משהו: רשמו לפניכם את התאריך: ז' לחודש זה, חודש חשוון. וזכרו את הססמה: או שתבחרו או שתתחרטו (או שתבחרו ותתחרטו).
מה ביבי עשה בחייו?
אני כותב כאן על ספר ושמו ביבי מאת ביבי. כותרת הספר היא “ביבי", ולמעלה שם המחבר: בנימין נתניהו. על הכריכה צילום של מי שהיה ראש הממשלה בתקופה הארוכה ביותר בחיי מדינת ישראל, וברקע יש מין פיזור של אור שאני קורא לו אפור אמריקאי, זה רקע אפור נמוג שאופייני לצילומי פורטרט בארצות הברית. צריך לזכור שהספר נכתב באנגלית על ידי נתניהו, בכתב יד, ותורגם לעברית יחד עם הופעתו לאור באמריקה. זה גורם לכמה ניסוחי תרגום שלא היו נכתבים כך אם הספר היה נכתב מלכתחילה בעברית.
לדוגמה, כאשר ביבי מתאר איך הוא, כקצין לוחם בראש צוות בסיירת מטכ"ל, פרץ למטוס שבו מחבלים המחזיקים בבני ערובה (פרשת סבנה), הוא כותב על נעלי הצנחנים שהם נעלו, כדרך חיילי צה"ל הקרביים. באנגלית קוראים לנעליים קרביות כאלה בוּטְס. מגפיים. נעלי צבא אינן מגפיים לדובר העברית, אבל התרגום מאנגלית בחזרה לעברית משאיר משפטים הכתובים ככה: “בדק אותנו נציג הצלב האדום. תוך כדי הבדיקה שלי הוא הרגיש באקדח המוחבא במגף".
במקומות אחרים מסופר על יהודים שהיגרו לישראל, כאשר בעברית כותבים: עלו לישראל. יש גם שגיאות קטנות אחרות. למשל, ביבי מספר שנתנו לו מתנה: ביוגרפיה של ריצ'ארד פיינמן, ממפתחי פצצת האטום שזכה בפרס נובל לפיזיקה, אבל לא מדובר בביוגרפיה אלא באוטוביוגרפיה שריצ'ארד פיינמן כתב על עצמו (אגב, ספר עצום, וגם מצחיק).
לפעמים השגיאות גדולות יותר. כך כשהוא מתאר את תהליכי העלייה מברית המועצות בשנות ה־90. אני מכיר את הנושא מקרוב, והוא לא דייק בפרטים. מצד שני, כדי לדייק הוא היה צריך לכתוב עוד 20 עמודים. זו הבעיה של הספר: הוא מתאר את חיי נתניהו אבל גם את החיים הדרמטיים של מדינת ישראל. בכל מקרה, אלה הערות קטנוניות, הספר מספר סיפור ענק בענק, זה בסופו של דבר, כאמור, לא רק סיפור חייו של אדם אחד, זה סיפורה של מדינת ישראל, מפי מי שהנהיג אותה כ־12 שנים.
הספר הוא פלא וורקוהולי בפני עצמו. תגידו, איך נתניהו הצליח בתוך לו"ז צפוף, כולל בית משפט, לכתוב ספר מרתק שבעברית הוא כמעט 600 עמודים, בתוך תשעה חודשים? האיש שוב מפגין יכולות מעל לטבע. זה ברור רק מהעובדה הזו. רבים מיריביו המרים טענו כלפיו שאי אפשר לנהל מדינה ומשפט ביחד. הספר הזה הוא הוכחה שאפשר יופי, ואפשר גם לכתוב יחד עם כל זה ספר.
מדובר בספר שכדאי לכל אחד לקרוא, ולא מההעתק הגנוב שהופץ, כנחשד, בידי אחד מפעילי מפלגת העבודה. זה לא נאה.
הספר הוא אוטוביוגרפיה, כאמור. זו סוגה ספרותית בפני עצמה. תמיד מעניין לקרוא סיפור חיים של אדם, כפי שאדם מספר בעצמו על עצמו. בכל הספרים שנכתבו על ידי מנהיגים, וגם בספר “ביבי", יש בעיה דומה: החלק הראשון הוא סיפור אנושי, זהו חלק הסיפור של ביבי על ילדותו בירושלים, בארצות הברית עם הוריו, שוב בארץ, סיפור שירותו הצבאי ההרואי, שבו מילא תפקידים קרביים בסיירת מטכ"ל, היחידה המעולה ביותר בצבא ישראל. אלה סיפורים כובשים, האיכות האנושית של ביבי המספר אותם לא צריכה קילוס עצמי, כי השירות כשלעצמו, ועוד כקצין ביחידה הזו כאדם צעיר, מעיד על עצמו.
