אם מישהו מבקש להוכיח שאביגדור ליברמן כנראה עוד לא לגמרי ישראלי, ואולי לעולם לא יהיה, המבטא שלו לא מוכיח כלום, וגם לא הטענות (שלו) שמופנית כלפיו גזענות. את ההוכחה אפשר למצוא בדברים שאמר שר האוצר עצמו. דברים שמוכיחים שעוד לא הטמיע בתוכו את מהותה של הישראליות. הנה מה שאמר: "חשוב שלא נפתח שיגעון גדלות, כאילו ישראל יכולה הכל ושאנו מעצמה עולמית".
זהו – זו ההוכחה. ליברמן כמובן צודק מהותית. ישראל איננה מעצמה עולמית. ליברמן כמובן מזהיר מפני המובן מאליו: ישראל צריכה להישמר מפני נטייתה לשיגעון גדלות. רק בדבר אחד הוא טועה: בהנחתו שניתן לשנות את הנטייה הזאת. בהנחתו שלישראלים יש יכולת להביט במראה ולראות את עצמם בגודלם הטבעי. קטנים למדי, נידחים למדי, שחקנים – אומנם מעניינים ואפילו מוצלחים למדי - בשוליו של עולם שגדול עליהם בעשרים מספרים.
יכול להיות שזו מהות ההבדל בין שר האוצר לבין שר התפוצות נחמן שי, שתבע להעלות את רמת הסיוע הישראלי לאוקראינה. שי זרק ציוץ לבאר, ופקידי משרד החוץ נאלצו לקפוץ אחריו פנימה כדי להציל את ישראל מטביעה. נשיא רוסיה לשעבר דמיטרי מדבדב הזהיר מפני "מהלך בלתי אחראי שיהרוס את היחסים"; ישראל הרגיעה: לא, דבריו של שי לא נאמרו על דעת הממשלה. לא, ישראל לא מתכוונת לספק לאוקראינה נשק; גם שי עצמו הסביר שלא התכוון לנשק התקפי, אך זה נעשה כבר לאחר שהרוסים ניצלו את ההזדמנות להזכיר לישראל את גובה ההימור שעליו מדובר.
שיגעון גדלות? לזכותו של שי ייאמר שהוא עקבי למדי בהמלצותיו לישראל בהקשר לעימות הרוסי־אוקראיני. זו עמדתו העקרונית, לא שיגעון גדלות שתקף אותו לפתע. אם רוצים לנסות הסבר של פסיכולוגיה בגרוש, חפשו אותו בביוגרפיה של ליברמן ושל שי. האחד – יליד קישינב, מולדובה. בא לישראל והוא בן 20. השני – יליד הארץ שבילה כמה משנות חייו החשובות ביותר, לפחות מבחינה מקצועית, במסדרונות הכוח של ארצות הברית, כשליח באו"ם, אחר כך בשגרירות בוושינגטון, ובהמשך גם כמנכ"ל של ארגון יהודי־אמריקאי.
כאמור, פסיכולוגיה בגרוש. ליברמן מזהה את העולם כמקום ברוטלי, שראוי להיזהר בו מפני מי שחזק ממך. שי מביט בעולם דרך משקפתו של האופטימיסט האמריקאי, שבכל מהמורה מזהה הזדמנות לתיקון. וכמובן, ייתכן בהחלט שמדובר בהשערה נמהרת, בפרשנות מאולצת של המניעים של שני אישים שעמדתם פשוט שונה. כך או כך, ליברמן הזהיר מהשלולית שיש בה מים עכורים, שי קפץ לתוכה במגפיו והתיז את מימיה לכל עבר.
מה צריכה ישראל לעשות מול העימות שקורע את העולם, ומעמיד בצלו כמעט כל התפתחות אחרת? מכון הסקרים גאלופ החל לפרסם השבוע את ממצאיו מסקר נרחב שערך באוקראינה בחודש ספטמבר, לפני ההפצצות הנרחבות, לפני המל"טים האיראניים. 70% מהמשיבים אמרו שהמדינה צריכה להילחם "עד שתנצח במלחמה".
