אולי בהיסח הדעת, נשיא המדינה יצחק הרצוג קבע בפני הממשלה החדשה שתקום בישראל ובפני שריה ובכיריה יעד ותכלית, שבשלב זה בכלל אינם בסולם העדיפויות שלהם.
בדיווח על הופעתו של הרצוג בוועידה הבינלאומית לאקלים בשארם א־שייח', נמסר שהנשיא "העביר מסר מרגיע למנהיגי ערב". לפי הדיווח, הרצוג הרגיע את המנהיגים הערבים שהשתתפו בוועידה "באשר להמשך שמירת הסטטוס קוו הדתי בירושלים, על רקע תוצאות הבחירות".
אם הדיווח נכון, הרי שהנשיא הרצוג עשה מעשה חכם ורצוי. אולם תוצאות הבחירות מחייבות הרגעה לא רק בתחום שמירת הסטטוס קוו הדתי בירושלים. תחום מקיף וחיוני הרבה יותר טעון הרגעה וגם עבודה יסודית – הזירה הבינלאומית. כל מה שנוגע וקשור למדיניות חוץ, למפגשים עם מנהיגים עולמיים, ליחסים בין מדינות, לזירת האו"ם – תוצאות הבחירות והרכב הממשלה הצפוי יחייבו את ראש הממשלה ואת נציגיה המרכזיים למאמצים מיוחדים שמטרתם שיכוך ביקורת ועוינות שבהן תיתקל הממשלה המיועדת.
אלו תחומים שאף פעם לא היו קלים ונוחים לישראל, וכל ממשלה הייתה צריכה להתמודד מול חד־צדדיות ועוינות לישראל. הפעם זה שונה, ולחומרה. מדובר בממשלה שתהיה קיצונית, דתית ושוביניסטית באופן מרחיק לכת.
מדיווחים וממאמרי פרשנות באמצעי התקשורת בארצות מערביות שסיכמו את תוצאות הבחירות, עולה תמונה פסימית בנוגע למעמדה של ישראל בעולם תחת הנהגת ימין קיצוני ודתי. המפורסם במאמרים הוא כמובן של תומאס פרידמן, הפרשן הנודע של ה"ניו יורק טיימס", המוערך כבעל השפעה. "ישראל שהכרנו איננה עוד", הייתה הכותרת למאמרו של פרידמן.
המאמר מנתח בהרחבה את נוכחותם הפעילה של בן גביר וסמוטריץ' כגורמים מרכזיים ומובילים בממשלה החדשה. פרידמן, מומחה ידוע למזרח התיכון ובמיוחד לישראל שבה ביקר עשרות פעמים, מזהיר ש"הקואליציה הנוכחית היא ברית של מנהיגים חרדים ופוליטיקאים אולטרה־לאומיים, כולל כמה קיצונים יהודים ואנטי־ערבים גזענים שבעבר היו מחוץ לנורמות ולגבולות של הפוליטיקה הישראלית".
ה"ניו יורק טיימס" נקט מהלך חריג ופרסם את הטור של פרידמן כמאמר ראשי, שגם זכה לתהודה נרחבת ברשתות החברתיות. שגרירים באו"ם דיווחו על המאמר ושלחו העתקים ממנו לבירותיהם. נוח ומפתה ללעוג לפרידמן ולפטור את ה"ניו יורק טיימס" כעיתון שאיננו אוהד את ישראל. אך זה יהיה משגה להתעלם מתוכן המאמר, שמבליט את היעד והתכלית הקריטיים של מאמצי ההרגעה שיידרשו מישראל בזירה העולמית.
הבעיה איננה בן גביר ולא סמוטריץ' ואפילו לא אבי מעוז. שמות שלא אומרים הרבה בוושינגטון ובבירות המערב. גם פסקת ההתגברות היא לא סיבה לחשיבות מאמץ ההרגעה. מי שמייצג את ההכרח הבלתי נמנע במאמץ להרגיע את הזירה הבינלאומית מפני החששות, הפקפוקים וחוסר האמון בממשלה החדשה הוא ראש הממשלה המיועד בנימין נתניהו, שמקבל את התפקיד בעיתוי הנחשב למסוכן ביותר לשלום וליציבות בעולם מאז תום מלחמת העולם השנייה.
נתניהו יחזור לזירה העולמית עם תדמית של ידיד קרוב ומתרפס של נשיא רוסיה ולדימיר פוטין, וחבר טוב וכנוע של דונלד טראמפ. הראשון יזם ומנהל מלחמת השמד נגד מדינה, לרבות הרס ערים וכפרים, וטבח באלפי בני אדם חפים מפשע. השני, טראמפ, הפך סמל חי של כל תופעה שלילית, דוחה ומזיקה בפוליטיקה האמריקאית.
