משהו: ישראל חייבת להתאפק בחגיגות. לא יפה. לפחות לא במרחב הציבורי. יש בבתים במדינה גם אנשים אחרים, שלא חוגגים.

בלי מרצ

מצטער על מרצ. באמת. במיוחד על חלק מפ"ם והשומר הצעיר בה. זה קרה, לצערי, כבר כשנעלמו ממרצ אותם חברי הכנסת של מרצ שהיו בונים, לוחמים ומיישבים גדולים. ציונים גדולים. אמרתי לא פעם לחלק מהם, חברי הכנסת של העבר במרצ: “מדוע אין כבר במרצ אנשים כמוכם?". הם משכו בכתפיים באין אונים. תחזרו, תבנו ותיישבו, ויחזרו אליכם.

התנ"ך בהפקה החדשה

בערוץ 166 בהוט חבוי לו משהו שאני מניח שרק ישראלים מעטים מאוד רואים: ערוץ המשדר בפורטוגזית, מברזיל, והוא בעל כיוון אוהד ישראל. שם הערוץ “רקורד טי.וי". אני צופה בו לעתים רחוקות מאוד, כי אני חובב לחיצות על השלט. לפני כמה ימים, בעת מסע לחיצות, הערוץ עלה. נראה מה קורה שם. נפלתי על סדרה ושמה “מלכים". מלכים שלנו, של ישראל. הפרק שנפלתי עליו תיאר את דוד וארבעה מחבריו הלוחמים מורידים ל־200 פלישתים את העורלות, ומכניסים את העורלות לשק. לדעתי, עוד לא היה אפילו סרט אחד בעולם שתיאר ברית מילה של 200 פלישתים בידי גיבור־על. זה מבוסס על המקרה הידוע, למי שקרא זאת בתנ"ך.

כזכור, לפני ששאול המלך הסכים לרעיון שדוד ייקח לאישה את בתו מיכל (שמואל א', י"ח 25): “וַיֹּאמֶר שָׁאוּל: כֹּה תֹאמְרוּ לְדָוִד: אֵין חֵפֶץ לַמֶּלֶךְ בְּמֹהַר, כִּי בְּמֵאָה עָרְלוֹת פְּלִשְׁתִּים, לְהִנָּקֵם בְּאֹיְבֵי הַמֶּלֶךְ. וְשָׁאוּל חָשַׁב לְהַפִּיל אֶת דָּוִד בְּיַד פְּלִשְׁתִּים".

שני פסוקים אחר כך התנ"ך מספר שדוד החליט להכפיל את הדרישה הבלתי אפשרית, והביא לשאול 200 עורלות. “וַיָּקָם דָּוִד וַיֵּלֶךְ הוּא וַאֲנָשָׁיו וַיַּךְ בַּפְּלִשְׁתִּים מָאתַיִם אִישׁ וַיָּבֵא דָוִד אֶת עָרְלֹתֵיהֶם וַיְמַלְאוּם לַמֶּלֶךְ לְהִתְחַתֵּן בַּמֶּלֶךְ וַיִתֶּן לוֹ שָׁאוּל אֶת מִיכַל בִּתּוֹ לְאִשָּׁה".

באמת עולה שאלה: איך דוד הביא לשאול 200 עורלות של פלישתים? אני ראיתי זאת בסרט. דוד, ג'ינג'י נועז, עושה זאת בפורטוגזית ברזילאית עם תרגום למטה בעברית. התרגום בעברית הוא מאמץ ענק לצופים מעטים שעשה הערוץ הזה, ואני מעריך זאת (אם כי יש לזכור שאת הטקסט המקורי של עיקרי העלילה שעל פיה עשו את הסדרה תרגמו אי־פעם מעברית לפורטוגזית). אין תרגום לעברית בשאר תוכניות הערוץ. רק בסדרה הזאת.

חיפשתי מידע, והבנתי שזוהי סדרה בת 221 פרקים, כשעה כל אחד מהם. עם עשרות דמויות שאנו מכירים מהתנ"ך, ועוד דמויות שהתסריטאים צירפו לתנ"ך. היא עלתה לראשונה לשידור בחודש מרץ השנה. כאמור, עם תרגום לעברית.

כבר סיפרתי פעם כאן שראיתי סדרה דומה על ימי התנ"ך באותו ערוץ, בשם “הארץ המובטחת". זו הייתה סדרה על כניסת בני ישראל לכנען, ואחת הגיבורות הראשיות בה הייתה רחב.

נכון שלפעמים קצת משונה לשמוע את אבנר בן נר אומר “טוּדוֹ בּוּם אוריה" לאוריה החיתי, אבל מעניין ביותר ושווה צפייה. 20:30 כל ערב.