מה פירוש תנצח? 90% מתוך ה־70% – כלומר, מאלה שרוצים להמשיך להילחם, אמרו שתנצח פירושו "שכל הטריטוריה שאבדה מאז 2014 ועד היום, כולל חצי האי קרים, תוחזר". גברים אמרו זאת יותר מנשים, תושבי הצפון יותר מתושבי הדרום, המשכילים יותר מהבורים, אבל הסך הכל, גם בקרב הקבוצות הקצת פחות ששות לקרב, מרשים, מעורר התפעלות, מעורר הערכה ואפילו קנאה. הנה אומה שיודעת לעמוד על שלה בתנאים שישראלים כבר מזמן לא זוכרים כמותם. הנה אומה שעומדת במבחן האש והדם.
בשבוע שעבר כתבתי כאן על המשבר הזה, ועל הטעות של ישראל, ושל שאר העולם, בהערכת תוצאותיו. השבוע נוסיף לזה קומה: הערכת השווא השפיעה על המדיניות הישראלית. היא השפיעה על דעת הקהל בישראל. הזיכרון קצר, אבל מעניין היה איך ישראל הייתה מתייחסת למלחמה בתחילתה, אם הייתה יודעת על המשכה את מה שידוע לה היום. מעניין מה היו עושים המנהיגים שלנו, מעניין מה היינו חושבים אנחנו.
ושוב, קץ ההיסטוריה
הנה שתי דגימות ממה שחשבנו בפועל: חשבנו שהנשיא האמריקאי ג'ו ביידן לא יעמוד במשימה. בעיקר חשבו כך מצביעי הימין הישראלי (רק 35% אמרו שיש להם אמון בו בהקשר למלחמה). אולי חלקם עדיין חושבים כך. אבל הם אם חושבים כך – הם טועים. התנהלותו עד כה מעוררת התפעלות. הוא לא מסבך את ארה"ב ואת העולם במלחמת עולם (בינתיים) אבל מספק לאוקראינים את הגב שמאפשר להם להילחם כמו אריות וגם להביך את הרוסים.
חשבנו גם שישראל איננה צריכה להצטרף באופן מלא לסנקציות נגד רוסיה. רוב הישראלים הניחו שרוסיה תנצח. הם הניחו שלאחר שתנצח תתפנה לסגור חשבון עם מי שפעל נגדה, ולישראל יש עניין לא לפתוח חשבון עם רוסיה, שכוחותיה מוצבים בסוריה.
כאשר שאלנו במסגרת מחקר של המדד כיצד על ישראל לאזן שיקולי מוסר מול אינטרסים, האם עליה לבחור צד באופן ברור, התשובות שיקפו שני סנטימנטים ברורים. הראשון – כמו ד"ר שי, הציבור עם אוקראינה. רק מעט ישראלים חשבו שלרוסים יש סיבה סבירה לתקוף את שכנתם.
השני – כמו השר ליברמן, הציבור רוצה להיזהר במעורבות הישראלית, ובמידת החשיפה של ישראל לסיכון. רובו חשב שיש לגנות את התוקפנות הרוסית, כל עוד הגינוי איננו מביא לפגיעה משמעותית ביחסים עם רוסיה. כלומר, היחסים עם התוקפן.
הישראלים שבחרו כך הבינו מן הסתם שזו איננה הבחירה המוסרית ביותר. זו הבחירה המשקללת את מה שהם חושבים על המלחמה – רוסיה היא תוקפן שראוי לכל גנאי – לבין מה שהם חושבים על הצרכים של ישראל – ניצחון רוסי צפוי מחייב את ישראל להישמר.
עכשיו מתברר שרוסיה לא מנצחת. לפחות בינתיים, היא מפסידה. עד כדי כך, שהיא מסוגלת לגייס לצדה היא איראן. מצורעת נאחזת במצורעת. איראן מספקת לאוקראינה עוד כלי שכנוע בגיוסה של ישראל.
האם יעלה על הדעת שישראל תמשיך לשבת על הגדר כאשר מל"טים מאיראן מתפוצצים בשמי קייב? האם יעלה על הדעת שישראל תמצא את עצמה מהססת כאשר רוסיה חוברת לאויבתה המרה ביותר? הרבה דברים שלא יעלו על הדעת קרו בשנה האחרונה סביב משבר אוקראינה. הרבה קרו – וצריך לקוות שלא עוד הרבה יקרו, כי האפשרויות הבאות מפחידות למדי.