מאוד קשה לתאר בספרות פעולות קרב ואימונים, מסעות ובעיקר פעולות בשטח האויב. יש כל כך הרבה דברים שאפילו סופר מיומן לא מסוגל להעביר, שכל מה שמגיע לקורא הוא רק חלק קטן מהחוויה, מהמאמץ, מהאומץ. עם זאת, החיים של ביבי בקטעי החיים האלה הם בעצם תיאור החיים של המובחרים שבצעירים הישראלים. אין הרבה ישראלים מובהקים, ערכיים, כמו ביבי ואחיו יוני וגם עדו, באותה תקופת חיים שבה כל האחים שירתו בסיירת מטכ"ל. מרשים וממלא השראה לקרוא.
ביבי מתאר בספר איך הוא עבר אחרי השירות מאותה יחידה מובחרת ללימודים בשיא האוניברסיטאות האמריקאיות: ב־MIT וזאת אחרי שאוניברסיטת עילית אחרת, ייל, חיכתה לו במשך כל שנות שירותו הצבאי. בסוף הוא ויתר על ייל ועבר ל־MIT. האמת היא שהייתי סקרן וציפיתי לקרוא יותר על אותה תקופה שבה הוא עשה תואר בארכיטקטורה ואחר כך תואר במנהל עסקים וגם עוד תואר ביחסים בינלאומיים בהרווארד.
רציתי לקרוא על ההווי באוניברסיטה, על פרויקטים באדריכלות שהוא תכנן במסגרת לימודיו. מה הוא בנה שם, בשרטוטים, פרספקטיבות ומודלים, באוניברסיטה מהרמה המאתגרת והדרשנית ביותר בעולם? ביבי מתאר את החיים באוניברסיטה מדי בקיצור, כי בביוגרפיה של מנהיג בסדר גודל של ראש ממשלת ישראל, הספר חייב לרוץ קדימה ולהגיע לקטעי החיים שבהם מי שכותב על חייו מתאר פחות ופחות חיים של אדם, ויותר ויותר חיים של סדר יום לאומי ומאבקים לאומיים. חיים של מדינה.
פה ושם יש בספר גם ביקורת עצמית. למשל, כאשר הוא מתאר איך בעת ראיון איתו בטלוויזיה שאלו אותו אם היה בסוד העניינים בנושא הפצצת הכור בסוריה בתקופת ממשלת אולמרט: “ופלטתי מבלי משים שכן, זו הייתה אחת המעידות הבודדות שהיו לי בחמישים שנות הקריירה הציבורית" (עמ' 358).
כאשר הוא כותב על מה שהוא רואה כרצוי לישראל, כמנהיג, ביבי מתאר ראיית עולם עצמאית ולא שגרתית. הרבה פעמים בספר הוא מתאר, למשל, את הדיפלומטים המסורתיים של הסטייט דיפרטמנט, משרד החוץ של ארצות הברית, כמקובעים בשגרה מחשבתית של מי שרואים את עצמם מומחים למזרח התיכון. בעמודים מרתקים בספר הוא מתאר את הניסיונות שלו להגיע לנשיאי ארצות הברית מעבר לניתוחי המומחים של הנשיאים. זו מלחמה רעיונית לא קלה.
אחד מהשיאים שלה הוא בעמודים שבהם הוא משחזר את הנאום שלו בפני שני בתי הקונגרס, והמהלכים שקדמו לו. זה היה נאום שבו, כזכור, הנבחרים האמריקאים משתי המפלגות קמו שוב ושוב על רגליהם, מריעים בתשואות לדברי נתניהו כל כך הרבה פעמים, עד שחששתי שהם יקבלו כאבים בברכיים ושברים בכפות הידיים. זו הייתה שעה שבה מחאו כפיים לא לביבי, מחאו כפיים למדינת ישראל. הריעו בעמידה לכל אחד מאיתנו. ביבי ידע להוציא את האהדה לישראל במקומות שבהם היא מסתתרת לפעמים מתחת לאינטרסים.
