1. היה ואיננו
"תראו לי רודנות אחת", אמר ראש הממשלה, "חברה לא דמוקרטית אחת, שבה קיימת מערכת משפט חזקה ועצמאית. אין דבר כזה. בכל מקום שבו אין מערכת משפט חזקה ועצמאית, הזכויות אינן יכולות להיות מוגנות. למעשה, ההבדל בין המדינות שבהן יש זכויות על הנייר לבין מדינות שבהן יש זכויות בפועל, ההבדל הזה הוא מערכת משפט חזקה ועצמאית. זוהי הסיבה שאני עושה ואמשיך לעשות כל שביכולתי כדי לשמור על מערכת משפט חזקה ועצמאית. וזוהי הסיבה שאני מעריך את כל מה שעשית, השופטת ביניש".
פסקת התגברות? בעבר נתניהו נשמע אחרת: "צריכים רשות שופטת עצמאית"
הלחץ על נתניהו גובר: בימין קוראים לקדם את פסקת ההתגברות
לראש הממשלה הזה קראו בנימין נתניהו. הוא אמר את הדברים בנאום רשמי בטקס הפרידה מנשיאת העליון דורית ביניש. בימים ההם, כשהוא הגן על מערכת המשפט הישראלית, הוא ביקש שנראה לו רודנות אחת עם מערכת משפט חזקה ועצמאית. הוא ידע היטב שאין כזו בנמצא. מעכשיו, נוכל להראות לו דמוקרטיה שהייתה לה פעם מערכת משפט חזקה ועצמאית, אבל היא נמצאת עכשיו בתהליך מואץ של הפיכה לרודנות. אם יציץ במראה, יראה את הרודן.
בראיון לאורית לביא־נשיאל בערוץ הכנסת, אותו נתניהו אמר גם את הדברים האלה: "בישראל בית המשפט היה, הינו ויישאר עצמאי. כל ניסיון להביא דברים שיפגעו בעצמאות בית המשפט, נופלים... היו הצעות להגביל או לקצץ בכוחו של בית המשפט העליון. זה אחד מנדבכי הדמוקרטיה שלנו. מנעתי את כולם. את כו־לם. פשוט שמרתי על עצמאות בית המשפט העליון. חוק לקצץ את סמכויותיו ולהגביל אותן, גנזתי".
"חוק להביא לשימוע שופטים בוועדות הכנסת, גנזתי. חוק לשינוי הרכב ועדת הבחירה לשופטים, גנזתי. זה שאנשים מעלים הצעות, זה חלק מהדמוקרטיה. המבחן האמיתי הוא מה עובר ומה לא עובר... אין סכנה לדמוקרטיה הישראלית, היא איתנה, ואני בוודאי ובוודאי מחויב לה". ציטוטים מהסוג הזה גודשים את הרשת. נשיא העליון השופט אהרן ברק אמר פעם שנתניהו היה גדול מגיניה של מערכת המשפט הישראלית. הוא צדק. כל זה היה, ואיננו עוד. מרגע שהפך לנאשם, התהפך נתניהו על המערכת. פתאום, אין צורך במערכת משפט חזקה ועצמאית. מגדול המגינים הפך לראש ההורסים.
פסקת התגברות היא צורך חיוני של המערכת. פסקה מאוזנת, שפויה, שתיכלל בתוך חוק יסוד "חקיקה" מקיף שיסדיר אחת ולתמיד את האיזון בין הרשויות של הדמוקרטיה הישראלית. צריך להגביל את יכולתו של בית המשפט העליון לפסול חוקים (למשל, לחייב רוב של שני שלישים מהשופטים בהרכב מורחב) ולתת לכנסת אפשרות לגבור על הפסילה הזו, גם כן ברוב מיוחס. שר המשפטים של נתניהו, יעקב נאמן, הכין הצעה כזו בממשלת נתניהו השנייה (2009־2013). על פי הצעת נאמן, הנאמן לנתניהו, הכנסת נדרשה לרוב של 65 ח"כים כדי לגבור על פסילת חוק של העליון.
