לואי ויימן שירת כסנאטור אמריקאי למשך שלושה ימים. זה היה באמצע שנות ה־70. ויימן היה חבר בבית הנבחרים מטעם מדינת ניו המפשייר, והחליט להתמודד על מקום בבית העליון, הסנאט. הוא ניצח בפער של 355 קולות. ניצחון קטן, מהומה גדולה. יריבו הדמוקרטי, ג'ון דורקין, דרש ספירה חוזרת. היא נערכה. התברר שלא ויימן אלא דורקין הוא המנצח. הפער: 10 קולות. אבל ויימן לא ויתר. הוא דרש עוד ספירה. הפעם הוא שוב ניצח. הפער: שני קולות. זהו – שניים. מתוך סך של כמעט 111 אלף קולות של מצביעי מדינת ניו המפשייר.
אלה, עד היום, הבחירות הצמודות ביותר בתולדות הסנאט האמריקאי. ואגב, סופה של הפרשה בעימות פוליטי ומשפטי שנמשך עוד כמה חודשים, ושהסתיים בהצבעה חוזרת. הפעם, דורקין ניצח ללא ספק. ויימן היה סנאטור לשלושה ימים. דורקין כיהן עד לשנת 1980, השנה שבה סיים את הקריירה הפוליטית שלו.
עוד ארבעה ימים גם אנחנו נקראים להצביע. ולמה שנעשה את זה? אולי משום שלפעמים בחירות מוכרעות כך – בקולותיהם של שני מצביעים. אלא שבדרך כלל זה לא המצב, כך שהשאלה רצינית, וחוקרים מתווכחים עליה כבר לא מעט שנים. מסקנות מהוויכוח יש – אך מסקנה אחת, שמקובלת על כולם - אין. מחקר מוכר מאוד, ומצוטט מאוד, משנות ה־50, על "תיאוריה כלכלית של פעולה פוליטית בדמוקרטיה", קבע, פחות או יותר, שאזרח רציונלי לא ילך להצביע. הרווח הצפוי קטן מדי, הטרחה גדולה מדי. בדרך כלל, לא כל קול מכריע. בדרך כלל, לקול שלך או שלי אין שום חשיבות. אפילו לא בבחירות צמודות למדי.
מסכימים? כאמור, יש ויכוח. ארון אדלין ושני חוקרים נוספים פרסמו לפני כעשור וחצי נייר שמנסה להציג את ההצבעה כ"בחירה רציונלית". אם אתם רוצים נוסחה, הנה קבלו: התועלת שווה להסתברות שקול אחד יכריע כפול הרווח הצפוי אם המועמד שאתם רוצים ינצח מינוס הטרחה. החידוש של החוקרים אינו בנוסחה הזאת, אלא בהתעקשות להרחיב את מושג הרווח הצפוי, מרווח אישי, של הבוחר, לרווח כללי. הנייר מפצל את ה־B (Benefit = רווח) לשני B. אחד רווח אישי, אחד רווח כללי, שצריך להכפיל ב־N, מספר התושבים.
השתכנעתם? זו כמובן לא המילה האחרונה. תוכלו למצוא פרופסורים הסבורים שהצבעה היא מילוי של חובה מוסרית, ויש הסבורים שהיא מהלך פסיכולוגי, אנחנו מצביעים, כי אם לא נעשה זאת נרגיש רע. "עניין בפוליטיקה, ותחושת חובה", זה המניע, קובע אנדרה בלייס מאוניברסיטת מונטריאול בספרו "להצביע או לא להצביע?". כותרת המשנה: היתרונות והמגבלות של תיאוריית הבחירה הרציונלית.
קודם העצלנים
נעבור אלינו: גם אצלנו מתנהל סוג של ויכוח על עצלני הבחירות. הערבים שלא באים להצביע, או הליכודניקים שנשארים בבית, או אנשי השמאל שנסעו לחו"ל. אלה שהולכים לים, אלה שדוחים לאחר כך, אלה שמודיעים מראש שנמאס. שאלת ה"עצלנים" הוצפה בעקבות התבטאות של שמעון ריקלין בערוץ 14 נגד תושבי מה שהוא כינה "עיירות הפיתוח" שלא באים להצביע. כמובן, ראוי להפריד בין המטרה של ריקלין (ניצחון הליכוד), לבין המטרה העקרונית של הצבעת אזרחים.
