ההסלמה הביטחונית בזירה הפלסטינית ביהודה ושומרון, הסכם המים הכלכליים עם לבנון, סוגיות הקשורות לביטחון פנים ואכיפת משילוּת, עומדות במרכז סדר היום גם במערכת הבחירות הזו. גם הפעם אירוע ביטחוני משמעותי ערב בחירות עשוי להשפיע יותר מכל גורם אחר על התוצאות בקלפיות.
בצד של נתניהו מבקשים ליצור באופן מופרז תמונת מצב של חוסר שליטה, איבוד הרתעה ותחושת חוסר ביטחון. כאילו מדינת ישראל לא ידעה מעולם תחת הנהגתו גלי טרור פלסטיניים חמורים מזה האחרון, או ויתורים לחמאס וחיזבאללה, בשל חוסר רצון להיגרר למלחמה.
לא מעט מאלה שתוקפים את לפיד על קניית שקט וכניעה לכאורה לסחטנות ולטרור, לוקים כנראה בבעיית דמנציה חריפה, לאחר ששיבחו בעבר פעמים רבות את נתניהו על שנהג באיפוק אל מול רצועת עזה, או מול לבנון למרות פרובוקציות חוזרות ונשנות של חיזבאללה, ועוד דוגמאות רבות נוספות, שבהן קיבל נתניהו בפועל את המלצות הצבא.
מה שהוצג בעבר בסביבתו של נתניהו כמנהיגות אמיצה ומושכלת של ראש ממשלה במניעת הסלמה ביטחונית, מוצג היום כסעיפים בנימוקי החולשה של יאיר לפיד כראש ממשלה. גם בסוגיות הפנים והמשילות, נראה שבסביבתו של נתניהו נוטים לשכוח את האירועים האלימים ואיבוד השליטה ערב מבצע שומר החומות במשמרת שלו, ואת אירועי האלימות והטרור הרבים במזרח ירושלים ובעיר העתיקה.
נראה כי גם הפעם התחום הביטחוני דוחק הצדה ערב הבחירות סוגיות כלכליות־חברתיות כבדות משקל. במיוחד לנוכח המשבר העולמי כתוצאה ממגיפת הקורונה והמלחמה באירופה והשלכותיה על ישראל ועל יוקר המחיה.
במרבית הנושאים הביטחוניים, למרות טענות אחרות, ההבדלים במדיניות בין ממשלות נתניהו לממשלה האחרונה של לפיד ובנט אינם גדולים באופן מהותי. הפרשנות והאינטרסים הפוליטיים – זה כבר סיפור אחר. כמו בממשלות קודמות, הדרג המדיני נוטה לקבל בדרך כלל את עמדת מערכת הביטחון בעיצוב המדיניות או בתגובה למציאות שמתפתחת בעזה, ביהודה ושומרון, בסוריה ובאזורים נוספים במזרח התיכון.
במציאות כזו, לא פלא שבסביבתו של לפיד עושים שימוש בנימוק כי כל מערכת הביטחון תומכת בהסכם המים הכלכליים עם לבנון, אף שאין מדובר רק בסוגיה ביטחונית שבה הקול של מערכת הביטחון הוא כמעט היחיד שקובע, יש להסכם חשיבות גם בהקשרים כלכליים, אנרגטיים ובינלאומיים.
כבר כתבנו בעבר כי ראוי היה שסוגיה בסדר גודל כזה הייתה מוכרעת רק לאחר הבחירות. אך ניכר שגם לפיד מבין את הפוטנציאל בקבלת ההחלטות בתחומים הללו כהוכחה לכך שכראש ממשלה הוא מסוגל להתמודד גם עם אתגרים לאומיים ביטחוניים גדולים. זאת לצד הלחץ שהפעילה מערכת הביטחון לסגור את העסקה עם לבנון כדי שלא להיגרר להסלמה עם חיזבאללה, ומתוך תפיסה שלאחר סיום תפקידו של מישל עאון כנשיא לבנון, כבר לא תהיה כתובת לחתימה על הסכם. ועדיין, לא ניתן להתעלם מעיתוי החתימה על ההסכם ימים בודדים לפני הבחירות, מה שמעלה בצדק או שלא גם ריח של שיקולים פוליטיים.
