בואו ניקח אותם ברצינות. הם המנהיגים שלנו, ולפעמים מגיע להם שניקח אותם ברצינות. או אולי מגיע לנו שניקח אותם ברצינות. כך או כך, יאיר לפיד ובנימין נתניהו, ראש הממשלה וראש האופוזיציה, חזרו לטוויטר בערך שעה אחרי צאת חג הסוכות. חזרו – כל אחד עם ציוץ משלו.
לפיד חזר מוקדם יותר, עם זה: "אני מגנה בתוקף את התקיפה הרוסית על אוכלוסייה אזרחית בקייב ובערים נוספות באוקראינה. אני שולח תנחומים כנים למשפחות ההרוגים ולעם האוקראיני".
אני מגנה בתוקף את התקיפה הרוסית על אוכלוסיה אזרחית בקייב ובערים נוספות באוקראינה. אני שולח תנחומים כנים למשפחות ההרוגים ולעם האוקראיני.
— יאיר לפיד - Yair Lapid (@yairlapid) October 10, 2022
נתניהו חזר, קצת אחריו, עם זה: "מאחורי גבם של אזרחי ישראל והכנסת, לפיד וגנץ נכנעו לסחטנות של חיזבאללה. הם מעבירים לחיזבאללה במכירת חיסול נכסים אסטרטגיים של מדינת ישראל. חיזבאללה ישתמש במיליארדים מהגז כדי להתחמש בטילים ורקטות נגד אזרחי ישראל, ואיראן תתמקם מול ראש הנקרה ומול מאגרי הגז של ישראל".
מאחורי גבם של אזרחי ישראל והכנסת, לפיד וגנץ נכנעו לסחטנות של חיזבאללה.
— Benjamin Netanyahu - בנימין נתניהו (@netanyahu) October 10, 2022
הם מעבירים לחיזבאללה במכירת חיסול נכסים אסטרטגים של מדינת ישראל.
חיזבאללה ישתמש במיליארדים מהגז כדי להתחמש בטילים ורקטות נגד אזרחי ישראל, ואיראן תתמקם מול ראש הנקרה ומול מאגרי הגז של ישראל
שני מנהיגים, שני ציוצים, שני נושאים, לכאורה שונים, למעשה לא לגמרי שונים. מאחוריהם יש כמובן גם כוונות פוליטיות. אי אפשר להתעלם מהעובדה הזאת, בטח לא שבועיים לפני בחירות. לפיד רוצה לעסוק במה שנוח לו, ולא במה שנוח לנתניהו. הוא מנהיג עולמי, שראשו באוקראינה. נתניהו רוצה לתקוף את מה שעושה הממשלה. טוב, לא טוב, לא חשוב כרגע. אחרי הבחירות, אם וכאשר יהיה ראש הממשלה, יחליט מה לעשות בנוגע להסכם עם לבנון. אולי אפילו ישנה את דעתו.
אבל לא בטוח שישנה את דעתו. יש לנתניהו נימוקים נגד ההסכם, והוא מציג אותם. וכבר אמרנו, לפעמים מגיע גם לפוליטיקאים ציניקנים שניקח אותם ברצינות. גם ללפיד יש כמובן נימוקים, במקרה שלו בעד ההסכם, ויש לו גיבוי של מערכת הביטחון. אולי צריך להקשיב לנימוקים של שניהם, ולא להתייחס לכל מהלך שלהם רק כאל מקדמה על חשבון הבחירות (ובינינו, קשה לראות מצביעה אחת משנה את הצבעתה בעוד כמה ימים בגלל החתימה על הסכם עם לבנון).
על מה הם בעצם מתווכחים? נדמה שאפשר לצמצם את הוויכוח לשאלה הגדולה על עמידה של דמוקרטיה ליברלית מול תוקפנות של עריצים וטרוריסטים. לפיד הגיב על תוקפנות רוסית באוקראינה. תגובה נוקשה, של מי שחושב שצריך לעמוד מול הרוסים ולומר את האמת על מה שהם עושים; נתניהו הגיב על התוקפנות של חיזבאללה מול ישראל. תגובה בוטה, של מי שחושב שצריך לעמוד מול ממשלת לפיד ולומר את האמת על מה שהיא עושה.