ונעזוב גם את השאלה אם עוד יש דבר שצריך לקרוא לו "עיירות פיתוח" במאה ה־21. הנה כמה עובדות. בערים שבהן יש הרבה תומכי ליכוד אחוזי ההצבעה אכן נמוכים לעתים לעומת אחוזי ההצבעה בערים של תומכי מפלגות מרכז ושמאל. זה ניכר, לדוגמה, במעבר מבחירות 2020 לבחירות 2021. זה ניכר בתוצאות הבחירות. זה ניכר בעובדה שיאיר לפיד הוא ראש הממשלה, ובנימין נתניהו הוא ראש האופוזיציה.
ועוד עובדה: באופן כללי, יש אוכלוסיות שמצביעות בשיעור יותר גבוה ופחות גבוה. זה נכון בישראל, זה נכון בכל העולם, זה מעיד על פערי השכלה, שכר, על קשיים במוביליות חברתית, על עוד כל מיני מרכיבים חברתיים. זה מעיד, כפי שפרופ' בלייס מוכיח בספרו, על רמת העניין בענייני ציבור. לכן חרדים מצביעים בשיעור גבוה מאוד, וצעירים בפריפריה בשיעור גבוה פחות.
ועוד עובדה: אחוזי ההצבעה של קבוצות רבות משתנים מבחירות לבחירות, מי יותר ומי פחות. כלומר, להנהגה יש תפקיד, משימה, להוציא את הבוחרים מהבית. אם הם לא יוצאים, זה לא משום שהם "עצלנים", זה משום שההנהגה כשלה במשימתה, לשכנע אותם שיש טעם לצאת.
עכשיו נשאל שתי שאלות: האם לא לבוא זו "עצלנות"? והאם ה"עצלנות" היא בהכרח דבר רע? התשובה בשני המקרים היא לא.
מהי עצלנות? עצלנות היא כאשר בני אדם רוצים לעשות משהו, אך אינם עושים אותו משום שאינם רוצים להשקיע את המאמץ הנדרש. כלומר, נדרשים לעצלנות שני תנאים. אחד – שבני האדם ירצו. שני – שההימנעות מעשייה תהיה בגלל חוסר הרצון להתאמץ. שני התנאים הללו לא בהכרח מתקיימים במקרה של בוחרי הליכוד בבת ים או בנתיבות. קודם כל, לא ברור אם ועד כמה הם רוצים להצביע. אם הם לא רוצים, זו לא עצלנות, זה סתם חוסר רצון.
ועוד, הטענה שההימנעות שלהם קשורה לצורך להתאמץ אינה חזקה. בחירות בישראל לא מחייבות מאמץ משמעותי. יש יום חופש, יום של קלפיות הפזורות בכל מקום. התהליך מסודר, אין תורים ארוכים. כמובן, תמיד יכול לבוא מישהו ולומר שאם הצבעה מחייבת אותו לקום מהספה זה כבר מאמץ גדול מדי. אבל אפילו זה לא בהכרח מעיד על עצלנות, זה מעיד הרבה יותר על מוטיבציה חלשה להצביע. כי אותו אדם בדיוק יקום מהספה לצרכים אחרים, ולא יתעצל. כלומר, את מה שחשוב לו הוא עושה. אם לא בא להצביע, זה לא משום שהתעצל, זה משום שלא חשוב לו להצביע.
עכשיו ניגש לשאלה השנייה: עד כמה ה"עצלנות" (שכבר אמרתי שאינה עצלנות) היא עניין בעייתי? כאן התשובה קצת יותר מורכבת. באופן כללי, לחברה ולמדינה יש אינטרס ששיעור גבוה של אזרחים יהיו מעורבים בתהליך הדמוקרטי. הצבעה היא גילוי של מעורבות. לכן קמפיינים שנועדו להעלות את שיעור ההצבעה הם דבר מובן ומבורך. טוב לנסות לגרום לישראלים להרגיש מעורבים. כמובן, אם זו המטרה, אין סיבה לקרוא רק למצביעי ליכוד לבוא בשיעורים גבוהים יותר, אלא ראוי לקרוא לכולם לעשות זאת, כולל מצביעות ומצביעים שדווקא יצמצמו את סיכויי הליכוד להרכיב ממשלה.