גם את זה ישראל מביאה בחשבון, כאשר היא שומרת על מרחק בטוח מהמשבר. גם סין שומרת על מרחק ממה שנראה כמו הסתבכות. הודו השתתקה. בנימין נתניהו מסביר בספרו החדש שלא חולשה ישראלית מקרבת אליה ידידים, אלא שעוצמה ישראלית היא המפתח לצבירת ידידים.
את הלקח הזה לומד עכשיו גם ולדימיר פוטין, שנשאר כמעט לבד. אם הרוסים רוצים לחלץ ניצחון מהמצב שנקלעו אליו, יצטרכו לעשות זאת בעצמם, למשוך את עצמם מהביצה הטובענית בציצית ראשם, כמו שעשה הברון מינכהאוזן – דמות ספרותית פרי מוחו של הסופר הגרמני רודולף אריך רספה.
ואומנם, זו הייתה דמות ספרותית, אך לא הייתה לגמרי בדיונית. מינכהאוזן האמיתי, זה שעל עלילותיו ותיאוריו הססגוניים התבססו הסיפורים, היה גרמני שפעל כקצין בשירות הצבא הרוסי. הוא נלחם במערכות נגד הטורקים במאה ה־18. נלחם נגד הטורקים בחצי האי קרים. כך שהמשל בהחלט מתאים לנמשל.
האם רוסיה כבר הפסידה במלחמה נגד אוקראינה? באמריקה כבר נשמעים קולות של צהלה כאילו כן. מוקדמים מדי, אופטימיים מדי, כדרכם הקצת־תמימה של אמריקאים. בשבועון "אטלנטיק" התפרסם מאמר מעניין של פרנסיס פוקויאמה. למי שלא זוכר, זה המלומד שהכריז בתחילת שנות ה־90 על "קץ ההיסטוריה", כתב מאז עוד כמה ספרים מעניינים וחשובים, וחזר עכשיו כדי להדהד את המסר מאז: כן, זה היה מוקדם – אבל לא מוגזם. כך לפחות הוא חושב.
מה שקבע בתחילת שנות ה־90, שההיסטוריה באה לקצה בהכרעה ברורה לטובת הדמוקרטיה הליברלית ונגד כל שיטת שלטון אחרת, מוכח בימים אלה בשדות הקטל של אוקראינה, ובהיכלות הפוליטיים של סין. רוסיה האוטוריטרית יודעת להציע לאזרחיה רק טירוף וסבל, כך שאין פלא שהם בורחים ממנה. וגם סין הגדולה, שמכתירה את שי ג'ינפינג למעין קיסר לכל חייו, נמצאת במשבר שלטוני וכלכלי שלא ברור איך תצא ממנו.
הדמוקרטיה ניצחה. למעצמות האחרות אין מה להציע, אין מה למכור. הן אולי חזקות, ואולי נראות לעתים כמנצחות, אבל אין בעולם מי שיעדיף לחיות בהן, תחת שי ופוטין, ולא בגרמניה המשגשגת, או אפילו באמריקה העסוקה במלחמות פנימיות.
האם לנוכח כל ההתפתחויות הללו, ראוי לטעון שהתנהלותה של ישראל בתקופת המשבר הייתה שקולה מדי, רופסת מדי, פסימית מדי? האם ישראל חשבה שהיא נזהרת, אבל למעשה נמנעה מלקפוץ על עגלת המנצחים, ונותרה בשולי הדרך, אולי מובנת אך לא בדיוק זוהרת?
כבר בתחילת המלחמה היה ברור שבממשלת ישראל עצמה יש מחלוקת: ראש הממשלה דאז, נפתלי בנט, בחר בקו הזהיר מאוד מול רוסיה (וגם השתעשע בחלומות על תיווך, מה שליברמן מן הסתם מחשיב כשיגעון גדלות). שר החוץ דאז, יאיר לפיד, ניסה לנקוט קו קצת יותר תקיף, קצת יותר מיושר עם המסרים של ארה"ב ושאר מדינות המערב.
