אוי געוואלד: האם גם שאר האמריקאים חוששים לעתיד הדמוקרטיה שלהם?

משום מה, זה תמיד פנסילבניה. פחות משבועיים לפני השבעתו של הנשיא גרובר קליבלנד, שנבחר לקדנציה שנייה אחרי הפסקה של ארבע שנים – כלומר, ניצחון, הפסד, ניצחון – קרסה חברת הרכבות פילדלפיה אנד רידינג. ארצות הברית נכנסה למשבר גדול. עוד 50 חברות רכבות פשטו את הרגל אחרי רידינג, עוד 30 חברות ברזל, מיתון קשה, פיטורים, הפגנות, מחאות, אלימות.

קליבלנד לא מצא לזה פתרון מהיר, ושנתיים לאחר שנבחר רשם שיא. תקדים שני שרשום על שמו. התקדים הראשון – הוא הנשיא היחיד שנבחר פעמיים לא ברצף. התקדים השני – הוא הנשיא שמפלגתו ספגה את התבוסה הקשה ביותר בבחירות אמצע קדנציה בתולדות אמריקה.

דונלד טראמפ מתכנן כנראה להיות הנשיא שישווה את שיאו הראשון של קליבלנד. בשבוע הבא, הבטיח, "הודעה חשובה", שאף אחד לא ייפול מהכיסא כאשר יתברר שזו הודעה על שובו למרוץ. הרפובליקנים היו שמחים להשוות השבוע את שיאו השני של קליבלנד. אבל זה לא קרה. הם קיבלו ניצחון מאוד קטן. בעצם, אפשר לקרוא לו הפסד. זה ניצחון שמאותת להם שלא כל המצביעים נלהבים מהמחשבה על מכחישי בחירות, מכחישי חיסונים, מכחישי התחממות גלובלית, בצמרת הפוליטית. לא כולם טראמפיסטים.

כך או כך, בית הנבחרים כנראה יהיה בשליטתם (הטור מעודכן לחמישי בבוקר), ולנשיא ג'ו ביידן יהיה קשה לקדם סדר יום. ממילא, ההודעה של טראמפ תכניס את המערכת להילוך גבוה של היערכות לבחירות 2024. עוד יש שנתיים, אבל הן יעברו מהר, וטראמפ ימצא דרך להעביר אותן ברעש. ביידן יצטרך לחשב את קצו הפוליטי לאחור, ולהחליט מתי זמנו להודיע שלא יתמודד. קשה להאמין שהוא מתכוון להתמודד.

גם על שמו של ביידן רשום שיא: הוא הנשיא המבוגר ביותר אי־פעם. כשהתחיל את כהונתו היה בן 78 ו־61 ימים. טראמפ רוצה לא רק להשוות את התקדים של קליבלנד, אלא גם לשבור את השיא של ביידן. הוא נולד ביוני 1946. הבחירות יהיו ב־5 בנובמבר 2024. אם ינצח, טראמפ יהיה בן 78 ועוד ארבעה חודשים ועוד 22 ימים. בבחירות ה־60 לנשיאות, ייבחר מי שגילו לא רחוק מ־80.

כאמור, אם ייבחר. בדרך יצטרך לדלג מעל שלוש משוכות לפחות. האחת – להחזיק מעמד עד אז, משפטית, בריאותית, נפשית, ברמת אנרגיה שמאפשרת תפקוד בתנאי לחץ קשים. השנייה – לנצח בבחירות המקדימות במפלגה הרפובליקנית, אם יהיה מי שיתייצב מולו. השלישית – לקבל מספיק קולות מול מועמד או מועמדת דמוקרטים. או לנסות, בפעם השנייה, לגנוב את הבחירות.

השבוע, בפנסילבניה, שבה התנהל אחד מהקרבות הקשים והמעניינים ביותר של בחירות האמצע, טראמפ חזר בפעם המי יודע כמה על הטענה שהבחירות הקודמות נגנבו ממנו. הוא הסתמך – למטרת שכנוע – על פסק דין קצת מבלבל של בית המשפט העליון של המדינה, מתחילת החודש, שהציב תחום לימים שבהם מותר לשלוח ולקבל הצבעה בדואר. טראמפ טען שהפסיקה מאשררת שבבחירות הקודמות נספרו קולות אסורים. אבל הפסיקה מתייחסת רק לבחירות עתידיות, ובאשר לקודמות, אין מידע שיכול לאשר, או לקעקע, את הטענה של טראמפ. פשוט אין.