ממשלות נתניהו, בנט ולפיד היו למעשה יותר דומות זו לזו בקבלת ההחלטות בתחום הביטחוני ממה שהן חושבות או שהן מייחסות לעצמן. בצמרת הצבא לא מזהים שינויים מהותיים בהנחיות שהם מקבלים מהדרג המדיני, מתקופת נתניהו ועד לפיד כראש ממשלה. בעיקר כאשר מדובר בנושאים כמו הגרעין האיראני וההתנגדות להסכם, הפעילות בסוריה ובמדינות נוספות ובזירה הפלסטינית ביהודה ושומרון תחת תפיסת "ניהול הסכסוך" כאשר מנגנוני הביטחון אינם פועלים.
לצד נושאי הביטחון, גם בנושאים הקשורים לאישורי תוכניות העבודה ותקצוב הצבא לא ניתן לסמן הבדלים מהותיים ושוני בין התקופות, אך עם זאת חשוב להזכיר כי בממשלה האחרונה הדרג המדיני אישר לצבא תוכניות וקיבל החלטות בנושאים חשובים כמו רכש מארה"ב, תקציב ותוכניות עבודה – לאחר שנים של עיכוב, בין השאר בגלל המשבר הפוליטי המתמשך וחוסר היציבות.
ממשלת השינוי בתקופת בנט ולפיד יכולה להציג את השקט מרצועת עזה מול חמאס, שנשמר גם כאשר המתיחות ביהודה ושומרון ובמזרח ירושלים גוברת, כאחד ההישגים הבולטים של הממשלה בתחום הביטחוני. הממשלה האחרונה לא היססה, למרות פוטנציאל ההסלמה, לאשר לצבא לצאת למבצע מוגבל בעקבות התרעה ממוקדת לפיגוע נ"ט של הג'יהאד האסלאמי.
מבצע יעיל, כפי שהיה לצה"ל באוגוסט האחרון בעזה, מספק לדרג מדיני יכולת לגזור ממנו קופונים, אבל בעצם קבלת ההחלטה לצאת למבצע יזום, הוכיחה הממשלה שהיא מוכנה לקחת יותר סיכונים בפעילות צבאית מאשר נתניהו של השנים האחרונות, שבדרך כלל נגרר בחוסר חשק לעימות בעזה, כאשר הצד השני יוזם אותו.
מאז המבצע האחרון נשמר השקט. מי שמכיר את עזה מבין בוודאי שאין לשגות באשליות וכי השקט מהרצועה הוא זמני. הסיבה שאין ירי מהרצועה אינה קשורה בהכרח רק להרתעה מפני כוחו של צה"ל בשל המבצעים האחרונים. לצד היתרונות המובהקים ליציבות ביטחונית בדרום, גם לשקט יש מחיר: חמאס מנצל אותו להתעצמות ולשיקום יכולותיו שנפגעו במבצע שומר החומות, וישראל מתקשה במציאת נוסחה לגביית תג מחיר מחמאס על הכוונת טרור מעזה. יחד עם זאת, לא ניתן להתעלם מכך שלראשונה זה שנים לא מתקיימת משוואה שבה על הרוגים של הג'יהאד האסלאמי בשטחים - נורות רקטות בדרום.
כאמור, לא מומלץ לחתום לאורך זמן על המציאות בדרום, אך ניכר שבהיבט הביטחוני וגם האזרחי מול הרצועה, הצליחה הממשלה האחרונה להתוות דרך מעט שונה. דרך נחושה יותר מבחינה צבאית, אך גם סדורה יותר מבחינת הקלות אזרחיות מאשר הממשלות הקודמות. מכאן גם נגזר הישג מסוים של יציבות בדרום גם לאחר יותר מ־100 הרוגים פלסטינים, ברובם מחבלים חמושים, בתקריות שונות מול כוחות הביטחון באיו"ש.
