בפתח בית החולים עמד האיש ומתח את חולצתו מעל כרסו המשתפלת. צביטה של הבד, מתיחה, צביטה. הוא דיבר בטלפון ותוך כדי כך מחה אגלי זיעה. “זבל, כל הבני דודים האלה. זבל", אמר לתוך הפומית. “מה, אני לא רואה שהם מעבירים קדימה לתור בבית קפה את האחים שלהם מהכפר? רואה ראס בן ענו רואה. מה זאת אומרת מה אני מתנשם ככה. ירדתי במדרגות. אין לי עצבים למעלית שבת הזאת. הדוסים האלה השתלטו לנו על החיים".
מתוך הענן הסמיך שהפך להיות חיינו בתקופה האחרונה, פתאום זיהיתי אותו. זה האיש מהחדר הסמוך במחלקה שבה הייתה מאושפזת האישה האהובה והפכה לביתי השני. הכרס אותה כרס, אגלי הזיעה אותם אגלי הזיעה, אבל איפה מתק השפתיים שהכרתי מפניותיו אל המתמחה ואל הרופא האחראי הערבים, איפה דברי ההלל, השבח והפאר שהשמיע פעם אחר פעם לאחיות הדתיות במסדרון? מתי הם התחלפו באוצר מילים משדה הקטל? לאן נעלמו להטוטי הדחילו והרחימו, החסד והרחמים? מה קרה להם שם, במדרגות?
זה תמיד מתחיל בחשדנות. אנחנו, בנות ובני האדם, מסמנים טריטוריות, גם כאשר מדובר בחדר בבית החולים. אפילו שם יש ענייני ותק. מצד שני, הכל ארעי ועל בסיס מקום פנוי. יש כמה כאלה שתקועים במסדרון מאחורי וילון נייד ובהנחה שהאשפוז הכרחי, חדר בבית החולים יכול להפוך לחמדה גדולה.
אל החדר שבו הייתה מאושפזת האישה האהובה לצד גברת צ‘רקסית עצובה, שעיניה אורו בכל פעם שהפצרנו בה שתאכל, הובלה על כיסא גלגלים מאושפזת חדשה, אקרא לה ס‘. פנים טובות טובות, עיניים חקרניות, שביס מוקפד, טלפון כשר ביד. אני מתביישת לכתוב את הדברים האלה, אבל בלב, שלפעמים משחיר מבלי להתריע מראש, רצה המחשבה: “הנה הגיעה משגיחת כשרות. הלכו השיחות בשבת".
סילקתי ממנו את ההרהור התככני. ברקע צפצף המוניטור. חייכנו זו לזו ואמרתי לה שהייתי רוצה לאחל לה ברכת ברוכה הבאה, אבל בית חולים הוא לא המקום הנכון. בערב חזרתי לשם. ס' סיפרה לי מה אמרו הרופאים על האישה האהובה. מעל האישה האהובה רכנה אחות עם טורבן שתמיד נראה לי כמו התרסה, וליטפה את ראשה תוך השמעת מילות נחמה וחיזוק. אף אחד לא ביקש ממנה, זה לא חלק מהגדרות התפקיד המתיש שלה. בתום המשמרת הארוכה שבה לביתה. מי יודע, אולי חטפה מטח אבנים במחסום.
אחר כך הגיע הרופא התורן וניסה לקחת דם מהאישה האהובה. בעיניים דומעות תרנו יחד, רופא טרוט עיניים ואחת שלא סיימה כמו שצריך קורס חובשות בצבא, אחר וריד אחד שנותר לא מפוצץ מהימים לא ימים שעות לא שעות שהיא שם. תאמיני לי, הוא אמר, גם לי יש סבתא. אני מסתכל עליה ורואה בה סבתא שלי. הוא, שכבר חצה את השעה ה־52 במשמרת שלו ועוד מעט סוף־סוף ייצא להפסקה בביתו שבאחד הכפרים הערביים שסביב ירושלים. מי יודע, אולי יעצרו אותו בדרך.
עם ס' הטובה והחכמה נרקם חיבור מיידי. למדתי עליה שהטלפון השני שלה, ה"לא כשר", היה בשביל המצוות שאספה ופיזרה בנדיבות. היא אישה מאוד אהובה ומוערכת בקרב אנשי הקהילה שהיא עצמה הקימה בדרום הארץ. נפש אדירה והכרת הטוב בגוף שבור. סביבה, 24 שעות, היו הילדים שלה בסבב. אחר כך גיליתי שלא כולם היו. היא שכלה בן בזמן שירותו הצבאי, לפני שנים ספורות, ומאז איבר אחר איבר נפרמו. מה שנותר להחזיקה כאן, בעולם, היו הרוח והאמונה.
את הווילון שחצץ בין המיטות לסימון הטריטוריה הסטנו הצדה. משפחות שגורלותיהן נקשרו זה בזה, במקום הכי חשוף, הכי כואב. הכיסאות שנועדו למבקרים עברו מצד מיטה אחת לצד מיטה אחרת. אף אחד לא חשב שנגזל משהו. לא היה “שלי" או “שלו". רגעים של צחוק ושל תקווה הובילו לאחריות הדדית, והמצוקה הפרטית פינתה מקום למצוקות של האחר. הנקודות המשותפות התגלו בזו אחר זו.
לצערי הגדול והרב, האישה האהובה, היא סבתי, נפטרה. ימים ספורים אחריה נפטרה לצערי גם הגברת הנהדרת ששכבה באותו החדר לצדה. אל הזיכרונות שמציפים ותמיד יישארו איתי, מתלווה עכשיו עוד זיכרון. הזיכרון של הלילה ההוא, שבו לא היו ערבי־יהודי־צ‘רקסי־חילוני־חרדי־מזרחי־אתיופי ושאר החלוקות ותתי־החלוקות. היה ירח מלא שהציץ אלינו מהחלון, וילון מבויש ובנות ובני אדם שיודעים, בכל השפות, שראשיתם וסופם זהים ומבינים שהשאלה הגדולה היא מה הם עושים בין לבין, וכמה טוב הם מוכנים להשאיר אחריהם.