ביידן, בנאום בחירות כמעט אחרון בפילדלפיה, הזהיר שניצחון רפובליקני הוא סכנה לדמוקרטיה. זה היה מסר עיקרי גם בנאומי הבחירות המוצלחים יותר של ברק אובמה, שהתגייס לעזור. פנסילבניה נתנה את קולותיה למועמד הדמוקרטים למושל ולסנאט. זה היה סימן חשוב שהרפובליקנים לא יזכו בניצחון גדול.

האם גם שאר האמריקאים חוששים לעתיד הדמוקרטיה שלהם? מה מעניין את האמריקאים תמיד חשוב לבחון, ובעיקר סביב מועד הבחירות. גם אצלם המצב נראה לפעמים כמו תיקו משתק, אף שהשיטה לא מאפשרת ריצה לסיבובי בחירות חוזרים. אצלם פשוט בוחרים נשיא מצד אחד וקונגרס מצד שני, וכך מאזנים (או משגעים) את המערכת.

המרוץ של טראמפ

אפשר לחכות להודעה רשמית בשלישי הבא, אלא אם טראמפ, הבלתי צפוי, מתכוון להדהים את כולם ולהודיע ההפך (אני לא מתמודד – נותרו ארבעה ימים לדמיין את הרגע הזה). אפשר לחכות, אבל אפשר גם להתחיל לחשוב מה אומרת התמודדות של טראמפ על הימים והשנים הבאות. קודם כל היא אומרת שאין שקט. טראמפ הוכיח השבוע, בפעם המי יודע כמה, שתשומת לב הוא יודע לגרוף. אמריקה עסוקה בבחירות לקונגרס, ומשום מה בכל זאת מדברת בעיקר עליו. ועוד היא אומרת, שהמפלגה הרפובליקנית במבוכה.

מה השאלה? השאלה היא אם יהיו מי שיעזו לקום ולהתמודד נגד הנשיא לשעבר. ואין הכוונה למועמדי קש או למועמדי מחאה זניחים, שיטואטאו בלי הרבה טקס. הכוונה למועמדים אמיתיים, כבדים, שינסו לקחת מטראמפ את מה שהוא חושב ששייך לו. בעיקר מדובר במושל פלורידה, רון דסנטיס, שהשבוע דווח בהרחבה על הרוח הקרה הנושבת בינו לבין טראמפ.

טראמפ לא נתן את ברכתו לדסנטיס, כי "הוא לא ביקש". דסנטיס לא בא לאירוע קמפיין של טראמפ, כי "לא הוזמן". לנשיא לשעבר כבר יש כינוי מעליב שהוא מדביק למושל הפופולרי – רון הצדקן (באנגלית זה עובד טוב יותר). לדסנטיס יש כבר 200 מיליון בקופה, והוא לא היה זקוק להם רק כדי לנצח במרוץ בפלורידה. ברור שיש לו תוכניות ארוכות טווח. ברור שהן כוללות את הבית הלבן. ברור שאצה לו הדרך, הוא בן 44, ובשיא כוחו, בעל בית במדינה שמשגשגת יחסית לאחרות, מועמד טבעי לרשת את טראמפ, אלא שטראמפ לא נראה כמי שרוצה ללכת.

על מה כל זה מבשר? או על החלטה של דסנטיס להמתין עוד סיבוב, הוא יכול, כדי לא להתנגש ברכבת הדוהרת של טראמפ – או שתהיה התנגשות. והיא תהיה כואבת. אולי לטראמפ, אולי לדסנטיס, כמעט בוודאות למפלגה. שני המועמדים יכו זה בזה, לצהלת הדמוקרטים. מי שיפסיד לא בהכרח יקבל את ההפסד בשלווה. מי שינצח לא בהכרח יקבל את קולות תומכי המפסיד. אפשר לומר: למי אכפת, כל זה שייך למה שיקרה עוד שנתיים. אפשר לומר גם ההפך: וואו, יש לשניים האלה שנתיים שלמות להקיז זה את דמו של זה.