בדיעבד, אפשר לקבוע שלפיד צדק ובנט טעה, אבל זה חוכמה קטנה, שלאחר מעשה. בפועל, אין למנהיגים אלא את המציאות שלפניהם. אם העריכו שרוסיה תנצח, הם פעלו על פי הערכה זו. אם העריכו שאוקראינה לא תחזיק מעמד, אם הניחו שהמערב ירים ידיים במהירות, שביידן ינהג באוקראינה כפי שברק אובמה נהג בחצי האי קרים, הם פעלו על פי הערכות אלו. ה
אם זה אומר שבפעם הבאה צריך לנהוג אחרת, להיות קצת פחות זהירים וקצת יותר מוסריים? התגובה הישראלית הבהירה והמהירה שנרשמה השבוע לאחר תקרית שי־מדבדב מלמדת שגם לפיד, כראש ממשלה, רואה מכאן דברים שלא ראה משם.
מסתמן מהפך... (באמריקה)
הבחירות בעוד שלושה וחצי שבועות בדיוק. ולא – לא התבלבלנו. בחירות באמריקה יבואו שבוע לאחר הבחירות בישראל. בחירות אמצע, שיכריעו מי תהיה מפלגת הרוב בשני בתי הקונגרס, בית הנבחרים והסנאט, ומי יהיו מושלים במדינות רבות. הרבה פרטים, קצת פחות עניין. לא בוחרים נשיא. בוחרים חבר קונגרס מהמחוז השלישי של קנטאקי, בוחרים סנאטורית מאוקלהומה, בוחרים מושל לוויסקונסין.
כמה מהמרוצים מרתקים, צמודים, מעידים על בעיות היסוד של אמריקה, גזע, פופוליזם, קיטוב, פשע. יש מרוץ מעניין לסנאט בג'ורג'יה. יש כמה מרוצים מעניינים בפנסילבניה. את הצופה מרחוק – הישראלי – תעניין השורה התחתונה (אם בכלל). האם יש לביידן רוב דמוקרטי בקונגרס או אין לו רוב.
ומה מצבו? הנה, זו הסיבה לכתוב על הקרב הפוליטי הזה דווקא השבוע. על הבחירות שלנו אין הרבה טעם לכתוב. עוד שבוע עבר, עוד שבוע שבו לא השתנה שום דבר. אבל באמריקה קורים דברים. עד לפני זמן לא רב מצבו של ביידן, ומצבה של המפלגה הדמוקרטית, נראה יותר טוב. השבוע הוא כבר נראה קצת פחות טוב.
יכול להיות שהישורת האחרונה של המרוץ מבשרת על מהפך, לטובת הרפובליקנים. צריך להיזהר באמירה הזאת, משום שהיא מבוססת בשלב זה על כמה סימנים, ולא על שטף מבוסס של עובדות. אבל הסימנים מצטברים.
ביניהם, סקר מקיף של העיתון "ניו יורק טיימס". על פי הסקר הזה, 49% מהבוחרים מעדיפים, באופן כללי, מועמד/ת רפובליקני/ת על פני מועמד/ת דמוקרטי/ת. לפני חודש, היה יתרון של נקודה לדמוקרטים. עכשיו יתרון של 4% לרפובליקנים. אם היתרון הקטן הזה יתורגם לעוד כמה ניצחונות בעוד כמה מדינות, ביידן ומפלגתו יוכו.
אם רוצים להיכנס לפרטים, השינוי הגדול הוא בעמדתן של נשים עצמאיות, כלומר, לא דמוקרטיות ולא רפובליקניות. זה שינוי מרתק, משום שהוא מבשר – אולי – על כישלון האסטרטגיה הדמוקרטית לקראת הבחירות האלה. וזו אסטרטגיה שעד לא מזמן נראה היה כאילו היא עובדת.
עכשיו נסביר: בבחירות אמצע מקובל שמפלגתו של הנשיא מפסידה. לכן, בציפייה לניצחון רפובליקני אין שום דבר מיוחד. בפברואר שעבר היה די ברור שהרפובליקנים מנצחים. גם במרץ. גם באפריל. השאלה הייתה רק בכמה מנצחים. ובפירוט: האם הם מנצחים מספיק כדי להעביר את השליטה בקונגרס לידיהם.