נתניהו יהיה חייב לעשות משהו, הרבה יותר ממשהו, כדי להסיר את המשקולת שמונחת על כתפיו לנוכח קשריו ההדוקים עם שני הטיפוסים הנזכרים. מעניין, אגב, אם נתניהו יפגין ריחוק מפוטין על ידי סיוע לאוקראינה באמצעי לחימה.
אי־יחסים
תוצאות בחירות אמצע הקדנציה שערערו את מעמדו של הנשיא ג'ו ביידן ואת מצבה הפרלמנטרי של המפלגה הדמוקרטית, יחייבו את נתניהו לזהירות מרבית ולהקפדה יתרה על כל הצהרה והתבטאות ביחסיו עם ביידן, צמרת הממשל ועם הנציגים הנבחרים המאכלסים את גבעת הקפיטול. בתחום היחסים האלו נתניהו יהיה חייב לעשות הרבה יותר ממאמצי הרגעה. כמי שמזוהה כראש מדינה שערער אנושות את המסורת המקובלת של תמיכה משותפת בישראל משתי המפלגות – נתניהו יצטרך להקדיש מאמץ מיוחד לשיקום המסורת הדו־מפלגתית הזאת.
נתניהו, קרוב לוודאי, גם יסתער מחדש על נושא עתיד הסכם הגרעין עם איראן. בתחום זה נשרך אחר נתניהו שובל ארוך של ביקורות, גינויים ותגובות לעג לנוכח כישלונו שמתבטא בהתקדמותה של איראן לפיתוח ולייצור נשק גרעיני.
לא ברור מה המצב האמיתי כרגע של המו"מ לחידוש הסכם הגרעין. יש בתחום זה דיווחים סותרים. פרשנים בוושינגטון ובמרכז האו"ם חלוקים בהערכותיהם לגבי השאלה אם ארה"ב ויתרה על ההסכם, או עדיין חותרת לחידושו. נתניהו יהיה חייב לגלות הרבה יישוב דעת, מתינות ודיסקרטיות בדיונים ובשיחות שינהל עם הנשיא ועם צמרת הממשל בנושא עתיד הסכם הגרעין.
בתחום אחד, הסיכוי להצלחת מאמצי ההרגעה קלוש מאוד. זהו תחום היחסים, או ליתר דיוק אי־היחסים בין ישראל לקהילה היהודית הגדולה בארה"ב. בכירים בקהילה, רבנים ועסקנים לא שכחו וזוכרים בבעתה את שמו של מאיר כהנא, שנצרב בקורות הקהילה ככתם שחור בלתי מחיק. העובדה שיורשו האידיאולוגי של כהנא, בן גביר, יכהן כשר בממשלה החדשה, מעוררת חלחלה בקרב בכירים בקהילה. לא יעזור לנתניהו שום הסבר שיכול להצדיק נוכחות של כהניסט מוצהר בממשלתו.
סגן יו"ר ההסתדרות הציונית העולמית יזהר הס פרסם השבוע מאמר שבו ביטא באופן קולע את תגובת יהודי התפוצות. "מינויו של איתמר בן גביר לשר יהפוך את ממשלתו של נתניהו למצורעת בעיני רבים מיהודי העולם". במאמרו כולל הס תקוות להתנהלות מצדו של נתניהו שתשנה את דעתם של יהודי התפוצות בקשר לנוכחותו בממשלה של בן גביר. התקוות, גם אם יהפכו למעשים, לא ישנו את תיעובו של הרוב המכריע בקהילה בארה"ב לעובדה שבקואליציה יושב ומכהן כהניסט.
היו"ר החדש של הסוכנות היהודית דורון אלמוג הציג השבוע "מהלך לקירוב בין ישראל ליהדות התפוצות". אלמוג, אלוף בצה"ל בדימוס, הוא איש רב־הישגים בתחום החברתי בישראל. מתוכן יוזמתו ומעיתוי פרסומה נוצר הרושם שהוא לא כל כך מעורה בתחושות ובתגובות של בכירי הקהילה בארה"ב להרכבה הצפוי של ממשלת נתניהו. מתי אם בכלל נפגש אלמוג ושוחח עם רב רפורמי בניו יורק, או עם עסקן קהילתי בכיר בלוס אנג'לס ובשיקגו?
ובחזרה לנתניהו. אם לשפוט לפי היחס המזלזל והמתעלם שהוא נהג להפגין כלפי יהודי ארה"ב בביקוריו התכופים במדינה, אם לזכור שבביקוריו הוא לא טרח אף לא פעם אחת להיפגש עם בכירים יהודים, כפי שנהגו באופן מוקפד ראשי ממשלה קודמים, ייתכן מאוד שלא אכפת לנתניהו מהנתק בין ישראל לקהילה בארה"ב, שהתעצם בשנים האחרונות והפך למעשה למציאות של שני עמים נפרדים ומובדלים. לא נראה שמציאות עגומה זו תוציא את נתניהו משלוותו. "נו, אז מה?", ייתכן ויאמר בלבו. "לי יש את בן גביר, ולא רק. יש לי גם את גולדקנופף".