השבת של סמוטריץ'

מה רוצה בצלאל סמוטריץ'? שאלה טובה. מצד אחד, לפני רגע זכה להישג גדול בבחירות, מה שיהפוך אותו למנהיג משפיע ורב־כוח. מצד שני, הוא ממשיך להישמע כמו מי שעיקר עניינו לחולל סערות קטנות וגדולות, שתועלת לא תבוא מהן. אולי עוד לא עיכל שזהו, הוא ניצח, ואפשר לעבור מדיבורים למעשים, להפסיק להיות נער ולהפוך לגבר.

שום דבר טוב לא יצא לסמוטריץ' מההערה המיותרת בעניין השב"כ ביום השנה לרצח רבין. השאלה אם למה שאמר יש רגליים או אין רגליים, אם דייק בדבריו או טיפח תיאוריית קונספירציה, בכלל לא חשובה. השאלה היא למה בכלל לומר דבר כזה, בעיתוי הזה, במעמד הזה, כשאתה עומד להפוך לשר משפיע בממשלה. יש לך מה להעיר לשב"כ? עוד מעט תהיה לך הזדמנות לשבת בקבינט, להביט לראש השב"כ בעיניים, ולתבוע שינוי מדיניות. עוד מעט תהיה לך הזדמנות לקבוע אילו תקציבים יקבל השב"כ, ומה יידרש לעשות כדי להצדיק אותם. לשם מה להתקוטט עכשיו מעל דוכן הכנסת? לשם מה להסעיר את הרוחות הסוערות ממילא? עזבו את השב"כ – מה יוצא לסמוטריץ' מכל זה?

ומה שנכון לשב"כ נכון לא פחות, ואולי עוד יותר, למשחקי הכדורגל בשבת. ובעניין זה אפשר לצרף גם המלצה: כדאי לסמוטריץ' לברר לפני שהוא מדבר. לברר מה עושים ישראלים בשבתות שלהם. הכדורגל הוא הבעיה שלו? שיבדוק מה קורה במרכזי הקניות. אולי גם אותם הוא רוצה לסגור. שיבדוק אם יש היתכנות למהלך כזה, שיקומם עליו גם בוחרי ימין לא מעטים שמעדיפים את השבת שלהם עם שירים ושערים. שיבדוק אם יש שותפים למהלך כזה, שהמפלגות החרדיות תמיד נמנעו ממנו בתבונה, ביודען שיש דברים שמוטב לא לגעת בהם. על היתר לשחק כדורגל בשבת חתם לאחרונה שר מהליכוד, חיים כץ. הוא מבין את השבת של הישראלים טוב יותר מסמוטריץ'. הוא מבין את השבת של בוחרי הימין טוב יותר מסמוטריץ'.

מה הוא חושב שיעשו אם יסגור להם את המגרשים (ותנוח דעתכם, הוא לא יסגור להם את המגרשים). הנה אפשרות אחת: הם ילכו לעשות עוד שופינג. גם זה, מותר להניח, מעשה "שאינו יהודי" (אם לצטט ממכתבו להנהלת הליגה). אם סמוטריץ' חושב שיש שתי אפשרויות בשבת – כדורגל או בית הכנסת – הוא טועה. יש עוד. אפשר לקחת תחבורה פרטית או ציבורית (חילול שבת – וכן, יש כבר לא מעט תחבורה ציבורית שמופעלת בשבתות, ונראה אותו מנסה להפסיק אותה). אפשר לנסוע למרכזי הקניות הפתוחים ברחבי ישראל (ונראה אותו מנסה לסגור אותם). אפשר לבלות בקניות. זה מה שעושים כמעט 60% מאזרחי ישראל. נכון – לא המצביעים של סמוטריץ'. אבל אם ישאל את חברו, איתמר בן גביר, ישמע ממנו שמצביעים לא מעטים של בן גביר דווקא כן. חילונים עורכים קניות בשבת. נגיד שזה לא אכפת לסמוטריץ'. אבל גם מסורתיים עורכים קניות בשבת.

