חיזבאללה אינו המרוויח הגדול מהסכם הפשרה בין ישראל ללבנון במים הכלכליים וחלוקת הרווחים במאגר צידון־קאנא בין הצדדים. ההסכם הוא קודם כל אינטרס מובהק של ישראל ולבנון כאחד. חיזבאללה, באופן מסורתי, מתנגד להסכמים בין לבנון וישראל, מכיוון שהם עשויים להצר את צעדיו וגמישותו להפעלת כוח צבאי כאשר הוא רואה זאת לנכון.
על סף רתיחה: ההסלמה בשכם וההידרדרות במזרח ירושלים מזכירה את ערב שומר חומות
השלום בין ישראל ללבנון אומנם לא פרץ ואין מדובר בניחוחות של נורמליזציה, במיוחד כאשר לבנון היא מדינה בפשיטת רגל, אבל הסכם שמחייב שיח שוטף בין ישראל ללבנון בערבות אמריקאית וצרפתית רחוק מלהיות בלב האינטרסים של חיזבאללה.
המבקשים לזלזל בערבויות שמספקת ארה"ב לישראל ובחסות שהיא מעניקה להסכם, מוזמנים לעמוד בתור לוויתור על תקציב הסיוע, המענקים הביטחוניים המיוחדים והברית הצבאית שרק הולכת ומתהדקת בעקבות הסכמי אברהם.
חיזבאללה אומנם ניכס לעצמו בהצלחה מסוימת הישג לכאורה, כי בשל איומיו בהסלמה והחשש הישראלי, הושג ההסכם. במידה רבה, ישראל אכן שיחקה לידי חסן נסראללה, כאשר טענה שאחד המניעים לחתימה מהירה על ההסכם היה חשש מהסלמה. אבל גם כאשר נסראללה יכול לרשום לזכותו הישג תודעתי, בראייה ארוכת שנים הסרת המוקש הימי מלב הסכסוך עם לבנון מותירה לחיזבאללה את סכסוכי הגבול המוכּרים כמניע להמשיך לתדלק את העימות עם ישראל כמי שמבקש להציג את עצמו כמגן לבנון, וזה תקופה שהוא לא עושה זאת בהצלחה גדולה.
עוד לפני שעסוקים בישראל בלנפח את החזה של נסראללה, כאשר השיח מושפע באופן מובהק מקמפיינים פוליטיים ערב בחירות, מוטב לזכור כי האישור הפומבי שמספק נסראללה להסכם עם ישראל אינו מבטא רק את שביעות רצונו מהתחושה של זכייה בלוטו הגז. חיזבאללה מבין כי קבלת ההסכם נובעת מאילוצים המחייבים אותו להעדיף את האינטרסים של לבנון על פני אלה של איראן, ומכאן גם המגבלות שיש עליו בהפעלת כוח.
הטענה של ראש הממשלה לשעבר בנימין נתניהו כי כספי הגז יובילו לדבריו להתעצמות של חיזבאללה ברקטות וטילים, היא מוזרה. במיוחד לנוכח העובדה שבמשך שנים ארוכות המו"מ היה תחת אחריותו, וטיעון זה לא עלה מעולם על דל שפתיו. צריך לזכור כי גם ללא גז ונכסים אנרגטיים לכאורה, חיזבאללה התעצם משמעותית בכמות הרקטות והטילים מאז מלחמת לבנון השנייה, כאשר ברוב השנים הללו נתניהו כיהן כראש הממשלה.
הטענה הנוספת כי בעקבות ההסכם תתבסס איראן בראש הנקרה היא כבר דמגוגיה מוחלטת. זה שנים שאיראן מנצלת לטובתה את התלות הלבנונית בה, בין השאר גם במקורות האנרגיה שלה. עצמאות אנרגטית לבנונית רחוקה מלהיות חלק מאינטרסים איראניים כלכליים או מדיניים.
ההסכם עם לבנון מסתמן כסביר גם לישראל, אם כי הדרך אליו הייתה סבירה פחות. גם עכשיו קו גבול המים הריבוניים של ישראל מול לבנון, שנקבע בעבר במעמד צד אחד שלנו ללא הכרה ואישור בינלאומיים, לא קיבל את ההכרה, אך הושגה פשרה של קביעת סטטוס קוו בנושא.
ההסכם שהושג הוא בעל פוטנציאל אסטרטגי חיובי לעתיד האזור ולהגברת היציבות בו, אבל גם אין מה לחגוג. לא את הדרך שבה הושג, וגם לא את עיתוי האישור שלו, שלושה שבועות לפני הבחירות, כאשר כל דיון ציבורי ענייני עליו נועד לכישלון.
במציאות כזו, לא פלא שנסראללה עט על כל אמירת נגד שנשמעת מצד הימין הפוליטי בישראל כי ההסכם מבטא כניעה ללא תנאי לחיזבאללה. נסראללה זכה מן ההפקר בהישגים שאינו ראוי להם, כאשר שיח לא אחראי, דמגוגי ועמוס בפרטים שקריים זוקף את קומתו.
על הסכם מהסוג הזה, שמעורר ויכוח נוקב מאוד בישראל, ראוי היה לחתום לאחר הבחירות, ולא כאשר הדיון הופך לזירת אגרוף פוליטית. מי שבעבר בא בטענות לנתניהו בדבר מחטפים מדיניים ערב בחירות, ראוי שיזכור כי הוא מתיימר לקבוע סטנדרטים אחרים של ניהול מדינה ושל קבלת החלטות מסודרת.
