1. כעשרה ימים נותרו עד לבחירות, וישראל תקועה כנראה עמוק בתוך המשבר הפוליטי הגדול בתולדותיה, שמוביל אותה ממערכת בחירות אחת לחמישית, וכך הלאה, ללא הכרעה. ברחובות אין אווירת בחירות, הקרבות מתנהלים בתוך הגושים – ולא ביניהם כמתבקש - והם אף צפויים להחריף לקראת קו הגמר.
ישראל והגושים מתרגלים לתיקו הפוליטי ומשחקים כל אחד בתוך חצי המגרש שלו. עד כדי כך שנדמה כי אם מערכת הבחירות הייתה נמשכת עוד מספר שבועות הקרב היה מתמקד בין יש עתיד לציונות הדתית, שמתעצמות מסקר לסקר. האחת לוקחת קולות מהמחנה הממלכתי ומהעבודה, והשנייה מהליכוד, והכאוס הפוליטי הבלתי נגמר הזה מוביל אותנו לאבסורדים ולתופעות פוליטיות הזויות, פרי ייאוש מחד והקצנה מאידך. כל שנותר לנו הוא להתפלל שהשבוע וחצי שנותרו יעברו בשלום מבחינת המדינה והחברה. עוד לפני התוצאות.
מועדים לשגרה לנו.
2. יאיר גולן צדק. "התהליכים" שאותם חזה בעודו במדים בדאגה גדולה בטקס יום הזיכרון לשואה ולגבורה עוררו כעס גדול, בעיקר על רקע היום וההקשר שבו נאמרו, אבל אם תבחנו את דבריו לאור המציאות המתגבשת לנגד עינינו, תראו עד כמה הוא צדק.
זה בא לידי ביטוי בשיח האלים, בהסתה ובהמרדה, ובצמיחתה ונסיקתה של מפלגתם של בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן גביר, הראשון סירב שרעייתו תלד בבית יולדות בחדר עם ערביות, והשני רוצה להקים את משרד ההגירה ו"לטפל" בערבים.
יאיר גולן צדק. ראו את "התוכנית לתיקון מערכת המשפט" שמציג סמוטריץ' בהסכמתו ואולי בשליחותו של בנימין נתניהו, ותבינו שאלו בדיוק "התהליכים" שמפניהם הזהיר - החלשת הרשות השופטת, שינוי חקיקה לטובת מואשמים, ביטול סעיפי אישום וחילוץ עבריינים באמצעות חקיקה ומינוי שופטים "משלנו" (אגב, מי שפרסם את תמונתו של אהוד אולמרט יושב כחוש בתאו בכלא בחליפה כתומה ואוכל מרק, עשה נזק לישראל וגורם לסיוטים לנתניהו, לסביבתו ולנו).
יאיר גולן צדק. "התהליכים" כוללים שליפת אקדח באסיפת בחירות על ידי בן גביר, שמאובטח כמו ראש ממשלה בעודו מפיץ את תורתו של מאיר כהנא וברצונו "להחזיר את המשילות" לרחובות הערים בדרכים מיוחדות.
יאיר גולן צדק. הבעיה שלו הייתה שבקהל מולו ב"משואה" ישב השר דאז נפתלי בנט, שהיה אמור להיות הנואם המרכזי באירוע, וראה כיצד גולן "עושה כותרת" ומיהר לגנותו בטוויטר וסחף אחריו את כל הימין, בעוד גולן היה מנוע מלהתראיין, להסביר, להכניס להקשר. אולי לא היה צריך לומר זאת דווקא ביום השואה – ואולי דווקא כן. אבל במהות הדברים ואף מול הנגלה לנגד עינינו – יאיר גולן צדק.
3. מדיניות אומללה רב־שנתית רופסת ומקילה של עצימות עין ועיגולי פינות של הממשלות, גורמי אכיפת החוק ומערכת המשפט כנגד מתנחלים עבריינים ופורעי חוק - מייצרת אחת לתקופה אירוע מתוקשר ומטלטל שלרוב אין בו חדשות מיוחדות למעט זה שהוא תועד ופורסם. השבוע הייתה זו התזת גז הפלפל על ידי מחבלים יהודים אל עיניו של מג"ד הצנחנים ולוחמיו, אל עיניהם של אלו שמחרפים נפשם כדי להגן על המתנחלים ובני משפחותיהם. לא מדובר רק בכפיות טובה, רוע לב, אכזריות ועבריינות. זו פעילות טרור, וכך יש להתייחס לזה.
בהודעה שפרסם הרמטכ"ל כוכבי בעקבות האירוע הוא פנה בעיקר ליועצת המשפטית לממשלה, למפכ״ל, לראש השב"כ ולשופטים בדרישה לבצע פעולת מעצר רחבה ומהירה ולהחמיר בענישה. אני לא יודע אם תחינתו תיפול על אוזניים קשובות, אבל אני כן יודע שאם לא כך יהיה - יהווה הדבר ריסוס קטלני נוסף בפניהם של המפקדים והלוחמים והפעם מטעם שולחיהם - אנחנו, כל אחת ואחד מאיתנו ומנציגינו במערכת אכיפת החוק והמשפט.