הוא גם המנהיג הישראלי שגילה את עוצמת אהדת האוונגליסטים לישראל. האוונגליסטים מופיעים יותר מאשר פעם אחת בספר. אומנם באזכור של מילה אחת פה או שם כגורמים התומכים בישראל שביבי ידע לנצל את כוח השפעתם בארצות הברית, בברזיל ועוד. עם זאת, זו, עד כמה שאני יודע, הפעם הראשונה שבה האוונגליסטים מוזכרים בספר של מנהיג ישראלי.
הספר נכתב על ובידי אדם שעמד בראש מדינת ישראל בתקופה הטובה ביותר שהייתה למדינת ישראל מאז הקמתה, ואשר נאבק כל הזמן מול עוינות מצד חלק תקיף של העם. בספר, לפעמים, הוא לא מבין מדוע, ומנסה להסביר זאת. גם ההסברים שלו מדוע קיימת השנאה הזו לא משכנעים שיש לה סיבה. לפעמים הוא זועק בכאב על מה שמעוללים למשפחה שלו, לילדים ולאשתו. לפעמים הוא מתווכח עם המבקרים מהלך כזה או אחר שלו, החל מהזינוק הכלכלי שהתרחש בתקופת הנהגתו, דרך המאבק המתקדם שלו בקורונה ועד השלום עם ארבע המדינות הערביות שהוא הביא.
מה שמלווה את כל הספר זה המאבק שלו ושל ממשלתו בשתי סכנות: מדינה פלסטינית והגרעין האיראני. הוא מתאר את ניסיונותיו להסביר לעולם ובמיוחד לארצות הברית את הסכנות שבמדינה פלסטינית, אבל יותר מכך הוא מתמקד בתיאור ממקור ראשון בניסיונות שלו להבהיר לעולם את הסכנה שבאיראן גרעינית.
מבחינה ספרותית, מעבר לחדשות, לרכילויות פוליטיות ולאקטואליה, אנחנו קוראים תיאור של מאבק אדם מול כוחות ענקיים העומדים מולו, בכלים הדלים העומדים לרשותו.
הלחצים מצד ארצות הברית לגבי הבנייה בהתנחלויות המוזכרים בספר הדהימו אותי בעוצמתם. מה אכפת להם? השיחות עם ברק אובמה והלחץ שלו בסוף הכהונה כנשיא ארצות הברית מתוארים באופן שמראה עד כמה מסוכן יכול להיות מצב היהודים במזרח התיכון. אין אפשרות או טעם לגולל התרחשויות נוספות שביבי מתאר, צריך לקרוא בספר. בדרך כלל אנחנו קוראים את אלה שמוצאים בכל התנהגות, מהלך או תוכנית של נתניהו פגמים ומשמיצים את מעשיו. הספר הזה הוא סוף־סוף קולו שלו מדבר אלינו, אל כל קורא וקורא, ומספר את הדברים מכלי ראשון. ממי שהיה שם.
לרוב הוא משכנע, אבל פחות משכנע כאשר הוא מסביר את ההתנהגות שלו וההצבעה שלו בתקופת ההתנתקות.
גם לא קל לקבל את ההסבר שלו לנאום בר־אילן שבו הזכיר מדינה פלסטינית. אנחנו נחשפים לתהליך הארוך והמדויק של הכנת נאום כזה, ומבינים שדברי מנהיג אינם רק מילים.
יש חלקים בספר שבהם ביבי גם מאיר את הקשר ההדוק שלו עם משפחתו ואת ההתייעצות שלו עם משפחתו הקרובה בנושאים הרי גורל. הרשים אותי לקרוא שהוא ישב שעה עם אחיו עדו לפני נאום חשוב. עדו לא הסכים לניסוח של אחיו הגדול. תיאור כזה נגע ללבי. בסופו של דבר נתניהו החליט, כמובן, בעצמו. המשפחה היא אולי משענת, אבל לא עדו הוא ראש הממשלה.
יש לנתניהו במה להתגאות כשהוא מספר לנו את הביוגרפיה שלו. ישראל הפכה בתקופתו למעצמה כלכלית, מספר התושבים הגיע לשיאים, מספר החלוצים הבונים ביהודה ושומרון עולה כל הזמן, המצב המדיני שונה לטובה והסכמי שלום נחתמו, קווי תעופה ליעדים חדשים התאפשרו ועוד הישגים. כל ישראלי מרגיש את זה כל יום. מצד שני, לא נפתרה בעיית יוקר הדיור. לא בסדר, ולא ציוני. יש תירוצים לכך, אבל הישראלים לא בחרו את ביבי בשביל תירוצים מוצדקים, אלא בשביל תוצאות.