אבל מעבר לאמירה העקרונית (טוב שרבים יצביעו), שווה להוסיף כוכבית: לאזרחים יש שתי דרכים להביע את עמדתם ביום הבחירות. האחת – להצביע. השנייה – לא להצביע. זה עד כדי כך פשוט. למעשה, מבחינת ההשפעה על תוצאות הבחירות, אין שום הבדל מהותי בין הצבעה – פעולה אקטיבית שמחזקת מישהו – לבין אי־הצבעה – היעדר פעולה, שמחזק את כולם במידה שווה. אפשר לחשוב על זה כך: מי שמצביע לליכוד נותן מאה אחוזים מהמניה שלו לליכוד. מי שלא מצביע לליכוד, שולל את המאה אחוז שלו מהליכוד (ומעניק לליכוד את חלקו היחסי מכלל המפלגות).
זה שימוש שיכול להיות אפקטיבי לא פחות מאשר הצבעה. חשבו על המרוץ ההוא בניו המפשייר. מי השפיע עליו יותר, שני הבוחרים שבאו, ונתנו ללואי ויימן את הניצחון הצמוד ביותר אי־פעם – או שלושה בוחרים שלא באו, ומנעו מדורקין את הניצחון הדחוק ביותר אי־פעם. התשובה: אלה ואלה השפיעו. מי שבאו, השפיעו במעשה. מי שלא, השפיעו במחדל. ואם לומר את זה קצת אחרת: לפעמים, לא לבוא להצביע זה צעד מחושב. דרך של בוחרי ליכוד (או מרצ, או מה שתרצו) לומר "נמאס לי", "אני לא מרוצה", "לא מתאים לי הטרלול המתמשך של מערכות בחירות".
תשאלו: אם כך, למה לא להצביע למפלגה אחרת? התשובה היא, לפחות בחלק מהמקרים, שלמצביעים נאמנים קשה להצביע למפלגה שאינה שלהם. מצביעי ליכוד אוהבים את הליכוד, הם מאמינים בליכוד, הם מזדהים עם הליכוד. הם לא מסוגלים להכניס לקלפי פתק של מישהו אחר. הם לא מסוגלים להכניס לקלפי פתק שאיננו מחל. ומצד שני, הם לא מרגישים נוח עם מה שמציעה להם מחל. לא להצביע זו מבחינתם הדרך הפשוטה והישירה לומר: "כשתחזרו לעשתונותיכם, נחזור לקלפי".
זה מסר חשוב לפוליטיקאים. ומי שחושב שהמסר הזה לא באמת קיים, מוזמן להפנות את מבטו ממצביעי הליכוד למצביעי המפלגות הערביות. למה הם לא באים להצביע? מה, כולם עצלנים? ברור שלא. הערבים בישראל קמים כל בוקר והולכים לעבוד קשה לפרנסתם. הם אנשים חרוצים לא פחות ממי שמצביעים בשיעור גבוה. ובכל זאת, לקלפי אינם באים. אז זאת לא עצלות – זו החלטה. וכאמור, החלטה די אפקטיבית. כאשר הערבים לא באים להצביע, הם אומרים לנבחרים שלהם: אנחנו לא אוהבים את הדרך שאתם הולכים בה, ולא מרגישים שיש משמעות להצבעה שלנו.
שוב תשאלו: אז למה שלא יצביעו למפלגות אחרות? התשובה זהה: זה שמצביע חד"ש לא מרוצה מהדרך של חד"ש, עדיין לא אומר שהוא מוכן לשים בקלפי פתק של הציונות הדתית, או אפילו של מרצ. הוא לא רוצה מפלגה ציונית, הוא לא רוצה מפלגה "יהודית", הוא רוצה את הנציגות שלו, אבל אחרת. והדרך הכי טובה להביע עמדה כזאת היא לומר "כל עוד לא תשנו את דרככם, אני נשאר בבית". באופן כללי נאמר: יש לנו נטייה לזלזל בזכותו של האזרח להימנע ולהתנתק. מותר לאזרח להימנע ולהתנתק. לא על כל דבר חייבת להיות לכל אחד דעה. לא בכל רגע חייבת כל אזרחית לרצות להשפיע. חלק מהחופש של אזרחים הוא החופש להיעזב בשקט.