מה קרה עם זה, אתם שואלים? נתניהו גנז את זה. הוא לא הסכים אפילו לזה. הוא הבין שהפרת האיזון העדין בין הרשויות בישראל, כשאין לנו חוקה מסודרת ואין לנו מערכת איזונים ובלמים חיונית, יכולה להיות מדרון חלקלק. עכשיו הוא דוחף בכל הכוח (החרדים עושים את זה עבורו) לפסקת התגברות ברוב מינימלי. הוא יודע שזה יהפוך את ישראל למדינת סף דיקטטורית, שבה השלטון מחזיק בכל הסמכויות וכל הכלים ללא בקרה כלשהי, אבל זה לא באמת מעניין אותו.
בעולם המשפט יש היררכיה ברורה: מעל הכל, החוקה. מתחת לחוקה, החוקים הרגילים, מתחת להם, תקנות. מתחת להם, החלטות מנהליות וכו'. בעיית היסוד היא שאין בישראל חוקה. יש כמה חוקי יסוד שהוגדרו כתחילתה של חוקה. בית המשפט העליון יפסול חוק אם יגיע למסקנה שהוא סותר את אחד מעקרונותיו של חוק יסוד. מאז החלה המהפכה השיפוטית, נפסלו 20 חוקים. בהשוואה למדינות אחרות, מדובר במספר זניח. אף שהוא זניח, אין ספק שצריך להסדיר אותו. צריך לאזן בין סמכות בג"ץ לסמכות המדינה. צריך לסנכרן בין זרועותיה של הדמוקרטיה, לא לכרות אחת מהן לחלוטין.
2. משחק חדש
מצדדי פסקת ההתגברות הגורפת מביאים דוגמאות רבות. כולן לא נכונות או לא רלוונטיות. הפופולרית ביותר היא ארה"ב. ובכן, שם יש חוקה. היא גוברת על החלטות הממשלה הפדרלית. יחסי הכוחות ברורים. זאת ועוד: שם יש שני בתים לפרלמנט, המאזנים זה את זה (בית הנבחרים והסנאט). שם יש שני סוגי שלטון מרכזי, הפדרלי והמדינתי.
גם הם, מאוזנים ביניהם. הקונגרס האמריקאי חזק מאוד ויכול להגביל את כוחו של הנשיא למשול. זהו איזון בין הזרוע המחוקקת לזרוע המבצעת. אצלנו? יוק. אם פסקת ההתגברות תהיה ב־61 קולות, פירוש הדבר שהזרוע המבצעת, הלא היא הממשלה, תיהנה מזכות וטו אוטומטית על החלטות שיפוטיות. הרוב הקואליציוני אינו של המחוקק, אלא של הממשלה. זוהי החלשה מהותית של הריבון (הכנסת, המבטאת את רצון העם) לטובת הממשלה. אבל מי סופר?
במצב הנוכחי, מסתבר שלא מדובר רק בהגבלת כוחו של בג"ץ לפסול חוקים. מדובר גם בביקורת על החלטות מנהליות, על הוראות שלטוניות, על כל התחומים שבהם עוסק בית המשפט העליון, שתפקידו לאזן את הכוח השלטוני, להגן על האזרח הפשוט, על המיעוטים, על החלשים, על עקרונות היסוד של הדמוקרטיה הישראלית.
מי שחושב שבג"ץ הוא כלי הנמצא בשירות מלא של השמאל ז"ל, שיחשוב שוב: בג"ץ הוא זה שהכריח את המשטרה לאשר צעדת ימין באום אל־פחם, והכשיר דיור לחרדים בלבד כדי לשמור על "צביון החיים של המיעוט" וביטל סעיפים בחוק ההתנתקות שפגעו בפיצויים למפוני גוש קטיף וקבע שהטבות שניתנו לקיבוצים ולא ניתנו לעיירות הפיתוח סותרות את עקרון השוויון וביטל את הדרתם של תלמידים יוצאי אתיופיה מהחינוך הממלכתי־דתי וחייב את המדינה להקצות משאבים לשילוב בעלי מוגבלות בחינוך רגיל, והגן על זכויות נשים, להט"ב, מיעוטים ומה לא.
