"אשביכ, יא וואלדי? כול, האדה בנין!"*, ביקשה ממני אסתר, אשתו של אבא שלי. האמת שלכבוד החתונה שלי רציתי להפתיע אותה ולקרוא לה אמא, אבל אני לא מסוגלת, המילה הזאת קדושה בעיניי, ומאז עזבה אותי אמי ועלתה השמיימה, קצת אחרי גיל 6, כי “שם אין לה ניקיונות וילדים על הראש, מה רע לה?", ככה מתבדח אבא שלי בכל אזכרה שלה, לא הצלחתי להגות את שלוש האותיות האלו.
ואסתר, כמה שמכוערת חיצונית, עם שומה גדולה על האף, שיער דליל וגוף צנום עד מאוד, נתנה לי בית. אבא שלי לקח אותה לאישה אחרי שדפקה על דלתנו בערב פסח, שבוע אחרי השבעה, עם שתי שמלות לאחיותיי וכיפה לבנה בשבילי, וארגנה אותנו יפה, שרה לנו שירי חג בזמן שהיא מסרקת את אחיותיי ומגהצת חולצה לאבי, שלא הבין מי זו בת השכנים החוצפנית הזו ואף נזף בה שלא תכניס שמחה הביתה כי זה בית אבלים. אני זוכר איך עמדה מולו, עם המגהץ החם בידה, ושאלה אותו, “אתה יהודי אתה?".
“אני בן של מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא", ענה לה. “אז תדע לך, אדוני הנכבד, כתוב בתורה הקדושה, תדיר ושאינו תדיר, תדיר קודם, שמעת אותי?", לא הזיזה מבטה ממנו, אף שהיה גבוה ממנה פי כמה.
“שמעתי, לא הבנתי", ענה לה אבא, בעל חנות תבלינים קטנה ליד השוק, שכל שידע הוא לאהוב את אמי ואותנו בדרכו, לסדר את התבלינים בפירמידות מופתיות ולשבור את הזיתים המיועדים לכבישה במכונה המיוחדת שהביא עמו ממולדתו תוניסיה.
“זה אומר שצריך לכבד את מה שמגיע ראשון ורק אחר כך את כל שאר הדברים. פסח היה פה לפניי, לפניך ולפני אשתך, אללה ירחמה". אבא לא התווכח איתה, לקח ממנה את החולצה הלבנה, לבש אותה וניגש אל החלון לעשן סיגריה אחרונה של לפני החג.
אמי אף פעם לא העזה לדבר אליו כך, ואם היה קורה ומשפחתה הייתה באה לבקר, ופתאום הרגישה קצת כמו טווס וענתה לו בחדות, באי־שביעות רצון או בזלזול, שילמה על כך אחר כך, המקרר התרוקן לאט-לאט, הוא היה שב הביתה מאוחר ומקלל בלי הפסקה כל חפץ דומם שהפריע בדרכו.
אסתר לא נתנה לו לדבר בה סרה, מעולם. ואולי אהב את זה, למרות בדיחות חבריו ולקוחותיו על האישה הכעורה שמסתובבת סביבו ומביאה לו ארוחת צהריים חמה בכל יום, שמר עליה בקנאות, לא היו הרבה כמו אסתר בשכונה, היא פיצתה על כיעורה בזעם, בחוכמה רבה ובאלימות מסוימת כלפי כל מי שהעז להתנשא מעליה.
רק אלינו הייתה רכה, חיכיתי שתקלח אותי, שתשיר לי בערבית מעורבבת מכל מדינות צפון אפריקה על האישה ההיא שניצחה את האריה ובסוף חבשה את פציעותיו. שתלמד אותי לגלגל מעמולים, לשטוף ולייבש את החסה טוב־טוב, כי אסור לסמוך על מי שגדל בטבע, הוא תמיד יסתיר בו משהו לו לא ציפית.
ואני, מטומטם, במקום להסתכל איזה מסע העבירה את אבי, איך הפך לאיש רך יותר, משפחתי, שבכל שבת הביא לה פרחים ולנו שלגונים גדולים בטעמים ולהבין שטובה תכולתו של הקנקן מחיצוניותו, הלכתי על לבנת, הפרח הכי יפה בשכונה, אף על פי שהלב היה אצל זוהרה, אחותה, שלא קיבלה כלום מיופיה של אמן, אבל המון מכיעורו של אביהן.
אל תאשימו אותי ותנו לי קצת קרדיט, זה לא קרה מיד, זוהרה ידעה שאני לה והיא לי. עוד טרם פגשתי את אחותה, יצאנו לקולנוע, אכלנו גלידה ואפילו טעמתי בעידודה קצת ערמונים מתוך נייר עיתון, לא יודע מה היה טעים יותר, הם או העיתון.
