אבל, אבא״, אמר לי הילד, ״אני לא מצליח להבין מה זה ׳להפסיד בכבוד׳״. הבטתי על הילד, שהלך בקושי ומבטו מושפל ארצה. מאחורינו אצטדיון בלומפילד ועל כתפינו צעיפים כתומים שמעידים שאנחנו אוהדי בני יהודה ושמבחינתנו הכתום עולה וכל צבע אחר יורד.
זה היה משחק הכדורגל הראשון שלו. מכבי יפו נגד בני יהודה ת״א. ביום שהילד התחיל לדבר, אחד הדברים הראשונים שאמרתי לו זה שהוא אוהד בני יהודה, אין שום אפשרות אחרת, הדבר חתום, סגור, נעול, עובדה מוגמרת, מעתה ועד הנצח הכתום עולה. הילד הגיע בשיא ההתלהבות, וכל הדרך לאצטדיון הוא צעק לי באוזן ״בני יהודה, בני יהודה״, עד שהייתי צריך להגיד לו באיזשהו שלב שאם אני מסיים את היום הזה עם מרשם למכשיר שמיעה, העלות של זה יורדת לו מהירושה.
ניסיתי להכין אותו לבאות וסיפרתי לו שכשאני הגעתי למשחק הראשון שלי חטפנו חמישה גולים ממכבי תל אביב והבקענו 0 גולים. 5-0 אכזרי. אבל לרגע לא חשבתי להחליף קבוצה, אמרתי לילד, למרות שכל 20 דקות בערך חטפנו עוד גול.
״ובכית?״, שאל אותי הילד.
״בכיתי בלב״.
״להפסיד בכבוד זה בעצם״, התחלתי להגיד לילד ונעצרתי כשהבנתי שאין לי מושג מה זה בעצם להפסיד בכבוד. מהר הוצאתי את הנייד מהכיס, נכנסתי לגוגל ותקתקתי שאילתה: ״מה זה להפסיד בכבוד?״. אחד הלינקים שהופיעו בתוצאות נשמע יעיל: ״7 פעולות שיעזרו לילדכם להפסיד בכבוד״. לחצתי על הקישור והגעתי למין מדריכון, אפילו הוראות הפעלה אפשר להגיד, שיעזרו להורה המוטרד לתווך לילדו את הקונספט של הפסד.
״1. ככה זה בחיים״, היה כתוב שם ומתחת הסבר שהתפקיד שלנו כהורים הוא להכשיר את הילדים להתמודדות עצמאית בחיים האמיתיים, ובחיים האמיתיים לפעמים מנצחים ולפעמים מפסידים. ״תקשיב, ככה זה בחיים״, אמרתי לילד, ״לפעמים מנצחים ולפעמים מפסידים״.
אבל, אבא, אמר לי הילד, אתה אמרת לי שכשאתה היית בגיל שלי והלכת למשחק בני יהודה הם הפסידו והם גם הפסידו במשחק אחרי וגם היום הם הפסידו, אז זה לא כל כך מרגיש ״לפעמים״, זה מרגיש כל הזמן.
העניין הוא שהילד צדק. מבחינה סטטיסטית, בתור אוהד בני יהודה, המשפט ״לפעמים מנצחים ולפעמים מפסידים״ איננו נכון. המשפט ״לפעמים לפעמים מנצחים ורוב הזמן מפסידים״, הוא הרבה יותר נכון בהקשר של הקבוצה הכתומה. עברתי לסעיף הבא: ״לא כוחות״. ברור שכשאנחנו משחקים עם הילדים שלנו, נכתב שם, יש לנו יתרון כמבוגרים. צריך לתווך לילד את הידיעה שהוא מראש נמצא בפוזיציה נחותה.
״תשמע״, אמרתי לילד, ״בני יהודה זו קבוצה של שכונה קטנה בקצה של תל אביב, שמבחינה סוציאלית נחשבת לשכונה של מעמד סוציו־אקונומי נמוך ואין לה כסף גדול כמו קבוצות אחרות, התקציב שלה נמוך משמעותית מהתקציב של שאר הקבוצות שמביאות ספונסרים גדולים - חברות ביטוח, רשתות אלקטרוניקה, מכוניות - בזמן שאנחנו מסתפקים ב'מאפיית שיבולת השרון'״.
הילד הביט עליי במבט תמה, של מי שמתקשה להבין על מה לעזאזל אני מדבר. מיד עברתי לסעיף הבא של המדריך: ״תגובה הורית״. הילדים מתבוננים בנו ולומדים מההתנהגות שלנו, נכתב שם. לכן חשוב שלא ניצור דרמות מוגזמות. חשוב שנהיה מודל להפסד ראוי בכבוד. יש לנו הזדמנות להפגין איפוק ושלווה במקרה שהפסדנו.
״תשמע, זה ממש לא ביג דיל״, אמרתי לילד, ״קורה שמפסידים״. הילד שתק, ופתאום הטלפון שלי צלצל. על הקו הייתה בת משפחה שהזמינה אותנו לארוחת שישי אצלה. ״לא נראה לי שאצליח להגיע״, אמרתי לה, ״הלכתי למשחק של בני יהודה והיא הפסידה, עכשיו יומיים לא יהיה לי תיאבון״.
רק אחרי שניתקתי הבנתי איזו טעות עשיתי. הילד היה עוד יותר שבור אחרי ששמע את דבריי. ״זה מעולה״, אמרתי לילד, ״ככה אני אוריד קצת את הכרס שלי, מושלם עכשיו יומיים לא לאכול״. לא נראה שזה עבד. הילד לא אמר מילה וראיתי שהוא על סף בכי.
״תשמע, אני לא יודע איך להסביר את זה, אבל פשוט צריך להמשיך להגיע, אין דבר כזה להחליף קבוצה בגלל שהיא קצת לא טובה. גם אם קשה, לא מוותרים, ובכלל זו רק תקופה, מתישהו תגיע תקופה טובה, בוא תראה משהו״, הדלקתי את הנייד והראיתי לו תמונה שלי ושלו מלפני כמה שנים טובות. בתמונה הוא עטוף בדגל של בני יהודה ואני מחזיק אותו בידיים ושנינו מביטים לשמיים ומתפעלים מזיקוקי ניצחון שהאירו את הלילה. ״אתה רואה?״, אמרתי לו, ״זה היה לא כזה מזמן, הבאנו את גביע המדינה״.
הילד הוציא חיוך קטן. ״זה יכול לקרות שוב, נכון, אבא?״.
״ברור״, אמרתי לו. כמה דקות מאוחר יותר כבר היינו בחניון ונכנסנו לאוטו והתחלנו בנסיעה הביתה: ״טוב, בן, עכשיו אני אספר לך מה זה אומר להיות שמאלני״.