את כוחו זה של בית המשפט העליון צריך לגדר, להגדיר, להגביל ולאזן מול כוחה של הממשלה. אין דמוקרטיה בלי איזון בין רשויות. צריך גם להגדיר את העילות, לצמצם מאוד את "עילת הסבירות", שהפכה למעין סעיף סל שאותו ניצל בג"ץ יותר מדי פעמים. צריך להגדיר את כללי המשחק. במקום זה, הם רוצים פשוט לבטל את המשחק. הרי אין דמוקרטיה בלי רשות שופטת חזקה, עצמאית ובלתי תלויה (כן, בדיוק מה שנתניהו אמר). מה שהחרדים, החרד"לים ונתניהו עומדים לעשות, זה פשוט לבטל את סמכות העליון. להעלים אותה. לאיין את מוסד בג"ץ. לזרוק את ישראל לתקופת האבן.
3. בדם קר
זאת ועוד: במקביל לפסקת ההתגברות, הם שואפים לשנות את הרכב הוועדה למינוי שופטים. להפוך אותה למוסד קואליציוני, פוליטי. נשאלת שאלה פשוטה: אם אתם עומדים לנשל את בית המשפט העליון מסמכויותיו הממשיות, בשביל מה אתם צריכים לשלוט על מינוי השופטים? ולהפך: אם אתם עומדים למנות רק שופטים שעומדים בסטנדרטים של מרכז הליכוד ומועצת חכמי התורה, מדוע אתם צריכים לרסק את בית המשפט העליון? הרי תשלטו בשופטים, לא?
התשובה: הם רוצים הכל. זו ההזדמנות ההיסטורית שלהם. הימלטותו המתמשכת של נתניהו מאימת הדין מעמידה בפני החרדים והחרד"לים חלון הזדמנויות חד־פעמי. זה עכשיו או לעולם לא. הם יקבלו את שלהם, הוא יקבל את שלו, אנחנו נשלם את החשבון. מהר שלל חש בז. מדוע החרדים מתעקשים כל כך על פסקת התגברות ברוב מינימלי? מה להם ולזה? לא, לא מדובר רק בחוק הגיוס. לזה כבר התרגלנו. בג"ץ הוא זה שכפה על המדינה לנסח שוב ושוב חוק גיוס שיעמוד בעקרון השוויון. מה לעשות, אי אפשר לא לגייס את ילדי החרדים ולעמוד בעקרון השוויון.
הצפרדע הירוקה (במדי הזית של צה"ל) כבר התבשלה. השלמנו עם זה שילדינו ימשיכו להיהרג בשדה הקרב וילדיהם באוהלה של תורה. הסיפור הוא כסף. הסיפור הוא שליטה במנגנונים ובברזי המשאבים. משרד החינוך הגיע לאחרונה להבנה עם גורמים בציבור החרדי, חסידות בעלז הגדולה למשל (ולא רק היא), שאפשר יהיה להגדיל את ההקצבות לרשתות החינוך העצמאיות שלהן, תמורת החלת לימודי ליבה לתלמידים.
דיל מועיל לכל הצדדים, ובעיקר למדינה. פיילוט שרבים בעולם החרדי נשאו עיניהם אליו, בתפילה שיצליח. עתיד כולנו תלוי בו. הראשון שאמור להבין את זה, הוא בנימין נתניהו. האיש שקיצץ ב־2002 באכזריות את קצבאות הילדים ואמר בראיון לשלי יחימוביץ' שהעובדה שיש כאן מגזר שתפקידו להביא ילדים לעולם כדי שהם יוכלו להביא לעולם עוד ילדים, עלולה להמיט על המשק הישראלי אסון.