אולי מזה צריך להתחיל את הדיון על המכתב של סמוטריץ'. מהערפול, מהערבוב של שני קהלים. מה כתב? הוא כתב על "הדרת מחצית מהציבור הישראלי מהכדורגל". הוא כתב על "קהל האוהדים שומר השבת והמסורת בישראל". אפשר להניח שזה חוסר ידיעה, אבל מותר לחשוד שזו הטעיה מכוונת. הטעיה כפולה. קודם "חצי מהציבור" – אבל אין חצי מהציבור שמדיר את רגליו ממשחקי כדורגל בגלל שמירת שבת. אחר כך "שומרי השבת והמסורת" – אבל יש הבדל גדול בין "שומרי שבת" לבין "שומרי מסורת". תשאלו, מה ההבדל? הנה תשובה מהותית: שומרי מסורת אינם שומרי שבת. חוזר: אינם שומרי שבת.

נתונים: מכלל הציבור היהודי 66% נוסעים בשבת. אלה אינם שומרי שבת. והם שני שלישים, לא חצי. וכמה מקרב "שומרי המסורת" נוסעים בשבת? כאן זה נהיה קצת יותר מורכב. שמירת מסורת היא משהו שנע על סקלה מאוד רחבה – יש מי שעושים קידוש בשישי בערב וקוראים לעצמם "שומרי מסורת" ויש מי שהולכים לבית כנסת כל שבת וקוראים לעצמם "שומרי מסורת". בואו נעשה הבחנה מקובלת בין שתי קבוצות, אלה שמגדירים את עצמם מסורתיים לא כל כך דתיים, ואלה שמגדירים את עצמם מסורתיים דתיים. מהמסורתיים הלא כל כך דתיים (שהם כשני שלישים מכלל ה"מסורתיים" בישראל) קרוב לתשעה מכל עשרה נוסעים בשבת (88%). זה אומר: כמעט כולם נוסעים בשבת. מקרב המסורתיים־דתיים כרבע נוסעים בשבת, 24%. ואם מחברים את כל המסורתיים לחבילה אחת – 64% נוסעים בשבת, שזה כמעט כמו האחוז בכלל האוכלוסייה היהודית (66%).

נתחיל לסכם: כשליש מהציבור היהודי "שומר שבת". כלומר, מקפיד עליה בערך על פי הכללים שגם סמוטריץ' מקפיד עליהם. לא חצי. שליש. ולא מדובר בציבור "שומרי המסורת" אלא בציבור "שומרי השבת", שזה ציבור אחר. ציבור חשוב. ציבור גדול. אבל ציבור אחר. יותר קטן. סמוטריץ' מן הסתם יאמר שזה לא חשוב, שגם הדרת שליש מהציבור ממשחקי כדורגל היא הדרה. אבל שוב – אם להיות חשדן – נדמה שזה דווקא כן חשוב. למה חשוב? כי רבים מאוהדי הכדורגל שייכים לציבור המסורתי, שאינו מודר מהמשחקים (כי אין לו בעיה לנסוע אליהם, וגם לקנות בדרך משהו לאכול). ולעומת זאת, רבים מ"שומרי השבת", הציבור שבאמת אינו יכול לנסוע לכדורגל בשבת, אינם חובבי כדורגל גדולים. קחו לדוגמה
את החרדים: הם כשליש משומרי השבת. האם היו הולכים לצפות בכדורגל לו היה משוחק בימי ראשון?

נסיים את הסיכום: סמוטריץ' עושה סלט, אולי מכוון (כך אני חושד) ואולי בתמימות (סמוטריץ'? תמימות?), משומרי המסורת ושומרי השבת כדי לחזק את המסר שלו נגד משחקי הכדורגל. אפשר לפהק משעמום על פרובוקציה, אפשר למחוא לו כפיים על עמדה עקרונית בלתי מתפשרת, חסרת משמעות, שתניב סערה בכוס מים. אפשר לתהות מדוע הוא עסוק בשטויות, כאשר עוד רגע יהיה שר חשוב, שר משפיע, שגורלנו בידיו.

השבוע השתמשנו בנתונים ובמידע מאתר המדד, בדיווחי "ניו יורק טיימס", בסקרי פיו, גאלופ, איי.בי.סי, במאמרי 538, בריל קליר פוליטיקס.