אם לא הייתה כאן טרגדיה, זה יכול היה להיות אפילו קצת מצחיק. תאונת שרשרת מתוך סצינה פרודית על ז'אנר סרטי האסונות. האישה הקשישה אכלה לחם ונחנקה. אצו אנשי הצוות בבית האבות שבו גרה להביא דפיברילטור, אבל הדפיברילטור היה מקולקל. אז הם עשו לה הנשמה ועיסוי חזה, ושברו לה צלעות. היא, ששרדה חיידקים עמידים שחטפה בבית האבות ההוא, פצעי לחץ שהתפתחו באין רואה ועוד מרעין בישין, מתה לא בשל המחלות הכרוכות בגילה המבוגר. חייה נגדעו בגלל דבר אחד בלבד: חוסר קשב. היעדר פניות של הצוות שסבב אותה.
מי את שתכתבי כאלה דברים? תשאלו. תשובתי: אני, כרמית ויץ לבית ספיר, שאיבדה לאחרונה אישה יקרה מאוד ללבה ומבכה את לכתה בייסורים. אני, ילדה גדולה ומפוכחת, שיודעת שיומנו כולנו יגיע מתישהו, אבל מסרבת בכל תוקף להשלים עם הרעיון שיותר מדי אנשים מתים פה בגלל חוסר קשב. יותר מדי אנשים מתים פה כי יש יותר מדי אחרים שמניחים שכאשר מדובר בזקנים, תלונותיהם קרוב לוודאי נובעות מעצם זקנתם ולכן הן פחות ראויות ליחס. אני לא מתכוונת להתעללות לשמה, אלא לדברים הקטנים שהופכים בגילים מבוגרים לגדולים. מה זה גדולים, קריטיים. לא משני חיים, גודעי חיים.
אנחנו חיים בזמנים שבהם אוספים נתוני קצוות וחוקרים בעיקר את ההארד קור של הקיום, ולכן אין מספרים שיכולים להעיד על ריבוי המקרים. מי בכלל אוסף נתונים עם הכותרת “סיבת המוות: היעדר תשומת לב", ועוד של קשישות וקשישים?
המחקר קורא לזה: “תשישות חמלה". החמלה עצמה הופכת תשושה. היא לא יכולה יותר לשאת את המראות ואת הריחות, לשמוע את התלונות. זוהי תוצאה ישירה של מנגנוני התשה נפשיים ורגשיים שאפשר למצוא כמעט בכל מקום. צ'ארלס פיגלי, חוקר ידוע מתחום הטראומה, הגדיר אותה במאמר שפרסם ב־1995 במילים: “ההשלכות ההתנהגותיות והרגשיות הנובעות מהיוודעות לאירוע טראומטי אשר נחווה על ידי אחר, והלחץ הנחווה כתוצאה מהסיוע או הרצון לסייע לאדם שנפגע". הוא טען שיש מחיר לאכפתיות.
הנפש של אנשים שעוסקים בטיפול יומיומי סיזיפי, בקשישים למשל, דינה להישחק ולהידפק. אלה כבר לא מילים שלו. אלה המילים שלי. אחרת אי אפשר להסביר מחזות בלתי נתפסים כמו העלאתה של אישה קשישה למנוף שתכליתו להעבירה למיטה, כשהיא מתקשה לעמוד על רגליה, עירומה כביום היוולדה. אי אפשר לקלוט את העובדה ששתי רגליים נפוחות ומטפטפות לא הדליקו נורות אדומות אצל הצוות הלכאורה רפואי. לכאורה, כי לכו תדעו מתי לאחרונה הם עברו השתלמויות.
אי אפשר להסביר את ההתעלמות של חלק מאנשי ונשות הצוותים בבתי האבות מתלונותיהם של אנשים קשישים שעברו בחיהם דבר או שניים או מיליון. “היא מתלוננת על כאב בטן חריף רק כשהמשפחה פה", הסבירה לי בחיוך אחת המטפלות שבדרך כלל אפשר לאתרה למטה, בפינת העישון. “כשאתם לא פה, אין לה תלונות". היא לא העלתה על דעתה שהקשישה הזו, שהיא מדברת עליה כאילו היא לא נמצאת שם בכלל, מתלוננת רק כשבני המשפחה מגיעים כי היא בדיוק כמו התינוקות בבתי היתומים באוקראינה. מתישהו הם מפסיקים לבכות, כי הם מבינים בחושיהם הבסיסיים והראשוניים ביותר שממילא כלי התקשורת הבסיסי, הבכי, לא עובד על אף אחד.
אני לא יכולה להאשים את המטפלות והמטפלים בבתי האבות. גם לא את יתר אנשי ונשות הצוות. מרביתם גמורים, והכל כמובן מתחיל ונגמר בכסף. מטפל אחד על כעשרה מטופלים הוא מצב בלתי סביר, ואם היו תקציבים לצוות גדול יותר, אפשר היה להקדיש יותר זמן לכל מטופל, ולראות אותו. ממש לראות אותו.
מתוך קטסטרופה היסטורית, יש בתוך בתי האבות שנמצאים תחת פיקוח חלוקה מוזרה מאוד: משרד הבריאות אחראי על המחלקות הסיעודיות ותשושי הנפש. משרד הרווחה אחראי למחלקות תשושים ומתקצב אותן. למה בכלל צריך את הפיצול ההיסטורי המיותר הזה, באותו מבנה? הרי אם האחריות הייתה מרוכזת בידי גורם אחד, החיסכון היה פועל לטובת הקשישים. מוזרה לא פחות העובדה שרק עם התפרצות הקורונה הבינו במשרד הרווחה שהפיקוח במחלקות התשושים חייב להיות מבוסס על שני חלקים: החלק הסוציאלי והחלק הרפואי־סיעודי. לפני כן, העבודה הרפואית־סיעודית הייתה משנית לעבודה הסוציאלית, אבל בשל העלייה בתחלואה, זכתה סוף־סוף להכרה בצורך בפיקוח ובהדרכה לצד התקצוב הממשלתי.
בחייכם, תהיו מי שתהיו, תחסכו מכולנו את העונש הזה ותבנו כבר ממשלה שתתפקד לאורך זמן. אנשים מתים פה סתם. פשוט סתם. מחר אלה יכולים להיות ההורים שלכם, ועם ההתמדה והאחיזה בכיסאות שאנחנו רואים פה בכנסת עד גילים די מופלגים - אתם עצמכם.