בשני המקרים – הם צודקים. רוסיה היא תוקפן שיש לו רק מעט בלמים. חיזבאללה הוא תוקפן שיש לו רק מעט בלמים. ההיסטוריה מוכיחה שמול כוח ותוקפנות צריך להציב כוח. אבל זו רק תיאוריה כללית, שנדרשת לפירוט על פי הנסיבות והמקרים. אולי כדאי לחזור לציוצים של המנהיגים שלנו כדי לעסוק בנסיבות ובמקרים.
פוטין משווה ומעלה
דמוקרטיה במשבר צבאי נקלעת לסחרור מרגע שהממשלה מאבדת את אמון הציבור. מלחמת לבנון השנייה ותוצאותיה הביאו לסוף דרכו של אהוד אולמרט כראש ממשלה אפקטיבי לטווח ארוך. מלחמת יום כיפור זירזה את סופה של ההגמוניה של מפלגת העבודה בשלטון. לכישלון יש מחיר, ואת המחיר גובים בקלפיות. דיקטטורות במשבר מתנהלות אחרת. בתחילה, קל להן יותר.
ולדימיר פוטין לא נדרש לחשיבה על הבוחרים שלו כאשר יצא למלחמה, וגם לא נדרש להם כאשר שלח אותם לקלפיות במחוזות הבדלניים להודיע על עצמאות. בדיקטטורה, הבוחרים עושים מה שאומר המנהיג, ולא להפך. זה מקנה למנהיג חופש פעולה שאין למנהיג בדמוקרטיה, אבל חושף אותו לסיכון של הרפתקנות יתר. זה מה שקרה לרוסים: הם יצאו לקרב שאינם מוכנים לו, הסתבכו, נשענו על השערות שווא. אחת מהן, שינצחו מהר; עוד אחת: שהמערב החלוש לא ינקוט פעולת נגד. הם טעו בשני המקרים. האוקראינים נלחמים באורח מעורר הערצה. המערב הגיב באורח מפתיע. לא מעורר הערצה, אבל גם לא מביך.
כולם טעו בהערכת תגובתו של המערב. כמעט כולם. פוטין עצמו טעה, אך גם חלק ניכר מאיתנו. וכדי שיהיה ברור על מי אני מדבר – אביט במראה. הנה, כך כתבתי בפברואר האחרון: "הביטו לאחור, לשנת 2014, עת שרוסיה פלשה לחצי האי קרים לנוכח שטף של גינויים וסנקציות. כמה זמן זה החזיק מעמד? התשובה: לא הרבה. האירוע נשכח, וחצי האי נותר בידי רוסיה. האם כך גם יקרה באוקראינה? קצת מוקדם לחזות, אבל מי שרוצה לנסות מוזמן לבחון שלושה תסריטים: האחד, הסנקציות מובילות את רוסיה לנסיגה ומאפשרות לאוקראינה להתקיים בעצמאות דומה לעצמאותה שלפני המלחמה; השני, מושגת פשרה, הרוסים מותירים את אוקראינה לנפשה, אבל בפועל היא הופכת לגרורה פוליטית מובהקת של מוסקבה; השלישי, הרוסים מספחים את כל אוקראינה ונשארים לשלוט בה".
אם אתם מהמרים על התסריט הראשון, זה אומר שפוטין עשה משגה. אם אתם מהמרים על השני או השלישי, זה אומר שפוטין השיג את מטרתו, לפחות באופן חלקי. עם יד על הלב, אחרי ששאלנו כמה אכפת לכם, כמה מכם מהמרים על התסריט הראשון?