ובכן, נתניהו הפסיק את החגיגה הזו וגדע את הפיילוט הזה בעודו באבו. הוא הבטיח לחרדים את אותן ההקצבות בלי לימודי ליבה. קשה לקרוא את המילים הללו ולהאמין להן. קשה לעכל שיש כאן התנקשות בדם קר בעתיד המשק הישראלי, בעתידם של ילדי החרדים, באפשרות שלהם להתפרנס בכבוד ולהשתתף ביצרנות וביצירתיות של ישראל המודרנית, כל זה עבור אתנן פוליטי. אבל זה המצב. זו המציאות. כל זה קרה.
אם בג"ץ יעז לפסול חקיקה כזו, שתאפשר להגדיל קצבאות למוסדות חינוך חרדיים אף שאינם מלמדים ליבה, הרי שפסקת ההתגברות תפסול את הפסילה. משק בית חרדי משלם היום בממוצע 1,500 שקל מס למדינה בחודש. משק בית חילוני, כ־4,500 שקל. זאת, אף על פי שבמשק בית חילוני יש הרבה פחות נפשות. ככל שנפח החרדים באוכלוסייה הכללית יעלה, כך תלך ישראל ותאבד את מעמדה כמדינה מפותחת עם כלכלה מודרנית ותוצר ברמה אירופית.
מדובר במספרים פשוטים. הם רובצים, כפצצה מתקתקת, בנתוני בנק ישראל, במרכז המחקר של הכנסת, בכל מכון מחקר כלכלי ראוי לשמו. בכל פעם שהנושא עולה, עולה זעקה השמיימה ואתה מיד מואשם בשנאת חרדים, באנטישמיות, במה לא. כאילו ביקשנו להעביר כאן אנשים על דתם.
לא, חברים. אנחנו מבקשים מכם להצטרף. להיות שותפים לנס הכלכלי הישראלי. לקטר ההייטק, למטאור הסייבר. אפשר לעשות את כל זה במקביל לאורח חיים חרדי קפדני. מאיפה אני יודע? כי אני מביט על אחיכם שמעבר לים. צריך רק להפסיק לשקר לעצמנו, להבין את המצב ולפעול ביחד למען המדינה. מה שקורה בפועל, זה ההפך.
4. קאזוס בלי
אירוע לא פחות מדאיג, אולי יותר, זו הקריאה לשנות את "סעיף הנכד" בחוק השבות. חוק שחוקק ב־1950, אחרי דיון ארוך, מעמיק ונרחב. חוק שמאפשר עלייה לארץ והתאזרחות מלאה בה לכל יהודי. לצורך העלייה הזו, הוגדרו גם מי שאינם יהודים כהלכה: מי שאביו יהודי, או סבו יהודי. גם המפד"ל של פעם הצביעה לבסוף בעד החוק הזה. הבעיה היא שהמפד"ל של פעם הפכה לציונות הדתית של היום. עכשיו הם פתאום רוצים לבטל את הסעיף הזה. לשבור לרסיסים את הסטטוס קוו, את העקרונות המקודשים שעליהם נבנתה המדינה הזו. להמציא את הציונות מחדש.
אני שואל את עצמי מי ישרת בצה"ל במקום אלפי החיילים שעלו מכוח הסעיף הזה ארצה. מי ישרת במילואים. מי יחליף את עשרות או מאות הקברים המפוזרים בחלקות הצבאיות, של העולים האלה. שינוי חוק השבות הוא קאזוס בלי על סטרואידים. קו פרשת מים שיהפוך את ישראל, בבת אחת, ממדינה יהודית נאורה, פתוחה, ליברלית, מכילה, מזמינה, מחבקת וידידותית לתפוצות היהודיות, למדינת הלכה סגורה, חשוכה, מתבדלת ומבודדת. זה לא פחות מפיגוע בעקרונות הציונות ובצוואתם של האבות המייסדים שלה.
