הסקר שהתפרסם השבוע, שעל פיו שלושה רבעים ממצביעי "רק לא ביבי" תומכים בהצטרפות המרכז־שמאל לממשלה בראשות בנימין נתניהו, הוא חדשות טובות ומפתיעות. חדשות מפתיעות - כי בניגוד לצאן מרעיתם, כפי שלימד הסקר, מנהיגי "גוש השינוי" דבקים בהתנגדותם העיקשת לאחדות.

חדשות טובות - כי לאחר שרשם קאמבק בקנה מידה היסטורי, נתניהו מקבל הזדמנות להטביע חותם עז על הליכים מדיניים, כלכליים וחוקתיים, שיובילו את המיזם הציוני לעוד קפיצת מדרגה. לשם כך עליו לגייס תמיכה ציבורית מעבר למצביעיו, ולנסות ליצור שיח עם הרל"בים. שיח של ממש, לא גימיק כדי לגרוף כותרת.

זוהי משימה מורכבת. השאלה הראשונה היא לאילו רל"בים מכוונים. שהרי מדובר בערב רב, שיש בו גם, בין היתר, אנשים ערכיים, לאומיים, הגונים ושוחרי טוב. כאלה המונעים מאידיאלים, לפחות לפי מיטב שיפוטם העצמי, אלא שדגלם הוא מעל הכל טהרנות קדושה.

לשיטתם, גם לו נתניהו היה שילוב של דוד המלך, אלברט איינשטיין והנרי קיסינג'ר, שביכולתו להשכין שלום לעד עם האומה הערבית, לפייס בין פוטין לזלנסקי ולנטרל את האיום הקיומי לאנושות - עדיין אסור לו לכהן יום אחד כראש הממשלה. כי אדם שהפרקליטות החליטה להגיש נגדו כתב אישום, מן הדין והסדר הטוב - חרף עמדתם ההפוכה של החוק ו־11 שופטים - שיפנה כהרף עין את התפקיד שאותו נבחר למלא על ידי הציבור.

לדידם: קודם שיזוכה. חלקם אפילו מואילים לאחל לו הצלחה במשפט. ואחר כך - אם בע"ה יישאר לו כוח וייבחר מחדש, בבוא העת, על חשבון מי שהחליף אותו וכבר התבסס בתפקיד - הוא מוזמן להציל אותנו ואת העולם. קבוצה גדולה אחרת של רל"בים באה ממקום שונה לחלוטין. אלה המתנגדים לנתניהו כי הוא הכוכב של הקבוצה היריבה, שלשנוא אותה הם אוהבים יותר מכל דבר אחר.

הם מאמינים בכל לבם שלהרחיק אותו ואת מחנהו המסוכן מההגה זוהי משימה קדושה, שלמען הגשמתה מותר לשקר, לפברק, לסחוט עדים ולהגיע לפסגות חדשות וחסרות תקדים של אכיפה בררנית, משוא פנים וניפוח זוטי דברים לממדים גרוטסקיים. כאלה שבהם סיגרים, שמפניות וענייני גודל כותרות הופכים לשלושה כתבי אישום בפשעים חמורים.

להגנתם של הרל"ביסטים מן הסוג הזה ייאמר שהם לא המציאו את הגלגל. כי כך בדיוק ירדו בזמנו אוהדי טראמפ לחייה של הילרי קלינטון בעניין המיילים הסודיים שהעבירה בטעות למייל הפרטי שלה. בלהט מערכת הבחירות של 2016 תוארו המיילים כסיכון חמור לביטחונה של ארה"ב, והפרת חצי תריסר סעיפי חוק שעונשה שנות מאסר רבות.

רחובות ברחבי ארה"ב התמלאו במפגינים נושאי כרזות ענק: אסרו אותה! אסרו אותה! חשוב רק לציין שיום אחרי הבחירות דעכו הקריאות ועמן האישומים, והתפוגגו כלא היו. נהפוך הוא, טראמפ ניצל את ארוחת הצהריים החגיגית לאחר השבעתו, שאליה הוזמנה הילרי כרעייתו של הנשיא לשעבר קלינטון, כדי להקים את כל הקהל להריע לה ממושכות. זאת רק זמן קצר לאחר שבאסיפת הבחירות האחרונה ניצח על המקהלה השואגת את הדרישה לסגור אותה מאחורי סורג ובריח.

בארה"ב כולם מכירים את כללי המשחק: הניפוחים וההגזמות שנועדו לחדד את מסרי מערכת הבחירות נשכחים בדרך כלל יום לאחריהן. כמו ספורטאים שבתחרות יעשו כל מה שמותר, ואם צריך גם מה שאסור, כדי לנצח, ולאחר שריקת הסיום לוחצים ידיים ומתחבקים. אצלנו, לעומת זאת, מתאהבים במסרי התעמולה.