האקדמיה חוקרת ולומדת

כותרות שיגיעו עכשיו:
• מדוע המזרחים מצביעים לימין?
• מחקר: איך המזרחים הגיעו להחלטה להצביע לימין?
• ניתוח הצבעתם של המזרחים שאינם מבינים מה הסיבות להצבעתם.
• סמינר טכניקות: איך הסיתו את המזרחים להצביע ימין?
 • תואר ראשון במדעי המוח: הדרכים לגרום למזרחים לקחת את עצמם בידיים ולהפסיק להצביע ימין.

כותרת שלא תראו:
• כנס אקדמי של שלושה ימים: איך ניתן להסביר את העובדה שהאשכנזים מצביעים לנתניהו באחוזים כל כך נמוכים?

פינת השלולית

קיבלתי מכתב לפינת השלולית. עניתי מיד והבטחתי פרסום. זה היה לפני שבועיים.
הקורא השיב: “תודה רבה, מאיר. אשמח, אם יתאפשר כמובן, שהסיפור יתפרסם בהקדם האפשרי (ולו בשישי הקרוב). קרן השמש עוד שורה מעל השלולית ואהבה תלויה בדבר".
אם אהבה תלויה בדבר, לא רציתי לעכב, אבל המדור של אותו שבוע כבר נשלח למערכת, ולכן עכשיו, בשבוע איחור, ואני מקווה שלא איחור גורלי, אני מפרסם (הכותב רצה להישאר בעילום שם, ושמו שמור עמי).
הנה מה שהוא כתב לך, נסיכה:
“כתוב לי סיפור!", ביקשה הנסיכה מן הצפרדע בעודה מתיישבת על שפת שלולית הים האדום, “אך שלא יהיה עצוב מדי. איני רוצה שעצב יהיה מנת חלקי".
קיפץ הצפרדע החוצה מן השלולית והתיישב ליד הנסיכה. עצובה קמעה, מהססת, אך יופייה קורן וכמו נשמר מכל משמר על ידי שיירת מלאכי מרום: שערה זהוב טהור ועיניה בצבע חום סוכר. נסיכה מסיפורי אגדות.  
בחיל ורעדה החל מוחו של הצפרדע קודח לאור בקשתה של הנסיכה, אך מוחו כמעיין נובע, רושם את הזרם השופע, עם אור חדש שאת הליל פוצע.
מסביב ומכל מקום שלטו החושך והלילה, רעשים חרשו תדיר את השמיים:
“שמעת זאת, צפרדע?", היא אחזה לרגע בצפרדע בבהלה.
הנסיכה כמו בעולם משלה, והצפרדע כמו מוכה בסנוורים מן האור הקורן מן הנסיכה על העולם ברוב טובה וחסדה. 
כך שניהם, הנסיכה זהובת־השיער והצפרדע מן השלולית, כמו נותרו בדד ביקום אשר נפל עליו שלטון החושך, והאור היחיד בו - נובע מן הנסיכה כמעיין שאין לו סוף, אשר הלך וגבר ככל שנקפו הדקות והשעות אל תוך הלילה, שבו הגלים מתנפצים אל החוף באדוות קלות ומדויקות.
הנסיכה, כפלא נזר הבריאה, מספרת מחשבותיה הבוערות, בעוד רגליה על הקרקע ולבה - בתווך - מכיל באומץ את הניגוד המופלא המתקיים בקרבה.
דיבורה - ממגנט! קולה - כמסגיר חיוכה השופע, אישיותה - גועשת תשוקה כפכפוך נחלים, ונפשה - תרה אחר דרור ושלמות ללא הפסק, כבמסע חיפוש עצמי.
אט־אט, עם התגברות האור הצומח, החלה ממשלת הלילה לפוג מן העולם שמעל השלולית. חיוך קל החל נפרס על פניו של הצפרדע, ללא כל הודעה מוקדמת, לתדהמתה הקלה של הנסיכה.
“מדוע הנך מחייך?", שאלה הנסיכה בפליאה.
נסיכה, התשובה נמצאת בקרבך: האור הזוהר הגובר ממך, מביא אליי את חיוכך.
ואני?
זהו סיפורי, סיימתי לכותבו. כעת עליי לחזור אל השלולית שלי, כור מחצבתי ולכלוכי.
ואנחנו? אנו תמיד ניפגש עם אור ראשון.
והן סיפורך הוא כסיפור שמך: מפיצה אור, טל הפזור כחמה. קרן שמש.
חזרה הצפרדע אל בין האדוות, וכעת, קרן שמש - זה הזמן שלך לחיות.