לא יודעת איך זה קרה, אבל אני, שגדלתי על לוף צלוי על מחבת ופתיתים, על צ׳יפס קפוא ונקניקיות של טבעול, הפכתי בשנים האחרונות לפודי שאפילו ההורים שלי לא מבינים מאיפה זה הגיע להם.
אפשר להניח ששנים של כתיבה על אוכל ויין עשו את שלהן. והנה אני, שבכל שנות ה־20 שלי אכלתי "מנה חמה" לצהריים בדירת חדר צנועה בדיזנגוף, וטעמתי יינות בערב בעודי מסתירה מהקולגות את חוסר ההבנה הקולינרית, פתאום מזהה תת־טעמים של מזון. זה לקח עשור וקצת, אבל אני כבר יכולה לעשות טעימה עיוורת של יין ולהגיד אם יש בבלנד שרדונה או רוסאן, לדעת בדיוק מה יש ברוטב, ואם השתמשו בפסטה טרייה או בקנויה. כן, הפכתי להיות המעצבנת הזאת, אנינת טעם ששכחה איפה היא גדלה ומה היא אכלה כל שנות העשרה במכולת של ציון ויהודה.
המצב הולך ומחמיר, ואני מרגישה שאני נמצאת כפסע מהיכולת להבחין בין עגבנייה מיובאת מטורקיה לעגבנייה ארצישראלית. אני מקווה שלא אעצבן עד כדי כך את הסובבים אותי, שעדיין מסתפקים במאכלים קפואים שמחוממים במיקרו. התברגנתי, אני לא יכולה להכחיש או להסתיר. איך אומרים בעגה? נהיה לי חך רגיש.
בדבר אחד נשארתי הילדה מחולון עם הנפש של המוסכניק: בארוחת ביניים אעדיף לזרוק את המקיאטו המפונפן לטובת קפה. אבל רק נס. לא קפה שחור. אותו אני שותה רק בחומוסיות, בגלל ההל. אני לא יודעת לערבב אותו כמו שצריך בלי שהגרגרים יקפצו למעלה. אני צריכה נס או נסים בחיים.
פעם היה אצלי בעל מקצוע שהסביר שהסוד בקפה השחור הוא בצורת הערבוב בזמן הרתיחה של המים. זה לא עבד. הקפה השחור שאני מחזיקה במקרר, למקרה שיבוא איזה טכנאי ויבקש, פג תוקפו כבר ב־2017.
ולמה אני מספרת את זה? כי הגיע הזמן להתוודות: אני אוהבת נס קפה של חדר מורים. ואם אתם רוצים לפנק אותי, תמצאו לי את הקפה שמגישים בבתי המלון. קפה פילטר של הזקנות ב"רוול".
פעם, כשעוד היה קפה "כסית", וכשישבנו ב"מרסנד" ופה ושם בבתי הקפה הירושלמיים ואפילו ב"סמי בורקס", מקום עבודתי הראשון בחולון, קפה הפילטר היה כוכב השכונה. אלוהים יודע מה יש בפילטר מלבד קפה. סביר שחומר ממכר, אחרת לא הייתי כותבת כמעט בתחינה את הטקסט הזה - בבקשה, אל תעלימו לי את הפילטר.
יש לי ריטואל קבוע בבתי מלון בארוחות בוקר. בניגוד לישראלים שממלאים ארבע צלחות לראש, אני שותה לפחות שלושה ספלי קפה פילטר במהלך הארוחה. לא רוצה הפוך בלובי, לא רוצה את מכונת הקפה בחדר, כל מה שנפשי חשקה בו הוא פילטר דלוח, לא חם מדי. זה מה שעושה לי את זה.
אלא שהקִדמה, מתוך רצון טוב, הרסה לנו את הרגעים הפשוטים בחיים. במלון האחרון שהתארחתי בו הייתה עמדה ענקית שאמורה לשמח כל חובב קפה. שלל מכונות, עם קפה משובח על חשבון הבית (ולא בחיוב נוסף, כמו שבחלק מהמלונות מתחשבנים עם הלקוחות שמזמינים הפוך), שדחק את הפילטר האהוב אל מחוץ לחדר האוכל. כששאלתי אם יש להם במקרה פילטר, הם קצת נעלבו.
אני מאמינה שטעם הוא נרכש, והדברים שאנחנו אוהבים או לא - קשורים בהכרח לחוויות שנצרבו בנו בעבר לטוב או לרע. יכול להיות שהשנים הארוכות שעשיתי בתיאטרון ואחר כך במערכות עיתונים, גרמו לי להתרגל לכך שאת הקפה השני של הבוקר אני שותה בכוס חד־פעמית ללא מכסה, מתוך קופסה קלאסית מפח של קפה חדר מורים סטנדרטי.
גם בהמשך, כשהכניסו מכונות עם קפסולות למקום העבודה, הייתי ממשיכה לערבב את הקפה הנמס, זה עם העטיפה שכולכם מדמיינים כרגע, ששותים רק בחוץ ולא בבית. זה לא טעים כמו טעם נרכש של החיים.
יש לי מכונת קפה בבית, ואני אוהבת להשתמש בה כדי לפנק את האורחים שלי. אני מארחת משקיענית, שלא מספרת לאף אחד שבכוס שאני מכינה לעצמי יש פילטר דלוח, שמצאתי באחת הנסיעות האחרונות שלי ואני אפילו לא יודעת מאיזו שנה.
במחשבה נוספת, אני לא יודעת אם זה באמת הטעם של הקפה שאני נאחזת בו כל כך, או חוסר הרצון המוחלט שלי לשחרר לגמרי את העבר. אני לא אותו אדם שהייתי פעם, כמעט בכל מובן שהוא, ואני מניחה שהפילטר הוא אולי המסנן האחרון שעומד בין מי שהייתי לבין מי שאני עכשיו לבין מי שאני יכולה להיות. אם רק יהיה לי אומץ להמשיך הלאה, אבל באמת להמשיך - עם או בלי קפסולה.