להקת מעודדות

כדאי שנזכור שאנחנו נמצאים כבר אחרי הבחירות, שהיו למרבה הפלא מהרגועות שבמערכות הבחירות בישראל. נתניהו ולפיד, בהרמוניה מופלאה, ניהלו מערכה סטרילית (באופן יחסי כמובן) על בהונות, כשנתניהו נזהר מלהרגיז את בוחרי השמאל, בייחוד במגזר הערבי, ולפיד מיישם את הלקח מהמערכות הקודמות - שבהן למד שאזכור כתבי האישום משיג אפקט הפוך מהצפוי, מקומם את בוחרי הליכוד ומזניק את נתניהו בסקרים.

לפיד קיווה שאם ידבר כמו ראש ממשלה ויקיים מסיבות עיתונאים כמו ראש ממשלה וייפגש עם מנהיגים זרים כמו ראש ממשלה, הוא כנראה באמת ראש ממשלה מלא־מלא. ושהוא גם יצליח להרגיל את הציבור לכך שנעלי ראש הממשלה אינן גדולות למידותיו. עד מהרה, בעודו מהלך בגן הוורדים המטאפורי של בית ראש הממשלה המדומיין, הבין שהציבור לא משווה אותו לקודמו, כפי שקיווה, אלא לקודם קודמו. ובהשוואה הזו יש לו בעיה קשה של פרופורציות בין נפח הרגליים לגודל הנעליים של נתניהו, עתיר הניסיון והמיומנות.

נתניהו כיוון בראש ובראשונה לניצחון שיחתוך את הקשר הגורדי ששיתק את הפוליטיקה הישראלית בטירוף הלא צפוי והבלתי נגמר של חמש מערכות בחירות. אבל ההכרעה הברורה לא הייתה מטרתו האחת ואפילו לא העיקרית. שאיפתו היא יצירת תשתית לקדנציה שבה יוכל להטביע חותם. שבה יתאפשר לו להתכתב עם ההיסטוריה, לנצל את מעמדו הבינלאומי כדי לחזק את התשתיות הביטחוניות, המדעיות והכלכליות של ישראל, המהוות את קיר הברזל המגן על המדינה היהודית. אותו קיר שהאויבים יודעים שהוא בלתי עביר. לכן הוא ורק הוא יוביל לכך שהשלום ימצא אותנו, יתדפק על דלתותינו, ואז אנחנו נקבל אותו בסבר פנים יפות.

ממשלה רחבה לקראת ימים גורליים היא צעד מתבקש, אבל יש בעיה עם יש עתיד והיעדר הדמוקרטיות שלה. צירופה לממשלה משמעותו מתן לגיטימציה ציבורית למוטציה שטכנית ומשפטית היא מפלגה, אבל בפועל היא מכונת הצבעה המורכבת ממוח אחד ו־24 אצבעות המופעלות על פי פקודתו. מתפקדי המפלגה קרויים חברים, אבל בפועל הם רשימת עוקבים או להקת מעודדות.  

בעוד המחנה הממלכתי קיבל החלטה הרשומה באמנת היסוד שלו כי יקיים פריימריז לקראת הבחירות הבאות, יש עתיד קיבלה באותה עת החלטה שעל פיה לאחר שבע מערכות בחירות בשלטון יחיד יתקיימו אומנם פריימריז לראשות המפלגה, אך זאת אמורה להיות הבחירה היחידה, כאשר בחירת הרשימה תיעשה באמצעות ועדה מצומצמת להלכה ועל ידי לפיד למעשה.

מי שהבין זאת היה גדי איזנקוט, שהעדיף להיות כינור שלישי אצל גנץ המדשדש על פני המקום השני במפלגת לפיד הממריאה. כי גנץ, בניגוד ללפיד, התחייב לפריימריז בפעם הבאה. הניסיון ביש עתיד הוכיח שכל מי שביקש להפרות את השיח הפנימי בדעה השונה מדעתו של היו"ר נפל שדוד (פוליטית), כמו היה זכר הדבורים המיותר לאחר שהפרה את המלכה.

אז נכון, לפיד הוא לא סטלין, ונכון שיעקב פרי, עדי קול ושי פירון לא נשלחו לחינוך מחדש בנגב, ועפר שלח בסך הכל לא הוגלה לסיביר אלא לאולפני הרצליה, אבל אנשים ראויים כמו מאיר כהן, מיקי לוי ואורנה ברביבאי הבינו שתפקידם הוא להדהד את המנהיג ולא לחלוק עליו בתוך האוהל שהקים בעשר אצבעותיו.

לכן, בתחילה יוזמנו להצטרף לקואליציה של ה־64 המחנה הממלכתי ומפלגת העבודה, ובהמשך אני מקווה שתיבדק לעומק, בזהירות וברצינות, עם כל שותפי הקואליציה, האפשרות לצרף לממשלה את מנסור עבאס וחבריו המיישרים קו עמו.

הכותב הוא נשיא בית הדין של הליכוד