התעוררות לאומית
לעומת רצועת עזה, ההסלמה של החודשים האחרונים ביהודה ושומרון משחקת לרעתה של הממשלה הנוכחית. זו אומנם אינה אינתיפאדה ולא התקוממות עממית. מיותר לחפש נקודות דמיון מוחלטות לאירועי עבר, כאשר המציאות בשטח שונה והיקפי פיגועי הירי המרחשים בשטח הם חסרי תקדים.
רוב הפיגועים נכשלים, אבל אלה שמצליחים הם קטלניים במיוחד. לכן פוטנציאל ההסלמה הזו, אם לא תיעצר, מסוכן במיוחד. מסוכן יותר מגל פיגועי הסכינים והדריסות שהתרחש כאשר נתניהו היה ראש הממשלה והקשיב להמלצות של מערכת הביטחון וגדי איזנקוט כרמטכ"ל, שלפיהן לצד המלחמה בטרור יש לנקוט פעולות אזרחיות מרחיבות לאוכלוסייה הפלסטינית כדי להשאיר אותה ברובה מחוץ למעגל העימות.
ניתן לתאר גורמים רבים לשורשי ההסלמה האחרונה: כמויות הנשק הבלתי חוקי שזרמו בקצב מסחרר לאיו"ש מגבול ירדן ומשטח ישראל שהפכו את הגדה לאחד ממחסני הנשק האישי הגדולים בעולם; הדור הצעיר שמאס בשחיתות הרשות הפלסטינית; וגורמים נוספים. אבל גם עבור הממשלה הבאה, מומלץ שלא להסתכל על ההתארגנות הנוכחית, גוב האריות, ככזו שאם תחוסל תיפתר הבעיה.
לא מן הנמנע כי החודשים האחרונים מבטאים תופעה רחבה הרבה יותר, והיום שאחרי אבו מאזן אולי כבר למעשה כאן. מאבקי ירושות, תחילת התפוררות של הרשות הפלסטינית כפי שקורה במודל של ג'נין, ובעיקר התעוררות לאומית של צעירים פלסטינים שלא הכירו את האינתיפאדות האחרונות ומוכנים למות עבור הדגל הפלסטיני – בתנאי שיש לכך תיעוד בטיקטוק.
לפני איראן וחיזבאללה וסוריה, זו המציאות של המצב הביטחוני השוטף שאיתה תידרש גם הממשלה הבאה להתמודד, נוסף לבעיות הקשות עם המשילות במזרח ירושלים. כל הממשלות האחרונות, ללא יוצא מן הכלל, דגלו ברעיון של "ניהול הסכסוך". את המושג הזה, שככל הנראה טבע בוגי יעלון כשר ביטחון, היה קל יותר למכור כמותג שנעשה בו שימוש גם במערכות בחירות, כאשר המציאות בשטח הייתה רגועה יותר והרשות הפלסטינית תפקדה.
צה"ל כנראה יצליח להתמודד בסופו של דבר עם ההתארגנות של גוב האריות. המחבלים עצמם שפועלים תחת הארגון זניחים ברמת חשיבותם ורמת המקצועיות שלהם, אבל זה אינו הסיפור כאשר מדובר על רעיון. גוב האריות בעיר אחרת יזכה לכינוי בן הלביאות או נמר הביצות. אין זה משנה, ככל שהרשות הפלסטינית תמשיך להתפורר, התמונה הזו עלולה לחזור במקומות רבים אחרים. "ניהול הסכסוך", כפי שמכנים זאת בישראל, לא יספיק.
לצד האתגר הגדול של הממשלה הבאה בזירה הפלסטינית, השנה הראשונה בהיבטים הביטחוניים שלה תמשיך לעמוד בסימן המשך ההתקדמות האיראנית בתוכנית הגרעין שלה, במציאות שבה אין הסכם. שתי הממשלות האחרונות, מנתניהו ועד לראש הממשלה לפיד, התנגדו להסכם הגרעין. הממשלה האחרונה בחרה אומנם בקו פחות לעומתי מול נשיא ארה"ב ג'ו ביידן, אבל בשורה התחתונה ישראל מתנגדת להסכם הגרעין.