וכאבה לנו הבטן מצחוק כשקיבלתי את הצו הראשון והצדעתי לה ביד הלא נכונה, ואחר כך חיקיתי לה את שמש הרס"ר מ"אסקימו לימון", וכמה פעמים, בשעת לילה מאוחרת, לאורך השדרה שאין בה איש, חיכתה לי לבדה עד שסיימתי עם חברים וישבנו על הספסל ושם פגשה לשוני את לשונה וידיי את גופה החם ועצרנו, כי היא רצתה שזה יהיה אחרי החופה ומיוחד והגון. והסכמתי לזה, אף על פי שידעתי שלא תהיה חופה, כי שעה לפני כן חברים שלי צחקו עליה, על חזה הקטן ועל קולה המהוסס.
והיה הערב ההוא, שבו לא יכול היה אביה יותר כי נראה לו מוזר הדבר, למה זוהרה כן ולבנת לא? הרי מי יעדיף פחם על זהב טהור? כשפתאום דפקה לבנת, כן לבנת, דפיקות מהוססות על דלתנו, היינו באמצע ארוחת הערב, אחותי פתחה, וכשנכנסה, לבנת אחריה.
“כמה יופי הכנסת אלינו הביתה", קרא לכבודה אבי, “את חברה של אחת הבנות?", שאל וביקש מאסתר להביא צלחת לאורחת בעלת העיניים הירוקות והלחיים הסמוקות. דקה אחר כך כבר נתנה בו אסתר מבט שהחזיר אותו אל קציצות הדגים והשתיק אותו לכמה דקות טובות.
“אני אחות של זוהרה", כמעט והתנצלה לבנת, היה קסם בביישנותה, כמו לא מודעת ליופיה. “אבא מבקש אותך אלינו", הביטה בי. “את אחות של זוהרה? את מי אימצו, אותך או אותה?", שאל אבי. אסתר הביטה בו: “פה גדול גם קרעה לא תסתום"**.
קמתי ממקומי וניגשתי אל ביתם, לא הצלחתי להסיר את עיניי מלבנת, וגם אני, כמו אבי, לא הבנתי מה הקשר.
“תיזהר על הלב שלה", לחשה לי אסתר לפני שיצאתי והניחה בידיי בקבוק של בוכא (ערק תוניסאי), “אל תעשה טעויות בגלל הגוף, תשמע לאסתר, יא וואלדי", ליוותה אותנו אל הדלת.
הקרב היה אבוד מראש, הרי מה יגידו בשכונה אם יראו את האחות הקטנה יותר והיפה פחות מתחתנת לפני הבכורה? זה יגמור את כל סיכוייה של לבנת לבעל הגון, הרי מה רע בה? מה משובש? איך זו השיגה וזו כלום?
אחרי שלוש כוסות של בוכא הניח אביהן את ידו על ידי, היו לו שלוש טבעות, אחת גדולה יותר מהשנייה. “שתי הבנות שלי טובות", לחש. בזווית העין ראיתי את שתיהן יושבות על הספה ומביטות בנו, לזוהרה כבר לא הייתה אהבה בעיניים, רק כאב ופחד. לבנת טרפה אותי בעיניה, איך אסתר אומרת, "כשנופלת הפרה, הסכינים מתרבות".
“אבל לא טוב לך שתחזור הביתה לתכשיט יפה? הרבה שנים יש לכם יחד", הסתכל לי בעיניים אביה וקרא את לבנת אליו. אחר כך איחד את ידינו, ידי על ידה והוא מעל שנינו ובירך במזל טוב. זוהרה קמה ויצאה מהחדר. “יעבור לה, הרבה גברים יש בחוץ", אמר. נחמץ לי הלב, אבל לבנת העבירה את אגודלה על אגודלי ומשהו בתעוזתה העביר אותי על דעתי.
“אשביכ? כול!"***, דיברה אליי אסתר, הערב החינה, החצר כבר מקושטת ומוכנה ויש אלף סירים על הכיריים ו־800 מגשי מתוקים על כל שולחן של שכנה. ואני לא מצליח לאכול. לא אותי ואת לבנת יסיעו היום בכרכרה המהודרת, אלא אותי ואת זוהרה. בחרתי בה למרות הכל ואף על פי שאביה ואמה לא יגיעו.
ואתמול, בשדרה שלנו, כששכבה על חזי והתייפחה, ידעתי שמראה הידיים שלי ושל אחותה לא ייצא מראשה בקרוב, ולא העזתי לנשק אותה, ועל תחת־חולצתה לא חשבתי. רק נשקתי לדמעותיה והבטחתי לה שאין יותר יפה ממנה. אני לא יודע אם האמינה לי, היא לא יפה זוהרה, אבל הלב שלה מפעים את שלי.
לקחתי קצת אורז עם פולים ובשר ואכלתי.
“היא יפה זוהרה?", שאלתי את אסתר.
“יפה כמוני בדיוק", ענתה לי האישה שהכניסה אותי אל רחמה בלי אף ניתוח.
ובאותו הרגע אהבתי אותה וידעתי שיהיה טוב.
“תודה, אמא", לחשתי לאסתר, “תודה על הכל".
* מה יש לך, ילד? תאכל, זה טעים.
** פה גדול גם דלעת לא תסתום.
*** מה יש? תאכל!