ביבי מתאר בספר הרבה פעמים איך הוא נאבק בתמימות המופקרת שקיימת במחשבה האירופית, האמריקאית וגם בתוך ישראל. אצטט, בקיצור מסוים, דוגמה אחת (עמ' 453) שהכתה בי והפגינה כמה הסכנה קרובה. ביבי מספר איך האמריקאים וג'ון קרי מסבירים לו שאם ישראל תיסוג מיהודה ושומרון, האמריקאים יקימו מכשול בבקעת הירדן למנוע חדירות מכיוון ירדן, עיראק, איראן וסוריה, ויאמנו כוחות פלסטינים למלחמה בטרור נגד יהודים.
“השבתי שזמן קצר לאחר שעזבנו את עזה, אותם כוחות ביטחון של הרשות הפלסטינית קרסו מול מחבלי החמאס. ‘הפעם יהיה אחרת', אמר קרי, ‘אנחנו נאמן את הכוחות האלה', ואז, כדי להעצים את הצעתו, הוא העלה רעיון יוצא דופן: ‘ביבי, אני רוצה לארגן לך ביקור חשאי באפגניסטן. תוכל להתרשם במו עיניך איזו עבודה נהדרת עשינו שם כדי להכין את הצבא האפגני ליטול פיקוד על המדינה ברגע שנעזוב'. ‘ג'ון', אמרתי לקרי, ‘ברגע שתעזבו את אפגניסטן הטליבאן יטאטאו תוך זמן קצר את הכוחות שאימנתם'".
כזכור, זה בדיוק מה שקרה ב־2021. אפגניסטן היום, בשלטון האלים של הטליבאן, היא גיהינום לבני אדם. שרק לא נגיע למצב כזה.
ומה נתניהו כותב על כך שרודפים אותו? הוא מתאר שבתחילה הוא היה מושפע מכל מאמר בעיתון וחשב עליו ימים. אחר כך הוא פיתח עור עבה. הוא כותב בספר: “יש בדיחה שבאפריקה יש פיל שיש לו עור עבה כמו לביבי". מצד שני, הוא כואב את הפגיעה במשפחתו. עוד כשבניו היו ילדים לעגו להם בתוכניות סאטירה בטלוויזיה.
בדרך כלל מנהיגים כותבים את קורות חייהם אחרי שהם פורשים. אצל נתניהו הספר לא מופיע אחרי הפרישה אלא תוך כדי הנהגת מחנה ענק, בעצם רוב העם היהודי בישראל, ובעיצומה של מערכת בחירות שתתקיים בעוד כמה ימים. על פי נתונים שונים, הספר נמכר בכמויות ענק, תכף נראה אם במאה ה־21 על כל דרכי התקשורת שלה, דווקא ספר עב כרס יהיה מה שישפיע על תוצאות הבחירות.
הספר חשוב, כמובן, לכל אדם בעולם שישראל, אותה מדינה מופלאה בתולדות העמים, מעניינת אותו. הוא יהיה שנים ארוכות מהיום בהרבה ספריות. ההיסטוריה של עוד עשר, 20 ו־50 שנה תצטט ממנו, כדי להוכיח את צדקת ביבי ואת הדרך שלו בקידום ישראל, או חלילה כדי להוכיח שהוא טעה.
יש ספר אחר שהופיע השנה שאני לא יכול שלא לחשוב עליו בהקשר הזה, זהו “הספר האדום" שכתב אסף ענברי על חיי מנהיגים אחרים, מנהיגי מחנה השמאל של לפני בערך 60 שנה. הוא מזכיר עד כמה הפילוג תחת הנהגתם היה פראי, עד שקיבוצים פורקו, ומשפחות נותקו זו מזו בלהט הוויכוח והשנאה. ענברי מזכיר ב"הספר האדום" עד כמה מנהיגי השמאל היהירים של אז, למרות הלהט הציוני שלהם, טעו טעויות גורליות.
טעויות מדיניות, כלכליות וגם חברתיות ואנושיות. אותי הספר של ביבי משכנע שברוב המהלכים שלו, ביבי צדק, לפחות על פי מה שאפשר לשפוט כיום. עוד 60 שנה נבדוק שוב, נשווה למה שביבי כתב בספר, ונראה.
פינת השלולית
בשלולית קורה גם שרגע לפני הנשיקה הנסיכה שואלת את הצפרדע: “רגע, ומה אתה מצביע?". אם היא תעניק את הנשיקה אף על פי שהיא מצביעה אחרת, הצפרדע אכן יהפוך לנסיך.