מול השתאותם של לא מעט אזרחי ישראל, מה שמסתמן כרגע הוא שהביביזם זה פאסה. הטרנד בסבב החמישי והמיותר בלופ הבחירות חסרות ההכרעה שנקלענו אליו, הוא בן גביריזם. מדהים למדי, אבל מהסקרים ומהעובדות בשטח קשה להתעלם.
בן גביר יקבל 18 מנדטים? "אפילו צעירים מהשמאל יצביעו לו, נמאס להם"
למי שלא מחזיק בדעות ימניות קשה להבין את התופעה. מילא חרד״לים צעירים שמתלהבים מבחור היפראקטיבי עם כיפה גדולה על הראש, אבל איך ייתכן שחילונים מושבעים מאזור המרכז בכלל שוקלים להצביע למפלגה שנקראת ״הציונות הדתית״? מה להם ולזה? השאלה מקבלת משנה תוקף כשמציצים ברשימה מאחורי הפרובוקציות המתוקשרות של איתמר בן גביר, ומגלים את מפלגת נעם, המתנגדת להכרה בהומוסקסואלים, ושלל שמות עם ניחוח גבעות שרובנו מעולם לא שמענו עליהם.
אבל התופעה חיה וקיימת, והיא נוצרה ממספר מרכיבים. הראשון הוא הוצאתו של נפתלי בנט מהתמונה. נתניהו הבטיח במשך שנים עשייה ימנית שלא התממשה והוטרלה על ידי בנט, והתוצאה היא שמי שרוצה היום ״מפלגה שתשמור על ביבי מימין״ לא מרגיש שיש לו הרבה אפשרויות.
איילת שקד נשקלת כאופציה אבל נחשבת להימור, וגדעון סער, אביגדור ליברמן וזאב אלקין אומנם אנשי ימין, אבל הם לא ״בגוש״.
המרכיב השני הוא שבמקביל לתעמולה הפרועה שנועדה למחוק את ״בנט הבוגד״, נעשתה הכשרה שיטתית של בצלאל סמוטריץ׳ ולאחריו גם של בן גביר, אף שהיו בגדר משיחיים ומוקצים מחמת מיאוס במשך שנים. אבל מה לא עושים כדי לנסות להגיע ל־61 החמקמק? בולעים הכל, וכולם הופכים לכשרים.
המרכיב השלישי הוא עיתונות הקליקבייט. היא מעמידה פני ערכית, מקצועית, משרתת ציבור. אבל תכלס, היא מקדמת בקדחתנות כל צעקן פרובוקטיבי באשר הוא, על פני האדרה של אנשים שקולים ורציניים. ערבבו את כל חומרי הגלם האלה יחד, וקבלו את המתכון לבן גביריזם.
קבלות זה לחלשים
ישנו פרט נוסף במתכון, והוא חבוי, פחות ברור מאליו, אבל קיים בסאבטקסט כל הזמן. אחד המסרים הקלוקלים שהדור הצעיר בישראל קיבל בשנים האחרונות, הוא שאין צורך בקבלות. הבמה הנרחבת שניתנת ל״משפיענים״ או ל״עיתונאים עצמאיים״, למשל, גורמת לצעירים רבים להאמין שכדי להיות עיתונאי כל מה שדרוש הוא היכולת להשתלח ללא מעצורים ולצעוק. לפי מה שהם רואים סביבם - לא צריך ידע, הכשרה, אחריות, היכרות עם החומר או עם כללי האתיקה. גם לא צריך פיקוח, ביקורת או מרות, רחמנא ליצלן. צריך בעיקר פה גדול ולזעוק בכמה שיותר רגש שלא יסתמו לך אותו.
לפי הכותרות שמתעופפות סביבנו, גם כדי להבין בביטחון לא צריך להיות בעל ידע, עיטורים, ניסיון מצטבר בשטח, עבר של הקרבה אישית או היסטוריה של עשייה צבאית. נדמה שמי שמבין בביטחון הם דווקא אלה שהשתמטו או שלא רצו לגייס אותם. הם מבינים בסוגיות הביטחוניות המורכבות של ישראל יותר ממנהיגי הצבא, השב״כ והמוסד, זה ברור. הם יהיו שרים, ישנו נוהלי פתיחה באש, ויפטרו את הרמטכ״ל החדש אם משהו לא ייראה להם. מה, הוא חושב שיש לו איזו חסינות?