לא הרבה הימרו עליו. זו אחת הסיבות לכך שרוב תושבי ישראל התנגדו להצטרפות מלאה של ישראל לסנקציות נגד רוסיה. הם הניחו שרוסיה תנצח. הם הניחו שלאחר שתנצח תתפנה לעשות חשבון עם מי שפעל נגדה, ולישראל יש עניין לא לפתוח חשבון עם רוסיה, שכוחותיה מוצבים בסוריה. ובעצם, גם את זה צריך לומר, התסריט שמתממש אינו התסריט הראשון. בינתיים לא. הסנקציות לא הובילו את רוסיה לנסיגה. הלוחמים האוקראינים, בגיבוי של נשק מדויק מערבי, הביאו את הרוסים לנסיגה חלקית. אבל סוף המלחמה עוד לא בא. ופוטין, כדרכם של מנהיגים מסוגו, כדרכם של שחקני פוקר שאין להם הרבה מה להפסיד, החליט להשוות ולהעלות את סכום ההימור. הוא עושה זאת בשתי דרכים: איום בנשק גרעיני, במטרה להרתיע את מדינות המערב ממעורבות גוברת; והפצצות הרסניות בתוככי אוקראינה, במטרה לגבות מחיר כבד מהאוקראינים ולהמריץ אותם להתפשר.
מול החלטתו זו, ניצבות שאר המדינות בצומת דרכים שמוכר מאירועים קודמים: האם להגיב בעוד כוח, כלומר, להשוות ולהעלות גם מצדן, או לנסות לחתור לפשרה, כלומר, לתת לפוטין משהו כדי שיוכל לסיים את המערכה בלי צורך להסלים אותה עוד. במקרים כאלה, נהוג להזכיר שהמערב מגיב לא פעם בחולשה ובכניעות מול תוקפנות. המערב מקווה שפייסנות תרגיע את הדיקטטור. אבל ראוי להזכיר שלא פעם, הטעות הגדולה היא דווקא של התוקפנים. הם מזהים פייסנות, ומתבלבלים לחשוב שתימשך בלי קשר למה שיעשו. הם חושבים שכל מנהיג שמולם הוא צ'מברלין, ושוכחים שלפעמים בא גם צ'רצ'יל. או וולודימיר זלנסקי.
אליוט כהן, שהיה יועץ מיוחד בממשל בוש, והיום ראש בית הספר החשוב ליחסים בינלאומיים באוניברסיטת ג'ונס הופקינס, כתב השבוע שגורל משטרו של פוטין יהיה כגורלו של גשר מפרץ קרץ', שהופצץ על ידי האוקראינים. זו טענה מעניינת, כאשר משווים אותה למה שטען אותו כהן – אחד מהחוקרים החשובים ביותר באמריקה של ענייני צבא – בשנת 2014, כאשר פוטין פלש לחצי האי קרים. הנה, כך כתב אז: "הכאוס של אוקראינה וההיסטוריה החריגה של קרים סיפקו את אות הפתיחה; מיומנות רוסית באומנויות האפלות של פרובוקציה ומבצעים חשאיים סיפקה את האמצעים; ההיסטוריה של הנשיא אובמה, של הוצאת אזהרות, שכאשר היריבים מתעלמים מהן, פשוט עוברים לנושא הבא - סיפקה סוג של רשות".
ועוד כתב על הפלישה לקרים: "הנושא הגדול ביותר כאן הוא השאלה אם רוסיה תמשיך לשבש את ההסדר שלאחר המלחמה הקרה, כולל באמצעות שימוש גלוי בכוח באירופה. בהיעדר עונש חמור - כזה שגורם לכאב היכן שפוטין יכול להרגיש אותו, כולל כלכלת רוסיה, העושר האישי שלו ושליטתו במדינה - הלקח שנלמד יהיה, 'אתה יכול לעשות את זה בלי להיפגע'".
השבוע כתב: "דיקטטורות המושתתות רק על פחד ואינטרסים פרטיים הן דברים שבירים, וברוסיה אפשר לראות את הסדקים". מה השתנה מאז 2014? אוקראינה כבר לא כאוטית, ויש לה מנהיג שהצליח לאחד אותה. וגם באמריקה יש נשיא אחר, שאומנם היה סגנו של ברק אובמה, אך אינו מתנהג כאובמה. לא במקרה הזה. אפשר למתוח ביקורת על ג'ו ביידן בהרבה מאוד תחומים, אבל התנהלותו במשבר הזה עשויה לזכות אותו בהישג היסטורי. מול פוטין שמעלה את סכום ההימור, הוא מסרב למצמץ. נזהר – אבל תקיף. כמובן, כל זה עוד לא עמד למבחן האולטימטיבי של מימוש האיום הפוטיני לעשות שימוש בנשק גרעיני, מהלך שיטרוף את כל הקלפים, מהלך שיהיה העלאת ההימור לגובה שאין ממנו חזרה.