מתוך כמיליון ו־200 אלף עולים דוברי רוסית בישראל, משהו כמו 200 עד 300 אלף אינם יהודים על פי ההלכה, אלא מוגדרים כ"זרע ישראל", כלומר מי שנולדו לאב או סב יהודי. אחד העקרונות שעמדו לנוכח מחוקקי החוק הזה, בשנותיה הראשונות של המדינה, הייתה תורת הגזע הנאצית. כל מי שהנאצים היו שולחים לתאי הגזים, ראוי לעלות למדינת ישראל. השואה הייתה אז אירוע טרי, מפלצתי, שהגדיר מחדש את הנשמה היהודית.
מדינת ישראל נזקקה אז לכל אדם שהיה מוכן לשים נפשו בכפו ולעלות אליה. היום המצב השתנה. ישראל חזקה, יציבה, משגשגת. יהדותה אינה מוטלת בספק כלשהו. גם החרדים יודעים את זה. ברגעים אלה ממש עולים אליה מאות ואלפי יהודים מרוסיה ואוקראינה. חלק מהם עולים מכוח סעיף הנכד. את זה הם רוצים לגדוע. את זה הם רוצים לבטל. אני מקווה שהם יספקו לצה"ל כוח אדם חליפי כלשהו ויספקו להייטק, לרפואה, למדע, לאקדמיה, לתרבות ולמוזיקה את ההון האנושי שהעליות הללו סיפקו.
5. זה ביטחון הפנים, טמבל
מה צריך לעשות עכשיו? צריך להכיר בתוצאות הבחירות ולהרכין ראש מול הכרעת הבוחר ובאותה נשימה לצאת למלחמה על הדמוקרטיה הישראלית. אין סיבה להתייאש ואין צורך להיקלע למרה שחורה. אין לנו ארץ אחרת.
נדמה לי שצריך גם לקרוא את האדונים הנכבדים יאיר לפיד ובני גנץ לסדר. עצוב לראות את ראש הממשלה ושר הביטחון מתפלשים בימים שאחרי הבחירות בגנץ הילדים המנוזלים ומיידים צעצועים שבורים זה בזה, במקום להתייצב ביחד, שכם אל שכם, ולהוביל את המחאה האזרחית (החוקית והלא אלימה) העוצמתית ביותר שידעה מדינת ישראל מעודה. עוד לא מאוחר מדי.
בחוכמה שבדיעבד, גוש נתניהו ניצח בבחירות בעיקר על נושא הביטחון האישי. בפרפראזה על האמירה ההיא של קמפיין קלינטון, זה לא הביטחון, טמבל. זה ביטחון הפנים. הישראלים לא הצביעו על יוקר המחיה ואפילו לא על איראן. הם נהרו לקלפיות על התרסקותה של תחושת הביטחון האישי שלהם. זה מתחיל בכבישים (לא רק בדרום, גם באיילון דרום), זה נמשך באלימות המשתוללת ברחובות, זה מגיע לשיא בכל הקשור למיעוט הערבי.
לפני שנמשיך, חובה להדגיש שכל מה שייאמר כאן על ערביי ישראל, ייאמר על מיעוט מבוטל מתוכם. אחוז זניח שהשתתף בפרעות שומר החומות ואחוז עוד יותר זניח ששולח ידו בפשע, פרוטקשן ואלימות. הסובלים העיקריים מזה הם הערבים עצמם, אבל בשנים האחרונות סיר הלחץ עולה על גדותיו וזולג לכל עבר.
המהומות בשומר החומות, שבהן נאלצו אזרחים ישראלים להגן על משפחותיהם במו ידיהם, נצרבו עמוק בתודעה הציבורית. נגע הפרוטקשן שמשתלט על כל חלקה טובה והעובדה שצעירים ערבים רבים כבר מזמן לא סופרים את המשטרה, לא רואים את השב"כ, לא מפחדים משום דבר ומצפצפים על שרידי הממלכתיות של המדינה, הפכו את הנושא הזה לקו פרשת המים האלקטורלי בבחירות החולפות. למרבה הצער, היחיד שזיהה את זה, היה איתמר בן גביר.