ואז התחולל מהפך דרמטי. הוא התחולל בעקבות פסיקה של בית המשפט העליון שביטלה את הזכות החוקתית להפלות. נושא שהיה יחסית בשוליים, נעשה לנושא מרכזי. השמרנים חגגו ניצחון משפטי, אבל רוב הבוחרים לא חגגו – הם חשבו שהפסיקה גוזלת מהם חירות חשובה. הם ראו את הרפובליקנים חוגגים, ופזלו לכיוון הדמוקרטים.
וכמובן, המנהיגות הדמוקרטית זיהתה מיד את הפוטנציאל הפוליטי של הפסיקה, והפכה את הזכות להפלות לנושא העיקרי של מערכת הבחירות שלה. קהל היעד: נשים מתלבטות. אם כולן יצביעו – סליחה על הבוטות, אבל כך התבטאו אסטרטגים דמוקרטים – "עם הרחם", הדמוקרטים יוכלו לבלום הישג רפובליקני ואולי לשמור על הקונגרס, או לפחות על הבית העליון, הסנאט.
וזה הצליח לא רע. התוכנית עבדה. היתרון הרפובליקני המוקדם נשחק, ובמהלך הקיץ ותחילת הסתיו נראה היה שהרפובליקנים בדרך לניצחון יחסית קטן, הרבה יותר קטן מכפי שרצו וציפו להשיג. אחוזי התמיכה בביידן היו נמוכים, אבל זה לא עזר. הכלכלה קרטעה והאינפלציה עלתה, זה לא עזר.
הרפובליקנים בחרו כמה מועמדים מטורללים, מכחישי בחירות (למעשה, רוב מועמדים שלהם מכחישי בחירות, לפחות ברמה ההצהרתית), טראמפיסטים, גם זה לא תמיד עזר. יש מדינות שבהן הציבור אולי היה בוחר מועמדים רפובליקנים מתונים יותר, אבל יתקשה להטיל פתק שבקצהו הכחשת מציאות.
כל זה היה נכון עד לפני שבועיים־שלושה. כל זה היה נכון בתקופה הפחות חשובה, שבה מדברים בסקרים ולא בפתקים. עכשיו מתקרב הזמן של הפתקים, וככל שהוא מתקרב מתגבר הרושם שאולי הטקטיקה של הדמוקרטים נשחקה, התעייפה, התחילה למצות את עצמה.
אולי היא הייתה טובה כל עוד הרושם, הזעזוע, מפסיקת העליון היה בשיאו. אולי היא הייתה טובה כל עוד נדמה היה שהאינפלציה באה לביקור קצר שתכף ייגמר. אוקטובר כבר קצת רחוק מהפסיקה. אוקטובר מבשר שהאינפלציה עקשנית יותר מכפי שהיה נדמה. שהחשש מהאטה ארוכת טווח, אולי מיתון, הוא אמיתי.
שני שלישים מהבוחרים סבורים שאמריקה לא הולכת "בכיוון הנכון" (64%). ומה חשוב להם? 26% אומרים שהכי חשוב "כלכלה". עוד 18% אומרים "יוקר מחיה" ו"אינפלציה". הפלות? נותרו רק 5% שבעיניהם זה הנושא העיקרי. הפלות – זה הנושא שעובד לטובת הדמוקרטים. כלכלה – זה הנושא שלא נוח לדמוקרטים. לא משום שהם אשמים באינפלציה, אלא משום שהם אוחזים בהגה השלטון.
אתם שולטים, אתם אחראים, אנחנו לא מרוצים – נחליף אתכם. כך זה נראה בסקר החדש. כך זה נראה כשהבחירות הולכות ומתקרבות. כמה מהמודלים עדיין חוזים הסתברות משמעותית לשמירה של הרוב הדמוקרטי בסנאט. אבל מודלים מושפעים מסקרים. אם הסקרים הבאים יצביעו על מגמה חדשה, בעיקר אם יצביעו עליה במדינות המפתח, גם המודלים ישנו את דעתם.
השבוע השתמשנו בנתונים ובמידע מאתר המדד, וכן בסקרי ה"ניו יורק טיימס" וגאלופ, ובמאמרים ב"אטלנטיק", "וול סטריט ג'ורנל", "מעריב".