כמו בימי המלחמה הקרה, האמריקאים חוזרים לעסוק גם בשאלות כאלה: מה נעשה אם וכאשר. האם גרעין מול גרעין, או שמא מתקפה נרחבת על מתקנים אסטרטגיים של הרוסים, אבל בלי גרעין?
כהן שואב עידוד מהעובדה שפוטין לא זכה לברכת יום הולדת משי ג'ינפינג. "התרחקות סמלית משמעותית במיוחד", הוא מכנה את העובדה הזאת. משיכת שטיח התמיכה, בעידוד או בשתיקה, של מדינות כמו סין והודו תקשה על פוטין להמשיך להעלות את הרף. ומצד שני, קשה לו להוריד אותו. כל הורדה מסכנת אותו, עלולה להוביל לסוף משטרו. רוסיה של פוטין נתקלה בחולשה, והחליטה להמר על עוד כוח. לפתע – נתקלה בכוח. למה עכשיו ולא קודם? לא תמיד קל להסביר את הקו הדק שעובר בין הימור מושכל לבין תוקפנות שנתקלת בקיר.
לפיד מחלק את הקופה
נחזור לציוץ של נתניהו. הוא צודק: יאיר לפיד ובני גנץ נכנעו לסחטנות של חיזבאללה. לפחות במידת מה. מי שמכחיש את הטענה הזאת לא חי במציאות. ברור שישראל הייתה מתעקשת על תנאים טובים יותר, לו לא היה ברקע המשא ומתן עם לבנון גם איום של חיזבאללה. ומצד שני – יש איום כזה. להביא אותו בחשבון זו לא תקלה, זו התנהלות רציונלית. התנהלות דומה ל"גישתו הזהירה והמדודה של נתניהו בניהול יחסי החוץ והביטחון", כפי שמתארת מזל מועלם בספרה החדש "צופן נתניהו".
אז למה נתניהו תוקף את לפיד? אפשר לומר "זה הכל הבחירות", אבל הבטחנו לקחת את נתניהו ואת לפיד ברצינות. אם נעשה זאת, הוויכוח ביניהם, בתמצית, נראה כך. לפיד: הבאנו את כל מה שצריך בחשבון, כולל את האיום של חיזבאללה (אבל על זה לא נדבר, כדי לא להיראות נכנעים) והגענו למסקנה שעל עוד כמה מטרים בים, ועוד כמה אחוזים של שאיבה, לא כדאי לישראל לצאת למלחמה. נכון, יש כאן כניעה מסוימת מול תוקפנות, אבל ישראל לא צריכה לקפוץ על כל הזדמנות לצאת לקרב. גם לקרבות יש מחיר, וסיכונים צריך לנהל.
פלישה לאוקראינה? זה מצדיק עמידה איתנה, גינוי נחרץ, וקרב ללא פשרות. לכן ישראל של לפיד עומדת לצד האוקראינים קצת יותר בנחרצות מישראל של נפתלי בנט. מאה קילומטר, או מאתיים, של מים כלכליים? זה לא שווה מלחמה. זה מצדיק פשרה, כל עוד היא פשרה סבירה.
כך לפיד – ומה נתניהו? הוא טוען שפשרת "כריש" היא פשרת חצי האי קרים. מי שמוכן להתפשר היום, בגלל איום של חיזבאללה, וקצת לחץ אמריקאי (האמריקאים רוצים עוד גז, כדי לנטרל את כוחה האנרגטי של רוסיה), ימצא את יריבו־אויבו משווה ומעלה בסיבוב הבא.
נסראללה חושב שניצח בסיבוב הזה. אם הוא חושב שניצח, שההימור על איום השתלם וסיפק תוצאות, זה רע לישראל. כי תוקפנים מסוגו לא עוצרים אחרי סיבוב מוצלח, הם מנסים סיבוב נוסף.