הפרדוקס הוא שכל זה קרה במשמרת של נתניהו. הוא האיש שתחתיו נרקבו זרועות השלטון, התמוססה ההרתעה ונרקבה המשטרה. דווקא אותו זימן הציבור עכשיו לתקן את כל זה. אפשר להתקומם מול זה, אבל צריך וחובה לקבל את זה. ככה זה בדמוקרטיה. מצד שני, עיון מדוקדק בתוצאות מעלה מסקנה הכרחית: נתניהו נהנה מן ההפקר.
הליכוד הגדיל את מספר מצביעיו בכ־5%, בעוד מספר המצביעים הכללי עלה ב־8%. כלומר, הליכוד נחלש באופן יחסי. יאיר לפיד ויש עתיד, למשל, התחזקו מאוד באופן יחסי. אז בעולם היחסות, לפיד ניצח. בעולם האמיתי, לפיד הפסיד. וכאן צריך להכניס את הפקטור הנוסף: מי שניצחו הם בן גביר, סמוטריץ' ודרעי. הם אלה שאספו את המנדטים העזובים. הם יהיו הזנב שיכשכש בכלב בשנים הקרובות. נתניהו הוא מנהיגם הבלתי מעורער, כל עוד יעשה כדברם.
כדי להבין את זה, צריך לעבור על גזר הדין שפסקו שלושת שופטי בית המשפט המחוזי לנוער בבאר שבע על צעיר בדואי שחדר לפני כשנתיים לבית שבו נמה את שנתה משפחה ישראלית בדרום הארץ. הוא נשכב ליד ילדה בת 10, תקף אותה מינית וביצע בה מעשים קשים. הוא נשלח השבוע לחמש שנות מאסר. מתברר שעד עכשיו הוא היה בכלל בסוג של "מעון שיקומי". בניכוי שליש וניכוי מנהלי נוסף, אני מעריך שבתוך כמה חודשים הוא בחזרה בבית.
לכן הוא גם צחק מול הורי הילדה באולם המשפט, לפני שנעלם, חמוש בסנגורו ובמטפליו. גזר הדין הזה הוא חרפה המתנוססת על מצחה של מערכת המשפט, על מצחה של הפרקליטות, על המצח של כולנו. אני מקווה ומתפלל שהממשלה החדשה תטפל בזה. לא צריך פסקת התגברות. צריך חקיקה מתאימה, תקציבים מתאימים, הגדלה ניכרת של מקומות כליאה ונחישות מהסוג שהייתה לרודי ג'וליאני כשניקה את ניו יורק אי־אז בניינטיז, לפני שהפך לליצן בחצרו של דונלד טראמפ.
הכישלון הגדול ביותר של גוש השינוי (יש עתיד, המחנה הממלכתי, מרצ והעבודה) היה הפספוס בתחום הביטחון האישי. הם הוסיפו כמה מיליארדים למשטרה, הוסיפו תקנים ל־1,100 שוטרים, הגדילו את הימ"מ והכריזו עליה כיחידה הלאומית ללוחמה בטרור. כל הפעולות הללו מתבקשות, חשובות ונכונות. אבל רחוקות מלהספיק. כוסות רוח למת, קראנו לזה פעם.
לו בדקו, היו מבינים שהמשטרה לא מצליחה לאייש את התקנים החדשים. אפילו לא את רובם. מתברר שאף אחד לא מוכן להיות שוטר ברהט תמורת 8,500 שקל. הם היו צריכים לעסוק בזה בוקר, צהריים, ערב ולילה, כל יום מחדש. לא בן גביר היה צריך להגיע לכל אתר פיגוע, אלא גדי איזנקוט, גדעון סער, אפילו יאיר לפיד.
