זהו שיר שבא אחרי המלחמה: יש רגעים שבהם אתה שמח על כך שההגיגים שלך כתובים ושמורים בארכיון הדיגיטלי ו... למה ללכת סחור־סחור? עם היוודע תוצאות הבחירות הקודמות, אלה שהביאו לנו את ממשלת השינוי (שהייתה לטעמי בסדר גמור, אגב) כתבתי כאן שיאיר לפיד ובני גנץ מוכרחים להקים ממשלת אחדות ציונית־חילונית בראשות בנימין נתניהו. 

כתבתי אז שזו תהיה עסקה שבה כולם ירוויחו: נתניהו - אקורד סיום מפואר ורשת ביטחון לסיום ההליך המשפטי נגדו, לפיד ישתפשף עוד קצת בתפקיד של שר בכיר, כך גם גנץ. אביגדור ליברמן ונפתלי בנט ישרדו פוליטית, מרצ והעבודה הן ממילא מפלגות רלוונטיות רק באופוזיציה לעומתית, הימין הקיצוני ייבלם והחרדים, שימצאו את עצמם מחוץ לקואליציה בלי שמישהו צריך אותם באמת כדי להמשיך את קיומה, יצטרכו לשנות כליל את המנגנון שמאפשר להם טפילות כלכלית במסווה של לימוד תורה.

הטור ההוא עורר לא מעט תגובות: רוב המבקרים היו מאלה שלא יכתבו את שמו של ראש הממשלה הנכנס בלי לעוות אותו ל"מושחתיהו", אבל היו גם קולות מתוך המערכת הפוליטית, שהסבירו לי שזה פשוט בלתי אפשרי, שאי אפשר לחתום עם האיש הסכם שיגרום לו להרגיש מחויב אליו ליותר מחמש דקות. אני מניח שהיה משהו בדברי הביקורת שלהם, שנאמרו מתוך היכרות קרובה יותר עם האיש, אבל עכשיו הם מוצאים את עצמם בסיטואציה דומה, אך עם הבדל עצום: הקלפים החזקים עתה הם בידיו ולא בידם. 

ברשותכם, אחדד: נתניהו המובס של אביב 2021 היה מפנה עורף לימין הקיצוני ולחרדים תמורת הזכות להמשיך בבלפור עוד ארבע שנים מלאות, שכוללות כרטיס “צא מהכלא" (כן, אני יודע שזה לכאורה לא קשור, הפרדת רשויות וכל הג'אז הזה. עכשיו נחכה לפיית השיניים). לנתניהו של סתיו 2022 אין סיבה לעשות את זה: יש לו קואליציית ברזל בלי “סילמנים" פוטנציאליים.

אפילו בשבוע שעבר כתבתי כאן שממשלת אחדות היא הפתרון היחיד לפלונטר הפוליטי (הדברים נכתבו לפני הבחירות, אני מודה שחשבתי שהניצחון של נתניהו יהיה דחוק יותר) - וגם אז חטפתי לא מעט מאנשים שהשנאה לנתניהו העבירה אותם על דעתם. וזה לא שאני מתלהב מהסחורה, בלשון המעטה, אני פשוט מסרב להתייחס לפוליטיקה כאל דרבי.

בינתיים בתל אביב אווירת נכאים עד כדי כך שחשתי בניחום אבלים. כן, גם אני הצבעתי בעד הגוש שנגד נתניהו, כן - גם אני חושב שמוטב לנו בלעדיו, כן - גם אני נגעל מחלק מהשותפים שלו, בעיקר מהגזענים שבהם. ועדיין: ישראל לא תהיה איראן. זה לא שהבחירות עברו לידי, ממש לא. אני בהחלט מודאג מאפשרות של שינוי הדרגתי שיהפוך את המקום הזה לצר אופקים עבור ילדיי או נכדיי (האחרונים טרם נולדו), רק שבינתיים, מדינת ישראל על שלל פגמיה היא עדיין מהמקומות הטובים בעולם לחיות בהם. 

כן, יש סחף ימינה - תמיד היה כזה, אבל הוא בעיקר תולדה של ניצחון הליברליות בשטח. כפייה דתית? נו באמת: כשאני הייתי ילד, בשנות ה־70, הדת הייתה לא רלוונטית כמעט לזירה הפוליטית. המערך שלט עם קואליציית מפד"ל כנועה בתוספת מפלגות חרדיות שכונו אז “אגי־פאגי" (אגודת ישראל ופועלי אגודת ישראל) והנה ראו זה פלא: המפלגות הדתיות התחזקו מאוד מאז, הפוליטיקה החרדית חולשת על כספים אדירים, ש"ס נולדה והפכה לכוח משמעותי, ובכל קרן רחוב תמצא עסקים פתוחים בשבת, מסעדות לא כשרות מזומנות לכל מי שחשקה נפשו להשביע את רעבונו על הקשת שבין שרימפס לצ'יזבורגר עם תוספת בייקון, מתחמי קניות יאפשרו לך לחדש את המלתחה, וסופרמרקטים עירוניים יספקו לך בשמחה תבנית ביצים, חלב או חטיף. 

אז נכון שיש עוד נושאים שמי שמאמין בחופש ובהפרדת הדת מהמדינה צריך להילחם עליהם, למשל תחבורה ציבורית בשבת או הפסקת המונופול הרבני על דיני המשפחה. אני לא מקל ראש באלה, אלא רק מזכיר שכיוון התנועה חזק מכל מקל שינסו לתקוע בגלגליה.  

כחלק מ"ניחום האבלים" בקרב חבריי המיואשים, שאלתי אותם אם משהו השתנה עבורם בשנה וחצי האחרונות. הזוגיות שלהם הפכה לטובה יותר? הציונים של הילדים השתפרו? אולי סכום גדול של כסף צץ בחשבון הבנק שלהם? התשובה לכל אלה כמובן הייתה שלילית: מה שהשתנה לטובה היה בעיקר היכולת שלהם להזדהות עם הממשלה. הבה נקרא לילד בשמו: היה להם קל יותר להזדהות עם לפיד־מיכאלי־הורוביץ־גנץ־ליברמן, מאשר עם אוחנה־אמסלם־ביטן־רגב־קרעי. 

זה הזמן להודות שגם לי היה קל בהרבה עם הממשלה היוצאת מאשר עם זו המסתמנת. רק שהדרכון הפורטוגלי שלי ימשיך לשמש אותי רק לקיצור התור לבדיקות דרכונים בחו"ל. בינתיים אתמקד בעניינים אישיים יותר, כמו למשל העובדה שבשבוע הבא אהיה בן 53 (גיל חסר ייחוד, שמשום מה מחולל אצלי משבר, שבו אני מבטיח לעסוק בשבוע הבא, בלי קשר למידת הקרבה של בן גביר למשרד לביטחון הפנים).