לוחות זמנים דחוקים
תחילת השאיבה מ"כריש" צפויה בימים הקרובים. לחץ אמריקאי, הזדמנות אחרונה מול הנשיא הלבנוני מישל עאון, שבקרוב מסיים את תפקידו, וצורך ביטחוני מיוחד, הם הסיבות שמוצגות על ידי הדרג המדיני והביטחוני כהסבר לצורך בחתימה המהירה על ההסכם.
בסופו של דבר, איך שלא מסובבים את זה, החשש מהסלמה ביטחונית מול חיזבאללה בשל איומיו על רקע תחילת השאיבה מ"כריש" הוא שעמד באופן מובהק כשיקול הדומיננטי בקבלת ההחלטות. במערכת הביטחון העריכו בסבירות גבוהה כי תחילת השאיבה ללא הסכם תוביל להסלמה. הרעיון להימנע מעימות צבאי מיותר מובן, אבל השאלה הגדולה היא מדוע ישראל צריכה להגיע שוב למשחק "צ'יקן" שמדמה שתי מכוניות שנוסעות זו מול זו במסלול התנגשות, כאשר המנצח הוא זה שהמשיך בדהירה בלי להסיט את הרכב, תוך הימור שיריבו ימצמץ ראשון.
מבחינתה של ישראל, השאלה אינה מדוע הייתה היא הראשונה שהסיטה את ההגה כדי להימנע מהתנגשות. זו אינה הפעם הראשונה וכנראה גם לא האחרונה. תחת נתניהו עצמו כראש ממשלה התקבלו לא פעם החלטות לרסן תגובה צבאית כדי להימנע מעימותים צבאיים מול חיזבאללה. כך היה כשישראל נמנעה מלחסל חוליית חיזבאללה שחדרה לשטח המדינה במטרה לפגוע בלוחמי צה"ל בהר דב, או בִּיוּם נפגעים על ידי צה"ל באישור ראש הממשלה נתניהו בתקריות אחרות, כדי לספק לחיזבאללה תחושה של הצלחה בפעולת נקמה. או אפילו הימנעות מפגיעה ברכב ששיגר רקטות לעבר מל"ט ישראלי מעל שמי לבנון ב־2019, באירוע ששינה מאז את האופן שבו צה"ל מפעיל את המל"טים באזור.
ישראל הקפידה, לנוכח שיקולים הגיוניים של רתיעה ממלחמה, להבליג באירועים נוספים. גם הצד השני, החלש הרבה יותר, מורתע לא פחות ממלחמה ומבין היטב את משמעותה, רק שהוא מצליח בכל פעם מחדש להציב את ישראל החזקה מול החלש על זירת כביש משחק הצ'יקן, מתוך הימור שישראל תהיה הראשונה שתסיט את ההגה.
אבל אירוע המים הכלכליים הוא שונה. במשך שנים הנתונים היו ידועים. הצורך להגיע להסדרה היה ידוע, אך התמסמס לאורך מו"מ שהתנהל בעצלתיים לאורך עשור. במופע דחיינות מופלא, נדחקה ישראל לחתימה על הסכם רק לאחר איומים מפורשים של חיזבאללה בהסלמה ביטחונית. חכם לא נכנס לצרות שפיקח יודע לצאת מהן, ולא ניתן להימנע מהתחושה כי האלטרנטיבה היחידה שהוצגה ערב החתימה היא הסכם או עימות צבאי. במערכת המדינית־ביטחונית יש כאלה הסבורים כי ניתן היה להגיע להסכם טוב יותר לפני האיומים של נסראללה תחת לחץ תחילת השאיבה מ"כריש".
לזכותו של יאיר לפיד ייאמר כי לוחות הזמנים הדחוקים התכנסו במשפך לזמן הכהונה שלו כראש ממשלה בממשלת מעבר. תחילת השאיבה מ"כריש" ערב בחירות לא הייתה עיתוי שנבחר מראש. לראש הממשלה נפתלי בנט היה יותר זמן לטפל בעניין, ועוד יותר משניהם, לנתניהו היו שנים ארוכות שבהן היה יכול להביא להסכם טוב הרבה יותר, לדבריו.
הטענה כי לפיד ויתר יותר בהסכם המתגבש מאשר נתניהו היא נכונה, אבל מנגד, האחרון גם לא פתר את הבעיה בהסכם מוקדם, שככל הנראה היה מפחית מאוד מעוצמת הסאגה האחרונה. כראש ממשלה בעבר, גם הוא ראה חשיבות פרגמטית לחתימה על הסכם וגם לכך שללבנון תהיה אסדת גז כגורם מייצב ביטחונית.
סדר עדיפויות נמוך, נושאים אחרים לעסוק בהם וכישלונות בניסיון להגיע להבנות בין הצדדים דחקו את הנושא לשולי העיסוק הממשלתי. בשורה התחתונה, נתניהו, שטוען היום כי ניתן היה להשיג הסכם טוב יותר, לא הוכיח את זה במשך השנים שלו כשאחז בהגאי הספינה.
ההסכם, כאמור, סביר. דרך ההגעה אליו עם הגב לקיר ותחת איומי חיזבאללה הרבה פחות, ועיתוי החתימה מאוד בעייתי. כל אלה הן סוגיות רלוונטיות וענייניות לדיון ציבורי לגיטימי, אבל מכאן ועד עיוות מכוון של מושגים מקצועיים, טענות לפגיעה בריבונות הישראלית תוך ויתור על חבלי מולדת כאשר מדובר על זכויות כלכליות, דרישות לביצוע משאל עם והאשמות במכירת המדינה – המרחק הוא גדול וציני במיוחד, גם עבור ימים של בחירות.