כמובן – לזה יש סייג אחד: לא באתם? אל תתלוננו על התוצאות.
אחר כך הבטלנים
לא ראוי להתבטא בצורה גסה וכוללת על קבוצות שלמות באוכלוסייה. ואייל ברקוביץ' דיבר בגסות. אבל האם אמר גם משהו שראוי להיאמר?
נתחיל בזה. דבריו היו תגובה. הם היו תגובה לדברים שאמר מנהיג יהדות התורה יצחק גולדקנופף. מה אמר גולדקנופף? הוא אמר ש"יותר קשה ללמוד תורה מאשר להיות לוחם בחזית". ברקוביץ' סבור שגולדקנופף צריך להתבייש בדבריו. והוא צודק – הוא באמת צריך להתבייש. הבוטות של גולדקנופף הרבה יותר מטרידה מזו של ברקוביץ', כי ברקוביץ' הוא בסך הכל כדורגלן שנעשה שדרן, וגולדקנופף הוא דמות פוליטית רבת־כוח.
עוד אמר ברקוביץ' כך: "הם אלה שהולכים לנהל פה את המדינה".
"הם" – משמע החרדים. כבר אמרנו, הכללה היא דבר מכוער. אבל נניח שברור במקרה הזה שהוא מתכוון למנהיגי המפלגות החרדיות, שהרי הגיב על דבריו של גולדקנופף. האם גולדקנופף ינהל בקרוב את המדינה? אולי. זה תלוי בבחירות. אם הגוש שגולדקנופף חבר בו ינצח בבחירות, הוא אכן ייטול חלק בניהול המדינה. ככה זה בדמוקרטיה. אם לברקוביץ' יש הסתייגות מהשיטה, שיאמר זאת בקול רם.
ועוד אמר ברקוביץ' על החרדים: "אלה שלא אכפת להם מהעם שלנו". בעניין זה הוא טועה. לחרדים אכפת מהעם, גם אם הם לא תמיד יודעים לבטא את האכפתיות שלהם באופן שמתאים לכולם. אולי אפילו להפך: האכפתיות שלהם מרגיזה קבוצות נרחבות בעם. ניקח דוגמה: זה שהם לא רוצים תחבורה ציבורית בשבת בכל המדינה, ולא רק בשכונות שלהם, זה משום שאכפת להם מדמותה של המדינה, ולא רק שלא יעברו להם אוטובוסים מתחת לאף. אבל לאכפתיות יש גם ביטויים חיוביים: עמותות צדקה, רכבי הצלה. החרדים מנהלים חברה שערכי עזרה לזולת ניכרים בה, והזולת כולל במקרים רבים את הכלל הישראלי.
עכשיו נגיע למה שבאמת הכי הרגיז את כולם. זה שברקוביץ' אמר שהחרדים "לא הולכים לעבוד, לא משלמים מסים, לא הולכים לצבא. בטלנים". ודייק: אלה לא "עצלנים", כמו בקטע הקודם – אלה "בטלנים". נפתח בכך שגם כאן ברקוביץ' אינו תוקף, אלא מתגונן. הוא מתגונן מפני הטענה של גולדקנופף שלפיה לימודי מתמטיקה ואנגלית לא קידמו כלכלית את המדינה. זו טענה על גבול התמהונות, ואולי מעבר לו. אבל היא טענה מקובלת בקבוצות מסוימות בחברה החרדית.