אין מה לעשות, אנחנו חיים בעידן הרשתות, מראית העין חשובה לפעמים יותר מהמהות. הם היו צריכים לבצע שינוי יסודי יותר של סדר העדיפויות, גם במישור התקציבי. הם היו צריכים לטלטל את המערכת ולהוכיח לציבור הישראלי שהנושא הזה מדיר שינה מעיניהם. הם לא עשו את זה. מי שכן עשה את זה, בדרכו האלגנטית, היה איתמר בן גביר. הוא קיבל את התמורה בקלפי.
6. קליפת האגוז החלול
מה הולך להיות כאן עכשיו? איתמר בן גביר, שהורשע בתמיכה בארגון טרור ולא שירת בצה"ל (הצבא סירב לגייסו), יהיה האחראי על המשטרה ועל חוק וסדר. בן גביר, שנתניהו בלם בגופו מלעלות להתפלל על הר הבית רק לפני שנה וחצי ("הוא רצה להדליק את כל המזרח התיכון", אמר אז ביבי), יהיה האחראי על הסדר בהר הבית.
בצלאל סמוטריץ', שדיווח שלומד בישיבה אבל למד משפטים ושירת שירות חלקי מאוד, יהיה הממונה על צה"ל. או שאותו סמוטריץ', שנחקר בחשד שניסה לפוצץ מכונית בנתיבי איילון, יהיה השר הממונה על הפקקים באותו איילון. אריה דרעי, שהורשע בקבלת שוחד ואחר כך גם בהעלמת מסים, יקבל את המפתחות לאוצר המדינה ולרשות המסים. ואחרון חביב, בנימין נתניהו, שעומד לדין באשמת שוחד, מרמה והפרת אמונים, יוביל, ככל הנראה, התנקשות ממוסדת במערכת שלטון החוק, האכיפה והצדק.
אבל זוהי הכרעת הבוחר. כולנו מחויבים להכיר בה. אני מעריך ומקווה שהצד המפסיד בפעם הזו לא ינהג כפי שנהג הצד המפסיד בפעם הקודמת. כשאני שואל את ינון מגל, למשל, איך יכול להיות שאני מכיר בהכרעת הבוחר ומרכין את ראשי מולה בעוד הם החרימו את הממשלה הנבחרת בפעם הקודמת, לא הכירו בלגיטימיות שלה, ביזו את הכנסת ובעטו בממלכה, הוא אומר שזה משום ש"בנט רימה את מצביעיו".
הם מתעלמים מהעובדה שאותו בנט קיבל הצעה מאותו נתניהו לכהן כראש ממשלה (עם 6 מנדטים). ולא רק בנט, אלא גם גדעון סער. ובני גנץ. אם בני גנץ היה מקבל את ההצעה, הוא היה מרמה את בוחריו בפעם השנייה. כי גם בפעם הראשונה הוא רימה אותם בגלל נתניהו. אבל לרמות את הבוחרים לטובת נתניהו, מותר. לרמות אותם נגדו, אסור.
שלא נדבר על מספר הפעמים שנתניהו עצמו רימה את בוחריו. הוא הבטיח בכל פעם מחדש שיקים ממשלת ימין, אבל תמיד ביצע פנייה חדה שמאלה על הבאזר כשצירף לממשלתו את אהוד ברק, ציפי לבני, יאיר לפיד, משה כחלון ואחרים, על חשבון ציונות דתית מימין. הוא רימה את מצביעיו כשהבטיח שלא תהיה עוד רוטציה, והציע שוב רוטציה מיד אחרי הבחירות.
הגיע הזמן שנפנים את זה: במדינת ישראל רק לאדם אחד מותר לרמות, לשקר, להבטיח ולא לקיים. בנימין נתניהו שמו. תאומו האמריקאי, דונלד טראמפ, אמר השבוע משפט שמדגים את הסיפור כולו בקליפת אגוז חלול: "אם הרפובליקנים ינצחו השבוע, זה יהיה בזכותי, אם הם יפסידו, זה יהיה בגללם" (תרגום חופשי שלי).