הדבר הנורא ביותר בתעמולת הפח של יותר מדי מערכות בחירות הוא שלאורך זמן היא מייצרת חינוך רע. ממש רע. למבוגרים שהתחנכו על יסודות אחרים, יש בסיס כלשהו להיאחז בו על אף התעמולה. אבל זה לא המצב עבור מי שלא חווה את ההיסטוריה אלא גדל על בוטות ורפש ברשתות החברתיות, ובעיקר על הבלים שלא יכולים להיות מיושמים בשום צורה.
צעירים תמיד חשופים יותר למניפולציות. גם עבור מי שקיבל בבית חינוך נפלא, החשיפה לכמות כל כך גדולה של מסרים מבלבלים, שטחיים ושקריים, מייצרת בסוף איזושהי מסה קריטית. תחשבו כמה כסף ציבורי הושקע בה. 2.5 מיליארד שקל כפול 5 פעמים, הם השקעה של 12.5 מיליארד שקל בחינוך רע במשך שלוש שנים (וזה בלי לספור את עלות התקיעה של ישראל בחוסר יכולת לנהל מדיניות ארוכת טווח כלשהי). חינוך של תעמולה ריקה במקום ערכים.
תעשו ניסוי קטן - תקלידו בגוגל גדי איזנקוט. אדם מוערך מאוד, אסטרטג, קריירה צבאית מפוארת. כל זה שווה 296 אלף אזכורים בגוגל. איתמר בן גביר, לעומת זאת, שווה 2 מיליון אזכורים. לבן גביר שלא היה חייל מימיו יש 186 אלף עוקבים בפייסבוק, בעוד לאיזנקוט, משתמש טרי שהיה קצת עסוק מדי בעשייה צבאית ולא פתח חשבון, יש בערך 3,000. לבן גביר יש 56 אלף עוקבים בטיקטוק, לאיזנקוט אין טיקטוק. הניסוי הזה משקף רק נדבך אחד בדרך שבה מתחנך הדור הצעיר בישראל, וגם הוא שופך אור על הטרנד שנקרא בן גביריזם.
המשחק הכפול
חברי הליכוד אומנם הורגלו לציית בזמן קמפיין, אבל הם אינם רגועים. לא משנה כמה הליכודניקים ינסו, בציונות הדתית תמיד יהיו פרועים וקיצוניים יותר מהם. אתמול הם כבר נשמעו מצדיקים את המתנחלים המסכנים שתקפו באלימות מג״ד ולוחמי צה״ל בשומרון. בקיצור, נותרו פחות משבועיים לבחירות, והבן גביריזם בשוונג בלתי ברור. הוא נוגס באכזריות בביביזם, והמשמעות היא ירידת הסיכוי של חלקם להיכנס לכנסת.
במסגרת הקמפיין, יו״ר האופוזיציה מתואם עם בן גביר ומכשיר אותו כעדיף על אנשי מרכז שהם כמובן ״השמאל הגרוע מכל״, ומצד שני נמנע מתמונה משותפת איתו כמו מצרעת. אבל המשחק הכפול הזה כבר לא ממש עובד. אמר מי שאמר שאחרי שמשחררים את הג׳יני מהבקבוק, לך תחזיר אותו פנימה.
הרי ידוע שמה שרואים מכאן לא רואים משם, ולכן אין הרבה הבדל במדיניות שאותה נקטה ממשלת נתניהו למדיניות שאותה נקטה ממשלת בנט־לפיד. הטקטיקה הליכודית הייתה להלהיט את הבייס בשפת ימין בוטה (סיפוח! ריבונות! ח'אן אל־אחמר! וכו'), ובסוף לנהוג באחריות ממורכזת תוך האשמת מישהו אחר ש״הכריח״ ולא אפשר (בג״ץ! מערכת הביטחון! מפלגות השמאל! וכו'). זה עבד במשך תקופה מסוימת, אבל בינתיים הציבור הימני חונך במשך שנים לתפיסה שטחית שאינה באמת ישימה, וגליה מתנפצים שוב ושוב אל חופי המציאות.
אנחנו עדים היום לתוצאה של התהליך הזה. ככל שמפמפמים מסרים של ימין פיקטיבי שאינו בר־מימוש, וככל שמשתמשים ברטוריקה של סכנה ופחד מכל מי שאינו ״ימין״ שכזה, רק נדמה שאתה בשליטה. בפועל אתה בעיקר זורע ומדשן את הקרקע עבור מי שיפציע יום אחד ויתכוון לכל אלה באמת, ולכן יקצור את הפירות כי יעשה את זה הרבה יותר טוב ממך.