4. בשבת של חול המועד סוכות לקחתי את המשפחה לפסטיבל "דארנא" אצל השכנים שלנו בבאקה אל־גרבייה. אירוע רב־משתתפים של הצגת התרבות, המורשת, המסורת, המנהגים, וכמובן המגוון הקולינרי האותנטי של החברה הערבית. אלפים של יהודים וערבים עשו ביחד בין המתקנים, הבמות והדוכנים, וקיימו דו־קיום בפועל.
בעוד שבצדי הדרכים מוצבים שלטי ענק עם תמונותיהם של בכירי הפוליטיקאים הערביים ומפלגותיהם, ברחוב אין תכונה, ובקהל אין דיבור על הבחירות. וזו הולכת להיות הבעיה שלנו, של השמאל, של הימין, של המדינה.
לדעתי, הייצוג הערבי בכנסת הבאה עלול להיות הנמוך בשנים האחרונות. רבים לא יצביעו, אחרים יצביעו אולי למפלגות ציוניות. אם זה יקרה, יהא הדבר ביטוי עצוב לייאוש ולוויתור של החברה הערבית על ההשתלבות, ההשפעה והחתירה לקידום המגזר ליעדים בנושאי תיעוש, השכלה, תשתיות, חינוך, איכות סביבה, תרבות והשתלבות במערכת המדינתית.
מנסור עבאס יירשם בהיסטוריה של הפוליטיקה הישראלית כמי שפרץ שביל עמוק בדשא, ויצר היסטוריה של מפלגה ערבית ראשונה בקואליציה. אבל בעוד שזה קורה, תוצאות הבחירות הקרובות עלולות לקחת את התהליך המבורך לאחור, נגד האינטרסים של החברה הערבית ונגד האינטרסים של מדינת ישראל כולה.
5. צפיתי בערב הראשון של תשדירי השירות בטלוויזיה מטעם המפלגות וועדת הבחירות המרכזית, ובמשפט אחד: תת־רמה מקצועית, פיהוק אחד גדול, זלזול בצופים ובאזרחים - מוצר ארכאי שאבד עליו הכלח. הסרטים פתטיים, העריכה רשלנית, ברמה של שנה ראשונה בלימודי קולנוע בחטיבת ביניים, והתכנים הם עלבון לאינטליגנציה. איפה הגששים וספי ריבלין ואיפה הזבל הנוכחי. שמיים וארץ.
דווקא התשדירים של ש"ס וסמוטריץ' מצאו חן בעיניי. הם קריאטיביים ונוגעים – ש"ס כמפלגה חברתית וסמוטריץ' כמפלגה אמינה שמבטיחה ומקיימת (אגב, פרקטית ולא פוליטית לא אתנגד ואפילו אשמח, אם הוא יהיה שוב שר התחבורה. הוא היה מצוין). המסקנה האמיתית היא שאת תשדירי הבחירות צריך להביא לקבורה מהר ככל שניתן, אבל אני בספק אם הפוליטיקאים יגזרו על עצמם גזירה קשה שכזו, ואנחנו נמשיך לפהק ולהרגיש כמו אידיוטים.
6. הבטחת הבחירות הרצינית האחרונה שהייתה פה שייכת לאהוד ברק, כשהתחייב כיו"ר מפלגת העבודה והמועמד מטעמה לראשות הממשלה לצאת בתוך שנה מלבנון. זה היה הקמפיין שלו, הוא ניצח, קיים (לא בהסכם כפי שרצה), ולאחר זמן קצר חזר לאופוזיציה. זה ראוי לאזכור לא רק בגלל ההחלטה והביצוע החשובים כשלעצמם, אלא גם מכיוון שאין עוד הבטחות בחירות משמעותיות, והציבור בישראל מצביע לאנשים ולא לדרך, ליעדים ולתוכניות. למי, ולא למה. וזה דבר רע.
תבטיחו לנו הקמת עוד פקולטות לרפואה, תבטיחו בית חולים נוסף בצפון, עוד אוניברסיטה, תבטיחו מסילות, תציגו תוכניות. זה נשמע אולי הזוי, אבל כך זה צריך להתנהל. לכשיחלוף העידן הנוכחי (כן ביבי, לא ביבי) נצטרך לשוב ולבחור בדרך, ברעיון, ביעדים ובתוכניות. להיות מדינה נורמלית, עד כמה שזה נשמע לא נורמלי אצלנו.
7. הניסיון של נתניהו בספרו לגמד את חלקו של אהוד ברק במבצע סבנה, בטענה כי הוא לא השתתף בקרב אלא הצטלם על כנף המטוס, הוא בעיניי ניסיון נוסף למחזר את סצינת "אהוד ברח" של צחי הנגבי לאחר אסון צאלים. כך אמרתי לפחות לאילן לוקאץ' לכתבת טלוויזיה שהכין בעניין. ואתם הלא יודעים עד כמה אני כועס על ברק, אבל זכויותיו הרבות עמו.
נתניהו חוזר בספרו לאירוע ההוא כפוליטיקאי בכיר, המבקש לנקום במפקדו לשעבר, הנחשב למבקר הכי חד והכי אכזר שלו, שלא מהסס לרסס אותו ואת דרכו והתנהלותו מול כל מצלמה ומאחורי כל מיקרופון.
אבל נתניהו עושה זאת עדיין מזווית של קצין צעיר, מוכשר ואמיץ בסיירת, ולא מעמדת מפקד שעליו סמכות ואחריות. ברק, כמפקד סיירת מטכ"ל, תכנן את הפריצה ופיקד עליה, אצלו הייתה הסמכות ועליו האחריות. קדמו לה שתי תוכניות אחרות שנפסלו, ובשדה שהו שר הביטחון משה דיין והרמטכ"ל דדו אלעזר, שליוו את התוכניות ואת "המודלים", כולל מיקום הצוותים והמפקד, עד שאישרו את "תוכנית הסרבלים הלבנים".
הפריצה, שהתרחשה מחמישה פתחים שונים, חייבה את ברק לקבע את מיקומו במקום הנכון ביותר, למקרה של משבר אירוע לא צפוי וצורך לנייד, לווסת או להוסיף כוחות. נתניהו, שמנסה לצייר אותו כבורח מקרב, טועה ועושה עוול. בעיקר לעצמו.
ברק לעומתו, חרף הביקורת הפוליטית הנוקבת, לא שוכח לתאר את ביבי כקצין צעיר, אמיץ ומוכשר כמו אחיו עידו ויוני ז"ל. ואולי נתניהו בכלל כועס על מרקו אשכנזי, לוחם ביחידה ולימים איש מרצ, שירה בשוגג כדור טוטו שפגע בזרועו. אבל, הלא תמיד נתנו גיבוי ללוחמים שטעו בסערת הקרב ותחת אש פצעו או הרגו מישהו בשגגה.
8. במשבר המתפתח מול אוקראינה סביב חוסר ההסכמה הישראלית לספק לה מערכות נשק ומערכות הגנה מתקדמות – נדרשים ראש הממשלה ושר הביטחון למלאכת לוליינות מתקדמת בין רוסיה לאוקראינה, בין מצפונם ומיקומנו בהיסטוריה, לבין הצרכים הביטחוניים והאסטרטגיים שלנו בגבול הצפוני.
זו הליכה על חבל דק מאוד, שטעות קטנה בה, הצהרתית או פרקטית, יכולה להביא את ישראל למשבר גדול. אבל בעוד ישראל נתפסת כיעד מיידי ומצפוני לאספקת נשק, תחמושת וציוד הגנה, לפחות בעיני האוקראינים – כדאי להציץ לרגע לעבר "הערבויות האמריקאיות" שנתנה בשעתו ארצות הברית לאוקראינה, כשזו נפרדה מהנשק הגרעיני שהיה ברשותה. איפה הערבויות ואיפה אוקראינה? בינתיים, מה שרואים האוקראינים זה את המל"טים שמכרה איראן לרוסיה זורעים אימה, פחד והרס בקייב, וזה קרה כנראה בגלל אי־ההקפדה על הסנקציות שהוטלו על האיראנים והייצוא שלהם.
ישראל, ואין כאן עניין של קואליציה ואופוזיציה, צריכה לתמרן בין מצפונה ורישומה בהיסטוריה, לבין האינטרסים המיידיים, הביטחוניים והגלובליים, ואלו בדיוק הרגעים שבהם אני לא ממליץ לכם לרצות להחליף את ראש הממשלה.
9. את יום הולדתי ציינתי השנה במסעדה סינית בניו יורק עם רעייתי, חבר ששהה בעיר ועוד זוג חברים. זה כבר לא גיל של מסיבות גדולות, וכל שאתה רוצה הוא שיעבור בשלום ושתהיה בריא ושיהיו עוד ימי הולדת קטנים ושמחים. כמה שיותר.
אבל הילדים, בקבוצת הוואטסאפ שלהם, היו עסוקים בשאלה הרת הגורל "מה קונים לאבא כשיחזור לארץ?". בין הרעיונות שעלו: טיסה במסוק בשמי הארץ עם נחיתה לארוחה בקיסריה (בחיי). ואז הסברתי להם שצברתי בחיי אלפי שעות טיסה במסוקים ושלא בא לי לנחות בקיסריה. אחר כך דיברו על מסז' ויום כיף בספא, והזכרתי להם שאני שונא את זה ושנסתפק בארוחה משפחתית ושלא צריך מתנות, וכך היה.
אבל בשקט בשקט כן נתתי לעצמי מתנה קטנה - והלכתי לעשות לעצמי פדיקור... מועדים לשגרה לכם ושבת שלום.