מבט על אירועי השבועות האחרונים והמו"מ שהתנהל בין ישראל ללבנון בתיווך אמריקאי וסיוע צרפתי, מעורר את החשד שראש הממשלה משך את ראש האופוזיציה לתוך מלכודת. לפיד שתק, ניהל את המו"מ ונתן לנתניהו ומהדהדיו לצרוח. הוא ידע על מה הוא יחתום (ועל מה לא) ונתן לנתניהו לסבך את עצמו בהצהרות מגוחכות וטענות מופרכות כשהוא יודע שכל זה יימרח על פניו בקרוב מאוד.
נשיא לבנון אישר רשמית את ההסכם עם ישראל: "שומר על הדרישות שלנו"
נתניהו בביקורת על הסכם הגבול הימי: "כניעה היסטורית - מכירת חיסול של לפיד"
נתניהו עזר לזה לקרות. הוא הרי לא יחמיץ הזדמנות לתקוף את ממשלת השמד הפוסט־ציונית, אנטי־ישראלית ואחים מוסלמית, נכון?
לא, הוא לא טרח לברר לפני שהתחיל לברבר, לבדוק לפני שהחל לצעוק. הפרטים שוליים. לבוא לתדרוך אצל שר הביטחון? פחחח. אין שום דבר שהם יכולים ללמד אותו. הוא יודע הכל והוא החליט, מראש, שמדובר בהסכם רע, נקודה. הוא לא ייתן לעובדות לקלקל לו את הקמפיין.
אלא שהפעם הוא הלך אסדה אחת רחוק מדי. כשהבין את אשר אירע, מתישהו באמצע השבוע, היה כבר מאוחר מדי. הוא היה נעול בכלוב הפתאים, אין יוצא ואין בא. המפתחות נזרקו לים, אי־שם בין אסדת "כריש" לקו המצופים. בהודעה האחרונה שפרסם כבר לא טען שההסכם לא חוקי ולא הודיע חגיגית שאינו רואה את עצמו מחויב לו.
ההפנמה שלו את מצבו אטית, אבל ברורה. הוא הודיע, לעומת זאת, שיטפל בהסכם בנחישות כפי שטיפל בהסכמים רעים אחרים שירש מממשלות קודמות בהיסטוריה. נו, טוב. אפשר להירגע. כמו שביטל את אוסלו ואת ההתנתקות, כך הוא יבטל את הסכם הגז. מצד שני, יכול להיות שיחליט להחזיר פעם נוספת את חברון לערפאת.
לחצו כאן וקבלו את עיתון מעריב לחודש מתנה למצטרפים חדשים>>>
הסיטואציה משפילה: מול נתניהו עמדו הרמטכ"ל, ראש המוסד, ראש השב"כ, ראש המל"ל, ראש אמ"ן, כל בכירי הכלכלה ומשרד האנרגיה, כל המומחים כולם, וגם ארצות הברית של אמריקה, נשיא צרפת, נשיא לבנון ועוד כמה. אפילו מומחי ביטחון מהאגף הימני, כמו מפקד חיל הים לשעבר אליעזר מרום (צ׳ייני), שפכו דלי של מי קרח על מסע ההפחדות והצרחות שהוביל נתניהו נגד ההסכם. ומי עמד בצד שלו? ריקלין, מגל וכל השאר.
ח"כי ו"בכירי" הליכוד, שיודעים את האמת ומתפלצים מהסיטואציה בשיחות פרטיות, הסתדרו מאחורי האבסורד בשלשות. הצווחות והקרקורים נמרחו על פרצופי החבורה הזו כצבעי המלחמה הלא נכונה. הם מזכירים את החייל היפני ההוא שהגיח מהג׳ונגל 50 שנה אחרי תום המלחמה, מחפש את הגנרל מקארתור. לראשונה זה זמן רב, מכונת הרעל של בנימין נתניהו שתתה את כוס התרעלה של עצמה וניגפה אל מול העובדות הפשוטות. השקר הוכרע בידי האמת.
הטענה שהסכם מהסוג הזה ראוי לאשר בכנסת ולא ראוי לאשר לפני בחירות, ראויה לדיון. אם הייתה מושמעת בדרך לגיטימית, אפשר היה לקיים דיון לגיטימי. אבל כשמכירים את העובדות, התנאים, האילוצים וגודל השעה, את הסיכוי שההזדמנות הזו לא תחזור, את הסיכוי והסיכון, מבינים שלפיד עשה את הדבר הנכון. אם היה לנו כאן הסכם שלום אמיתי, או אירוע שכולל החזרת שטחים, פינוי יישובים או שינוי חוקתי כלשהו, ניתן היה להתעקש על אישור הכנסת וגם היועצת המשפטית לממשלה לא הייתה מאפשרת לזה לקרות.
אבל זה לא המצב. זה הסכם כלכלי עם השלכה מדינית־ביטחונית ברורה. הסכמים רבים מסוגו נערכו על ידי ממשלות, כולל ממשלת נתניהו (כולל הסכם דומה מאוד עם קפריסין). ישראל אכן ויתרה בכמה מהתחומים, אבל מדובר על ויתור של מי ים מלוחים ובחצי מיליארד דולר (לאורך שנים). התמורה בצד השני גדולה פי כמה.
ולכן, למרות שבעולם האידיאלי, טוב היה אם הליכי אישור ההסכם הזה היו בעלי נראות יותר דמוקרטית, הרי שבמציאות הכאוטית שנכפתה עלינו כאן, לא היה בזה שום צורך. אלה שטוענים שלפיד היה צריך להביא את ההסכם לאישור הכנסת ולסמוך על האופוזיציה, שוכחים שאותה אופוזיציה הפילה את חוק המטרו ואת הפטור מוויזה ואפילו את חוק האזיקים האלקטרוניים לגברים מכים, רק כדי להכניס לממשלה (ולציבור) אצבע בעין.
נכון, אפשר לאשר את זה בקולות הרשימה המשותפת, אבל על פי חוקת נתניהו, היחיד שיכול לאשר בכנסת עניינים כאלה או אחרים בתמיכת המשותפת זה נתניהו. כשאחרים עושים את זה, מדובר בלא פחות מבגידה. אז נתניהו מתפלש עכשיו ברפש של עצמו, תקוע במרומי העץ, אין יורד ואין בא. הוא יכול לבוא בטענות רק לעצמו. לפיד מתקשר להודות לנשיאים ביידן ומקרון, בעוד נתניהו נפגש לתאם עמדות עם איתמר בן גביר. אכן, ליגה אחרת. ליגה ג'.