יש לא מעט חרדים שנדמה להם שאין קושי להסתדר בעולם גם בלי לימודים מהסוג הזה, ושסוחרים בהנחה שלימודי הגמרא מחדדים את המוח מספיק כדי לחסוך את הצורך באנגלית ומתמטיקה. הם צודקים בהנחה שלימודי גמרא מחדדים את המוח, ובאופן כללי מרתקים. הם טועים בהנחה שהם יכולים לשמש תחליף למקצועות אחרים. נתקדם עם עובדות, מתוך שלל טענותיו של ברקוביץ'. הוא אמר שהם "לא הולכים לעבוד". זה נכון חלקית. יש במגזר החרדי שיעור גבוה של גברים שלא הולכים לעבוד. זו עובדה, לא דעה. אפשר לומר: הם עושים משהו יותר חשוב – ללמוד תורה. אפשר לומר מה שרוצים, כל עוד העובדות מוסכמות. לא הולכים לעבוד זו הגזמה. הולכים לעבוד פחות מאחרים הוא הנוסח הנכון יותר.
האם הם באמת גם לא משלמים מסים? לא – זה לא נכון. הם משלמים כפי שנדרש מהם לשלם. כלומר, יש בהם בוודאי מי שמתחמקים כך או אחרת. את אלה תפקידה של המשטרה לתפוס ולהעניש. אבל כקבוצה, אין שחר לטענה שחרדים לא משלמים מסים. הם משלמים כמה שדורשים מהם. כמובן, מכיוון שרבים מהם לא עובדים, ואלה שכן עובדים לעתים קרובות מרוויחים מעט (כי לא למדו מתמטיקה), אזי הם משלמים פחות מסים לעומת קבוצות אחרות באוכלוסייה. אבל גם עניים משלמים פחות מסים ואף אחד לא מגנה אותם על כך. מי שמרוויח פחות, משלם פחות. זה מה שקבעה המדינה.
נשאר עניין אחד – ה"בטלנים". ברקוביץ' כינה את החרדים בטלנים. וכאן צריך להיכנס לשאלה מהי "בטלנות". האם אדם שמשכים קום לשחרית, ואחר כך לומד 12 שעות בישיבה הוא בטלן? האם אישה שיוצאת ללמד בבוקר, וחוזרת הביתה כדי לטפל בשמונה ילדים יכולה להיות בטלנית? ספק גדול. לזה נדרשת חריצות. מצד שני, על פי סולם הערכים של רוב הישראלים, בלימודם של החרדים אין תועלת רבה לחברה, ולכן, בעיני רוב הישראלים, מדובר בסוג של בטלנות.
איך אני יודע? כי כך אומרים רוב הישראלים כאשר שואלים אותם על תרומת החרדים לחברה ולמדינה. הנה דוגמה: רק 15% מהישראלים שאינם חרדים סבורים שהחרדים תורמים לכלכלה "כמו כל הישראלים האחרים". ועוד אחת: כששואלים ישראלים לא חרדים מה הם היו רוצים לשנות בחברה החרדית, רובם אומרים "שיישארו חרדים, אבל יותר מעורבים בחברה ובכלכלה" (73%). יש בציבור תמיכה גורפת בשלילת קצבאות מאברכים שאינם עובדים, אם לא כולם, אז לפחות רובם. למעשה, חלק ניכר מהציבור מוכן לוותר אפילו על גיוס חרדים, אם זה יבטיח שהם ילמדו לימודי ליבה וייצאו לעבודה – ולא יישארו בישיבות.
אז מה נאמר על הבטלנים? שזו מילה לא יפה – ושהכללות זה דבר לא יפה – אבל שזה מה שחלק ניכר מהציבור בישראל חושב על החרדים. אם החרדים רוצים להיעלב, יש להם סיבה והצדקה להיעלב. אם הם רוצים שלא יחשבו עליהם שהם בטלנים, יש להם גם דרך לשנות את התדמית הזאת. צעד ראשון אפשרי: להסביר לגולדקנופף מה ראוי ומה לא ראוי לומר לציבור הישראלי.
השבוע עשינו שימוש במידע ונתונים מאתר המדד, בספר To Vote or Not to Vote? The Merits and Limits of Rational Choice Theory מאת André Blais, במאמר Voting as a rational choice מאת Aaron Edlin, Andrew Gelman and Noah Kaplan, במאמרים בעיתונים "ניו יורק טיימס", "וושינגטון פוסט", במגזין "Aeon" ובנתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה.