השקעתי 80 שקלים בכרטיס ועוד 150 שקלים יותר מדי בבייביסיטר, כדי לנסוע עד מודיעין ולהקשיב להרצאה של מישהו נאה עד מאוד, שכל מה שהוא יודע להגיד זה שהאהבה מתה, שאין יותר רומנטיקה בעולם ושככל שנקליל את הדברים כך יוטב לנו. “הרי עוד מאה שנה לא נהיה פה, נכון?", שאל את הקהל וחלקו הנהן בהסכמה, “את כמה מכם באמת יזכרו?", עשה עצמו מביט בעיניהם של מאזיניו.

אני ידעתי שאין סיכוי שהוא מבחין בעיניהם, כי הזרקור הגדול המופנה אל פניו של העומד על במה, נועד בדיוק בשביל זה - כדי ששחקנים לא יתבלבלו, זמרים לא יזייפו ומרצים לא ישכחו. ובכל זאת, הקהל אכל את זה בתיאבון. “על שם כמה מכם יקראו רחובות? כבישים? ערים? פחות מאחוז, נכון? אז למה לא לחיות את הרגע ולא לכאוב על כל דבר?".

בחלק מהדברים באמת צדק, הרי הדרך פה קצרה כל כך גם ככה והכבישים הופכים, משנה לשנה, להיות מהירים יותר ויותר - אז למה להתעכב על כל שטות? ובכל זאת, כשדיבר על מות האהבה, על הרומנטיקה שהלכה וגוועה לה, משהו בי כעס. מי אתה שתכבה נרותיהם של אנשים? שבחסות הפסיכולוגיה שלמדת באוניברסיטה שאף אחד לא מכיר בארץ נכר, תשכיח מאיתנו שיש עוד רגעים קטנים (לא הרבה, כי המונוטוניות מאפילה על הרבה מהם) של רומנטיקה לחיים ולאיש שמולך? לקראת הסוף ביקש מאיש התאורה להאיר על הקהל, הקהל מחא כפיים (לא סוערות במיוחד) והמרצה דרש “עכשיו שאלו אותי שאלות".

לשאלות לא נשארתי, לא יכולתי לשאת את זה. כל פישר הופך למרצה, לגורו, למאמן, עשיתי עצמי מקבלת שיחה דחופה, הכנסתי את הבטן וניסיתי לכווץ את הירכיים ועברתי לאטי בין שורות 7 ו־8 עד היציאה. קניתי לעצמי קרואסון יבש מהקפיטריה באולם והתקדמתי לכיוון המכונית. בדרך הביתה השמיע הרדיו את סונאטה מספר 14 של בטהובן, הידועה גם כ"סונאטת אור ירח". אני אוהבת את המנגינה הזו, פעם היא ליוותה את הסיפורים שאני מספרת בתוכנית הרדיו שלי, מתישהו נמחקה שם מהמערכת ושכחתי לבקש אותה בשנית.

הכבישים חשוכים, טיפות גשם ראשונות של תחילת החורף מזכירות לווישרים שלי שזמן עבודה עכשיו ואני נוסעת לבדי ומנסה לשחזר בראשי רגעים רומנטיים קטנים שהיו לי, כי הגדולים - תמיד פצעו.

1. לפני כמה שנים טיילתי לבדי בפריז. אם יש דבר שיש לי אובססיה אליו - הוא השיער שלי. שלוש פעמים בשבוע אני פוקדת את המספרה רק כדי שיעשו לי פן והשיער ייראה במיטבו. לי ולספר כבר אין על מה לדבר, הוא צוחק ואומר שהוא פוגש אותי יותר מאת אשתו. לא רחוק מרובע סאן ז'רמן חיפשתי מספרה פתוחה שתקבל אותי אליה בלי לקבוע תור, יום קודם לכן ירד גשם זלעפות שהרס לי את כל השיער ונראיתי כמו יזהר כהן ב"אבניבי".

עברתי מספרה מספרה, רוב הספרים סימנו לי “לא" עוד טרם נכנסתי, וספרית אחת, נחמדה דווקא, עם ברזילים בשיניים, אמרה שיש לה תור אבל לעוד שעתיים, ואם אני רוצה, אני יכולה לשבת ולקרוא איזה מגזין בצרפתית בינתיים - הודיתי לה על טוב הלב בחיוך ויצאתי. את הקללות שסיננתי בלב, אשמור לעצמי.

מספרה אחת, די גדולה, אפילו מפוארת, הייתה ריקה מאדם בעוד הקטנות היו גדושות. לא הבנתי למה, כשהסתכלתי על טבלת המחירים, הדברים הסתדרו קצת יותר, ובכל זאת - 30 יורו (מוגזם לכל הדעות) הם לא מה שימנע ממני לעשות פן. נכנסתי וביקשתי. עמד שם הספר, ז'אן פול משהו, לבוש חולצה מכופתרת לבנה ומעליה וסט שחור, הוא נראה כמו מלצר במסעדת יוקרה ולא ספר - שאלתי אותו אם יסכים לקבל אותי. אחרי שווידא שראיתי את המחיר, חייך אליי, הניח עליי מגבת והוריד אותי קומה למטה.

שכבתי על כיסא נוח וראשי שעון על כיור החפיפה. בדרך כלל חפיפה כזו אורכת ארבע או חמש דקות, אבל הוא חפף ועיסה לי את הקרקפת, וירד אל עצמות הבריח ועיסה אותן וגם את הכתפיים. לא הבנתי מה קורה, אולי זו הטרדה? הרי זה הרבה יותר מסתם חפיפה. ואז הוא ליטף את תנוכי אוזניי ובידו עבר על עיניי ועצם אותן, והמשיך לעסות אותי ולרגע אחד, שהתפללתי, לא במודע, שיימשך ויימשך, התמסרתי כולי אליו.

ברקע לא הייתה שום מוזיקה רומנטית, גינזבורג לא מלמל מילות תשוקה, ואף בקבוק ברנדי לא נפתח, היה אור יום, מכוניות חלפו בכביש וקולותיהן של שתי זקנות משוחחות בצרפתית ערה מאוד, נשמע מלמעלה. הוא עיסה אותי בידיו הגדולות וחזי עלה וירד, בסנכרון עם נשימותיי.

סליחה על המטאפורה הלא מקורית, אבל הייתי כמו פלסטלינה בידיו, חומר ביד היוצר, אם היה לוחש, מבקש, רוצה, יכולתי להירדם עד שיבקש אחרת, להיכנס איתו לחדר צדדי, לעסות אותו חזרה או לספר לו את כל קורות חיי - לא יודעת מה היה שם, אבל רבע שעה או 20 דקות אחר כך, כשזה הסתיים, העזתי, הרמתי את ידי, ליטפתי במהירות את ידו ולחשתי “מרסי" הוא חייך ועטף אותי שוב במגבת.

2. פעם, כשהייתי נערה, טיילתי ברחוב עם טילון שרכשתי אחרי שחסכתי כסף למענו במשך שלושה ימים. מזג האוויר היה חם מאוד, אבל לי לא באמת היה אכפת. טעם הפקאן, השמנת והשוקולד פיצו אותי על הכל. אני זוכרת שעברתי ליד חנות ירקות מסוימת, ועל הארגזים בחוץ ישבו העובדים בהפסקת צהריים, אחד מהם נעץ בי מבט, שמנמן, עם משקפיים ודי בהיר.

הסתכלתי עליו חזרה ופתאום קצת התביישתי בטילון הגדול שהיה בידי, הוא שלח אליי חיוך ועוד לפני שהשבתי, עבר ילד עם קורקינט, התנגש בי והטילון נשבר ונמרח לי על כל החולצה. הילד אפילו לא הסתכל אחורה לבקש סליחה, אלא המשיך והגביר את מהירותו, כאילו היה לי כוח לרדוף אחריו. הפועל ההוא, שישב על הארגז, זרק את פחית השתייה שהייתה לו ביד ורץ אליי. “את בסדר?", הוא שאל. “בן זונה", הסתכל על הכיוון שאליו ברח הילד, “אם אני רואה אותו, אני גומר אותו". זיהיתי מיד, היה לו מבטא ערבי. הוא אחז בזרועי, לא חושבת שמישהו אחז בזרועי לפניו. “מיטל", צעק לאחת העובדות מבפנים, “תביאי מגבונים ומים". שתקתי, לא ידעתי מה להגיד.

מיטל ההיא שלפה מגבונים ועזרה לי לנקות את החולצה, הוא אמר לחברים שלו כמה דברים בערבית והם נעמדו והסתכלו לצדדים, ניסו לראות לאן ברח הילד. “הכל בסדר", זה כל מה שהצלחתי להגיד. רגע אחרי הוא נעלם ויצא דקה אחר כך מהמכולת שעל יד חנות הירקות עם שני טילונים גדולים, אחד לי ואחד לו.

“ומה איתי?", שאלה מיטל.
“לאבא שלך יש חנות ירקות, שהוא יקנה לך".
צחקנו.
התיישבתי על ידו, אכלנו את הטילון וכשסיימתי קמתי ללכת.
“את בבית ספר, נכון?", שאל.
“בתיכון, כן", עניתי.
“ילדה", אמר, חייך ובירך אותי לשלום.
הלכתי משם, מדי פעם אני עדיין חושבת על השלום הזה.

3. וכששקלתי 130 קילו והייתי מאוהבת בסתר באח של חברה שלי, קצין בצה"ל, ישבתי אצלם בבית בארוחת שישי, ואמה, טובת הלב (בלי שמץ ציניות) דחפה לי עוד ועוד אוכל לצלחת במחשבה שמי ששמן - אוכל המון ואין דבר כזה גנטיקה, וכשהתביישתי לבקש ממנה להפסיק - הוא, יפה כל כך וגברי, ראה את מבוכתי. הוא הניח לי יד על הצלחת, הביט בעיני אמו ואמר לה: “די, היא ילדה גדולה, אם היא תרצה - היא תאכל".

4. והיה נהג המונית שהסתכל עליי דרך הראי כשבכיתי. והוא לא אמר מילה, רק השמיע את “רעיה" של אביהו מדינה כל הדרך.

5. והיה לא מזמן גבר נאה, 30 שנה מעל גילי (ואני לא מגזימה), שראה אותי נלחמת עם העגלה כשגפן ישנה בתוכה והתיק נופל לי והטיטולים מתפזרים ממנו והוא ניגש אליי, עם כיפה לבנה, חולצה מכופתרת, כנראה שיצא מבית הכנסת, ואמר: “עזבי את הכל, תני לי", ונשא את גפן והעגלה בכל המדרגות מעלה. ואחר כך הסתכל בי והבחנתי בעיניו הירוקות ובזווית העין גם בטבעת הנישואים שלו ומלמלתי “שבת שלום" וברחתי.

ויש עוד כל כך הרבה כאלו, כך שמאוד מצחיק אותי שמישהו עומד על במה ורוטן על כל מי שעוד מאמין ברומנטיקה. המשורר וואלאס סטיבנס כתב שהדמיון הוא זה שרומנטי, לא יודעת כמה דמיון הוספתי לקטעים כאן למעלה, אבל אני כן יודעת שבלילות שקטים ולעתים בודדים, אני שולפת מארון הזיכרונות חוויה כזו ומחייכת לעצמי.

אה! הבוקר גיליתי ביומן כמה ימים חופשיים בסוף נובמבר ובהחלטה של רגע הזמנתי כרטיס טיסה לפריז. הרבה זמן לא עשיתי פן צרפתי. 