בדקה השביעית בפרק השני של הפודקאסט של בנימין נתניהו קורה דבר מרתק. הוא מספר שאביו, כשהיה אדם צעיר, פגש בכיכר ציון בירושלים חלק מהנאשמים ברצח ארלוזורוב - באותה שעה שבה בוצע הרצח על חוף ימה של תל אביב, מה שמוכיח את חפותם. "הוא הכיר אותם, את אב"א אחימאיר ואת האחרים, וידע שזו עלילת דם... הוא הלך לסבי ואמר לו, מתבצע כאן דבר נורא ואיום. יהודים מאשימים יהודי ברצח של יהודי. לא היה ולא נברא... למען מטרות פוליטיות".
כנראה שלא רק בראשו של נתניהו מהדהד ההקשר המיידי בין רצח בתל אביב לכיכר ציון בירושלים ומי שמואשם במעורבות בו, ולא בצדק.
לכל סיפור שהוא מביא, נתניהו מזכיר את אביו וסבו, כמעין פורסט גאמפים שהיו נוכחים בהיסטוריה היהודית לכל אורכה. סיפוריו עמוסים בפרטים מרתקים, פיקנטיים. יש לו דרכים מרתקות להסתכל על העם היהודי מאז ועד היום. עם נרדף שלא זכה במנהיגים חזקים דיים שידעו להילחם עבורו. כאן המאזין אמור להשלים את הפער ולהצטער על שלא היה לנו ביבי כל השנים.
מסקנתו חותכת: עם שהיה חכם ובולט, אך חלש ומפוזר - סופו להירדף, תמיד ובכל מקום בעולם. נתניהו עובר מהרעיונות הגדולים, מהמחשבות הפילוסופיות אל הסיפורים הקטנים, עד כדי כך שאתה תוהה אם האיש הזה לא אמור להיות עסוק מדי מכדי לגבש דעה גם על הארכיטקטורה של גאודי וגם על משפט קטן של קאנט, שאמר ש"אין קו אחד ישר בעץ העקום של האנושות", ולגזור ממנו תובנה נגד הליברליזם שמנסה לשבור ולשנות את הטבע, לעומת הקפיטליזם שמשלים אותו.
לדבריו, הוא אינו קורא ספרים עלילתיים אלא ביוגרפיות. הוא מתרשם ללא הרף מהרצל, ויצמן, אהרונסון וז'בוטינסקי, אף שהוא מודה שלא היה פוליטיקאי מוצלח. שוב, המאזין אמור להשלים לעצמו, בטח לא כמו ביבי. האזנה לנתניהו במשך שעה אינה משולה לשום חוויית נתניהו אחרת שחוויתם. לא מראיונות שנתן, לא מספרים שנכתבו עליו, ולא מהספר שכתב על עצמו.
בפודקאסט הוא מארח את אראל סג"ל, שכאילו מארח אותו. קומבינציה תמוהה. יש משהו דומה באישיותם. שניהם כאילו מחויבים כל העת לתת קרדיטים מוגזמים לאנשים אחרים. נתניהו - לאביו. אראל סג"ל - לנתניהו. ביבי משלב את המילה "אבי" בכל משפט שני. אביו חזה את השואה. אביו הבין שחייבים להקים מדינה. אביו הוא כמו הרצל, סבו הוא כמו ויצמן. החנפנות הבלתי נגמרת הזאת, של האחד לאבותיו, והשני אליו, מעיבה על השיחה המרתקת. היא כמו פרסומת שחוזרת על עצמה פעם אחר פעם.
ראוי לתהות, מה גורם לאדם בוגר, עיתונאי ידען, מוכשר ואינטליגנטי כמו סג"ל, לחוש צורך להתחנף ולהתלקק על אדם אחר, ידען מוכשר, אינטליגנטי ופוליטיקאי־על, בקצב של אחת לחמש דקות. יש משהו פתטי בריקוד הזה ביניהם, האחד מפזר פיתיונות זולים הדורשים חנופה, והשני מלקט אותם בחדווה. נתניהו מספר על כך שהרצל ידע לדרוש בפגישותיו מדינה, וסג"ל חייב להגיב "גם אתה, אדוני, ידעת לדרוש את מה שאתה רוצה מהאמריקאים". האם באמת ההערות מלחכות הפנכה האלה נחוצות למישהו? כנראה שכן. לשניהם.
לא בכדי הביא נתניהו את הסיפור על רצח ארלוזורוב. עד היום הוא לא הצליח להתנער מהטענות נגדו, כאילו הוביל מסע הסתה נגד ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל. הרצח אולי מייסר אותו.
לעומתו, יש מי שרודפים ורודפות אחר הרצח כדי לקושש קולות והופכות את העצרת, שאמורה להיות מרכזית ולאומית - לשולית ונישתית. אחרי שבשנה שעברה לא נערך ולא נערכה לא טקס ולא עצרת לזכרו, מנהיגת העבודה מרב מיכאלי נזכרה דווקא השנה "לזכור ולא לשכוח", ומזמינה את הציבור לעצרת שתתקיים במוצ"ש (מחר) בכיכר ציון, ערב הבחירות לכנסת. גם שינתה את מיקומה וגם הִנדסה את מועדה.
אחרי כהונה שנויה במחלוקת במשרד התחבורה, כשהייתה שותפה לממשלה שהתפרקה לאחר שנה, מיכאלי מאבדת אפילו את המגניבות שליוותה אותה בסבב הקודם. אז הייתה רעננה, לוחמת, אידיאולוגית ומסקרנת. הפעם היא בגרסה דושבגית מעייפת ומטרחנת, מציגה פוליטיקה ישנה, של לדחוף בכוח, של לעקם את מה שישר, של להשתמש בצורה מעוותת בעבר, ומנסה לעשות רווח מהרצח. העצרת תיערך תחת הכותרת "נלחמות ונלחמים על דרכו", אך אמורה להיקרא "נלחמת על עצמה ועל אחוז החסימה".