האם הפשרה טובה לישראל? ברור שיש רווחים ברורים שאפשר לזהות: היכולת לשאוב בלי הפרעה, היכולת להתקדם לטיפול בסוגיות אחרות בלי התפרצות בגבול הלבנוני. זו – לטעמו של נתניהו – ראייה לטווח קצר. והוא יודע להציג תקדימים מהעבר הישראלי הלא רחוק. ישראל נסוגה מעזה כדי לפתור בעיה, ועודדה תוקפנות של חמאס. ישראל נסוגה מלבנון בשנת 2000 כדי לפתור בעיה, ועודדה תוקפנות של הרשות הפלסטינית (באינתיפאדה השנייה) ושל חיזבאללה (במלחמת לבנון השנייה). אם רוצים לעשות מזה כותרת פשוטה, אפשר לנסות כך: נתניהו חושב שישראל מתנהלת כמו צ'מברלין – לפיד חושב שלא כל ויכוח מצדיק התנהלות לוחמנית בנוסח צ'רצ'יל.
תשאלו: מי צודק? על זה אין ולא יכולה להיות תשובה. עקרונית – מול כוח צריך להגיב בכוח. עקרונית – מול כוח צריך להגיב בחוכמה. עקרונית – מול דילמה צריך לבחור באפשרות היותר טובה. עקרונית – בעיה שאפשר לפתור במחיר סביר צריך לפתור. יכול להיות שאילו נתניהו היה ראש הממשלה, הוא היה בוחר להתעכב ולהתעקש. זו הייתה בחירה שאפשר לנמק. לפיד, כראש ממשלה, בוחר לא להתעכב ופחות להתעקש. גם זו בחירה שאפשר לנמק. אם להשתמש בלשונו הקבועה של בית המשפט, שתי ההחלטות נמצאות במתחם הסבירות. ונדמה שהציבור בסך הכל מבין את זה (לא הצייצנים הזועמים בטוויטר. אני מתכוון לשאר הציבור. לישראלים שיש להם חיים, ומנצלים את סוכות לחופשה ולהתרחקות מהצעקנות של המערכת הפוליטית).
זו אחת הסיבות לכך שלפיד לא ירוויח פוליטית מההסכם הזה, למעט, אולי, מעבר של מצביעים מתוך הגוש לכיוונו. זו אחת הסיבות לכך שנתניהו לא ירוויח פוליטית ממתקפותיו על ההסכם הזה. למעט, אולי, מעבר של מצביעים מתוך הגוש לכיוונו.
ואם לחזור לפוליטיקה, כמובן שהממשלה איננה ממשלה רגילה. זו ממשלה של ערב בחירות. אבל מתנגדי הממשלה, שהם הרי חובבי משילות ידועים, ייאלצו להודות שגם ממשלה כזאת אמורה לקבל החלטות, כולל מכריעות. ומצד שני, תומכי הממשלה, שמתעקשים שמותר להם, ייאלצו להודות שהיו מגיבים קצת אחרת לו ממשלת נתניהו, ערב בחירות, הייתה מודיעה על סיפוח של 800 קילומטר במחלוקת. גם את זה צריך לומר: יושר אינטלקטואלי הוא מצרך נדיר בזירה הפוליטית, ויושר כזה ערב בחירות הוא מצרך שאזל מהשוק. צודקים המתנגדים להסכם: זה סוג של מחטף. צודקים התומכים בהסכם: הביקורת עליהם רחוקה מלהיות עניינית.
לאן הולכים מכאן? הנה הכמעט מובן מאליו: הודעתו המוקדמת של נתניהו שלא יכבד את ההסכם היא קשקוש. הוא לא יוכל שלא לכבד הסכם בינלאומי שנחתם בחסות אמריקאית. אולי הוא עושה זאת כדי להדגיש שמדובר בוויכוח על "ויתור על שטחים", שנוח לו לקראת יום הבחירות. כך או כך, מי היה מאמין שגם ערב הבחירות האלה ישראל תעסוק בוויכוח הישן על שטחים תמורת הסכם – רק לא בדיוק אותם השטחים ולא בדיוק אותו ההסכם.