שר הביטחון בני גנץ נתפס כגמיש יותר מלפיד. גם הוא התנגד לטיוטת ההסכם האחרונה כפי שפורסמה, אבל סבור שבתנאים מסוימים, אם ייעשו תיקונים מתאימים, עדיף הסכם לא טוב שיאפשר לישראל להיערך ויעצור לפחות זמנית את איראן בתוכנית הגרעין, על פני אין־הסכם שבו איראן ממשיכה להתקדם בתוכנית הגרעין ללא הפרעה של מדינות המערב, שעסוקות הרבה יותר עם הבעיות שלהן ועם המלחמה באירופה, שעשויה להתרחב בכל רגע.
המבין יבין
סוגיה מרכזית נוספת שתהווה אתגר מיידי לממשלה הבאה, נושקת לנושאים מדיניים וצבאיים כאחד. המל"טים האיראניים שפועלים עכשיו באוקראינה הם הזדמנות מצוינת לצבא ללמוד על שדה הקרב העתידי בכל זירה כמעט שבה יילחם צה"ל. את מה שישראל מסבירה שנים על צבאות הטרור, שבמערכה מול צבא חזק מהם מציבים בחזית את הפגיעה באזרחים לפני פגיעה במטרות צבאיות, עושה עכשיו הצבא הרשמי של פוטין.
שנים של שותפות בין רוסיה, איראן וחיזבאללה במלחמה לטובת אסד בסוריה, היטשטשו אצלנו מסיבות מובנות של רציונליזם כדי לבנות מנגנון שיאפשר לישראל להילחם בהתבססות האיראנית בסוריה, למרות הנוכחות הרוסית והשותפות של רוסיה בברית עם מדינות וארגוני טרור שהם האויבים המושבעים של ישראל.
במשך שנים, למרות השותפות הזו, נשיא רוסיה פוטין נתפס כאן בישראל כמעט כידיד. היכולת לנהל איתו קשרים מורכבים של כבוד הדדי, היו מכרטיסי הביקור הנמכרים ביותר של ראש הממשלה לשעבר נתניהו. גם בנט ניסה את כוחו בהשגת כרטיס הביקור באמצעות תיווך לא מוצלח בין רוסיה ואוקראינה.
מנגנון התיאום האווירי למניעת חיכוך בין חיל האוויר הישראלי והרוסי עדיין קיים, ולמרות החודש האחרון שבו לא מיוחסת לישראל תקיפה, לא מומלץ לייחס לכך חשיבות. זאת למרות זעקות השבר חסרות הביסוס של גורמים שונים, הרומזים ללא ידיעה כאילו יש קשר בין הסכם המים הכלכליים להפסקת התקיפות לכאורה בסוריה, או לאיזו מכירת חיסול עבור הרוסים.
ההסבר, למי שמעוניין בו ומבקש שלא להסתפק בכותרות, הוא הרבה יותר טכני ממה שניתן לחשוב. האמת, כך ניתן להאמין, תתברר בתקופה הקרובה, אם חיל האוויר אכן יחזור לשגרת הפעולה. אבל מעבר לשאלות הללו, המופע האקרובטי של כלי הטיס האיראניים במדים הרוסיים, ראוי שיזכיר לנו לפני הכל כי בין איראן ורוסיה מתקיימת ברית הרבה יותר חזקה מכל ידידות כזו או אחרת שייחסנו לעצמנו עם הרוסים ופוטין.
לאחר הבחירות ישראל תמשיך להתקרב לעבר צומת דרכים שבו תידרש להכריע לכיוון האינטרסים האמריקאיים. המב"ם, אותה מערכה בין מלחמות שבמסגרתה תוקף חיל האוויר, על פי פרסומים, מטרות שונות של איראן והמיליציות הפועלות בסוריה, מחזק את התלות של ישראל ברוסים ובתנודות הרוח שלהם.
עד עכשיו הצליחה ישראל לנווט בזהירות בין ארה"ב לרוסים, אך ההתפתחויות האחרונות מציבות סימני שאלה גדולים. מי שלא יהיה ראש הממשלה הבא, הולך ומתקרב לצומת דרכים ככל שפוטין הופך לקיצוני יותר ונשען על יכולות צבאיות איראניות במלחמה באוקראינה. סביר להניח שאת מטבע התשלום לנשק מקבלים האיראנים לא רק בכסף.
[email protected]