נכמרים עליו. לא על המשפחה, לא על החברים, לא על הדורות שיבואו ויידעו תמיד שהאופציה הזו הונחה על השולחן ב ג ל ל ו. וכשיש אופציה על השולחן, תמיד עלול לקום מישהו שיבקש לממש אותה. מוזר, כי במקרה הפרטי שלנו יש בי הרבה יותר כעס ועצב מאשר רחמים. זה כמובן לא מאוד מדויק. אם החיים הרגילו אותנו לחשוב במונחים של פלטת רגשות - עצב, כעס, שמחה, פליאה וכולי, באה ההתאבדות של אדם קרוב ומלמדת: הנה פלטה חדשה ומנסרה שיצרו צבעים שמעולם לא פגשת.
הכל מעורבב, חוץ מדבר אחד: איבר חדש עצמאי שהנפש מצמיחה. לאיבר הזה קוראים יגון. לעתים הוא מדמם ולעתים לא, אבל תמיד ייוותר פצוע. המחשבה שאפשר היה למנוע את ההתאבדות היא אכזרית מאוד. יש בי קול פנימי שיודע שכשאדם מבקש את נפשו למות, הוא ימות. אולי זה הקול שמנסה להפיס את רוחי הלא שקטה על המחשבה שאולי לא עשינו מספיק. שלא היינו קשובים. אין לי מושג. כאמור, מוות של מתאבדים משאיר בעיקר סימני שאלה.
משפחת אל עמי היא משפחה מוכרת ביותר בירושלים. כשמישהו סיפר לפני כתשעה חודשים שדרור, הילד של חגית ושייקה מת בנסיבות טרגיות, מיד הבנתי. אף אחד לא השתמש בפועל המפורש. גם נוסח מודעת האבל היה הלום. "דרור שלנו איננו". אירוני ככל שזה יישמע, מרגע שפוגשים מקרוב התאבדות, היא יוצאת משקיפותה ורואים אותה לתמיד. בדיוק כמו הריון.
כתבתי לאחד מבני המשפחה שלבי איתם. זה הביטוי השלם והמלא. אין להם מושג לקראת איזו תופת הם צועדים. את התופת הזו אולי אפשר לצלוח מילימטר אחרי מילימטר. כל אחד עושה מה שהוא יכול במסגרת האפשרויות שעומדות לרשותו. יש כאלה שלא עושים דבר. הם רוצים שהאסון הזה רק ייעלם. אנחנו הקמנו ספרייה במוזיאון ועשינו עוד כמה פעולות. רק שיהיה משהו קטן שאולי יוכל לצבוע בנקודה אחת של אור את החלל העצום שלעולם לא יתמלא באמת.
משפחת אל עמי הקימה את עמותת "כנפי דרור" על שם בנם במטרה להוביל תיקון חברתי ולהציל חיים. הילד שלהם, שלעד יישאר בן 23, עבר התעללות חברתית וחרמות כילד, והפגיעה הכריעה אותו בבגרותו והוא שם קץ לחייו. אותו כבר אי אפשר להציל, אבל רבות ורבים אחרים אפשר. המשפחה פועלת להקמת מנגנונים במערכת הקהילתית ובמערכת החינוכית למניעה, להתמודדות בעת אירוע, ולליווי ילדים ומשפחות במצבי משבר.
"אנחנו קוראים לכל אחד ואחת מכם, הורים, מורים, קהילות, נוער ובוגרים לקחת אחריות ולהיות חלק מהתיקון הגדול הזה ולהציל חיים", הם כותבים במבצע גיוס הכספים ב־jgive תחת השם "כנפי דרור - עושים תשובה לחרם". אני רוצה להאמין שהגיוס יושלם במלואו עד שיופץ הגיליון. זה לא יחזיר את דרור, אבל אולי יציל חיים בעתיד. ועוד דבר: משפחה שלמה שילמה בחייה, וזה כשלעצמו מחייב אותנו לזכור לשמור על צלם אנוש - שלנו ושל הסובבות והסובבים אותנו. שלא נדע עוד צער.