בבית הספר שבו לומדת תלמידת י"ב, האחרונה שעוד נותרה לי במערכת החינוך, נערכו בחירות. כמו בבתי ספר רבים פוליטיקאים הוזמנו, נאומים נישאו, התלמידים השתעממו כהוגן, אבל לבסוף גם הצביעו. התוצאות לא יכלו להיות ברורות יותר: יש עתיד גרפה כ־33% מהקולות, מרצ זכתה ל־30% - ולא הרחק מאחור ניצבה העבודה.
לאן הלכו עשרת האחוזים הנוספים? רובם למה שנשאר מהרשימה הערבית המשותפת, עוד כמה לצעירים בוערים ודווקא הליכוד, המפלגה הגדולה בישראל, עם מעל 25% מקולות כלל הבוחרים (כלומר יותר מ־30 מנדטים על פי הסקרים) לא עברה את אחוז החסימה והשיגה 2.5% בלבד מקולות השמיניסטים, פחות מעשירית התמיכה בה ברמה הארצית.
הקהל הזה הוא חמקמק: ראשית, לא כולם עדיין בעלי זכות בחירה. שנית, בעוד חלק מהם מציג דעות מגובשות, חלק אחר מבטא את השקפת ההורים ואפילו החלק שגיבש דעה משל עצמו נוטה לפעמים לקיצוניות שלא תאפיין בעתיד את השקפותיו והצבעותיו: תומכי הציונות הדתית עוד יהפכו למצביעי ליכוד, ואילו תומכי שאריות הרשימה הערבית המשותפת יצביעו מרצ.
ועדיין, קו ישיר מתוח בין ה"כאילו־בחירות" האלה לתוצאות שאותן שיתפתי כאן לפני שנתיים. אז בחנתי את תוצאות הקלפי הסמוכה למקום מגוריי בלב תל אביב, שבה העלו תוצאות האמת בערך 89% תמיכה למפלגות המרכז והשמאל. עוד כתבתי אז, שיותר מאשר קואליציה שתיישם מדיניות שמנוגדת לדעותיי - פחות בתחומי חוץ וביטחון, שבהם ממילא אין כמעט הבדלים בין ממשלות שמאל לימין (למרות תעמולת הפח שבה מזינים אותנו, ע"ע “תומכי טרור" מול “פשיסטים") ודווקא יותר בנושאים כלכליים וחברתיים - אני חרד מהעובדה שבישראל התפתחו שני עמים (עוד לפני שסופרים את הפלסטינים) שקרוב היום שבו לא יוכלו עוד לחלוק מדינה אחת.
בחזרה לבית הספר של בתי: נכון, השירות הצבאי עודנו לפניה ולפני חבריה, ובקרוב הם יכירו בעל כורחם גם בני גילם שבאים מרקע אחר לגמרי. אלא שאני מסרב להיאחז בקנה הקש הזה: אחוזי הגיוס לצה"ל נמצאים בירידה עקבית - והאחוזים שמתגייסים ליחידות קרביות הם ממילא נמוכים עוד יותר.
לכן לא ירחק היום שבו צה"ל כבר לא יהיה פקטור חברתי, אותו כור היתוך מפורסם שבו (וסליחה על השימוש בסטריאוטיפ שאולי כדאי לרענן בהזדמנות) בת המיליארדרים החילונית מסביון חולקת אוהל עם נערה ממשפחה מסורתית מרובת ילדים מעיירת פיתוח בפריפריה. בחוץ מתקיימים ביניהן כמעט כל ההבדלים החברתיים־כלכליים שיש לישראל להציע, אבל לפחות עם מדי הזית, שתיהן שוות בין שוות אחרות.
במילים אחרות: האפשרויות של בתי שגדלה בלב תל אביב הליברלית והסובלנית (ואני הראשון להודות: “סובלנית־לכאורה". קל להיות סובלני כשאתה חשוף לדעה אחת. זה קצת כמו לגדול בשכונה חרדית, למרות ההבדלים בלבוש ובמנהגים), להכיר מתנחלת דתייה בת גילה, הולכות ומצטמצמות.
“אני לא מבין איך בנימין נתניהו מוביל בסקרים, אני לא מכיר אפילו אחד שמצביע לו" הוא משפט שאני שומע יותר ויותר בסביבתי. אני די בטוח שיש מקומות בישראל שבהם נשמע המשפט ההפוך, עד שאין לי ברירה אלא לציין שוב שהנתק המתהווה הזה בין שני המחנות שפעם השתייכו עדיין לאותו העם, מפחיד אותי יותר מכל פוליטיקאי שאינו לרוחי, כן, כולל נתניהו.
אפילו ברמה הפרקטית: כשאתה מכיר רק אנשים שחושבים כמוך קצר המרחק לאי־הכרה בתוצאות הבחירות. בארצות הברית זה קרה פעמיים: פעם אחת כאשר הדמוקרטים טענו שהבחירות נגנבו מהם בפלורידה ובפעם השנייה בהפסדו של דונלד טראמפ לג'ו ביידן, לפני שנתיים. בטח לא תופתעו לשמוע שבאמריקה, כמו בישראל, הוצג המקרה הראשון כדוגמה לאחריות ציבורית ולוויתור מצד המפלגה הדמוקרטית, בעוד השני הוצג כמרד.
במחנה “שלי", שכמוהו כגמל שאינו מבחין בדבשתו, אוהבים להאשים את נתניהו בפילוג ובהסתה. דעתי על נתניהו, שנחשפה כאן לא מעט פעמים, אינה טובה (בלשון המעטה), אבל הוא לא המציא כלום ולא נקט שום טקטיקה פסולה שממנה נמנעים יריביו. אני מודאג מהאפשרות שיחזור אל כס השלטון, אבל אפילו יותר מכך, אני נחרד מהדה־לגיטימציה שנעשתה למנהיג פוליטי ואהוד, כן, גם כזה שאני מסתייג מאופיו ומחלק מדעותיו.
זה בסדר גמור אם לא תבחרו בו כי הוא מתכוון (לפחות לדבריו) לעגן בחוק את זכות הציבור החרדי למנוע מילדיו כלים חיוניים להשתלבות בשוק העבודה. אבל אנא אל תצביעו נגדו כי הוא “מסית" (המקבילה ל"דין רודף" של השמאל האוטומטי).
ובחזרה לחצר התיכון: עת הוזמנו נציגי המפלגות השונות להציג את משנתם מול התלמידים (רוב המפלגות שלחו פעילים זוטרים, ללמדנו עד כמה הם דואגים באמת לדור הצעיר), הובהר מיד שאיתמר בן גביר לא יוזמן. אל תבינו אותי לא נכון: אני מתקומם מול הכהניזם הרך שהוא מגיש במעטה של חיוך נעים, אבל מי שלא מבין שמתן במה לדעות המקוממות ביותר הוא מבחנו העליון של הדמוקרט, כנראה כבר לא יבין שום דבר.