לפעמים אני עושה טעויות כאלו דביליות, מועדות לכאב, ובלילה שאחרי, מול הטלוויזיה, אני מכלה את זעמי בלק הג'ל בציפורניי ותוך כדי הקילופים שואלת את עצמי מתי אתבגר כבר.
שלושה דייטים נתתי לבחור הזה, שלושה דייטים יותר מדי. הוא בא מכוון מטרה, "להשיג את מרסל מוסרי", אפילו לא ניסה להסתיר את זה. השיחה יכלה להיות קולחת, מצחיקה ולהגיע לעומקים לא מבוטלים בכלל, אבל רגע אחרי או בזמן שתיקה היה מוסיף, "את ישר חושפת את בן הזוג שלך ברשתות?", או "אם בת דוד שלי תדע שהתנשקנו, היא תמות". הדברים האלו עשו לי טרן אוף רציני, מכאן שאין לי מושג למה טרחתי להיפגש איתו עוד פעמיים. באמצע הפגישה השנייה כבר הבנתי שהוא לא לי. אומנם דאג לשלומי, טלפן כמה פעמים ביום, הפתיע אותי פעם עם משלוח פיצה מרחוק ובסך הכל היה די חמוד, אבל משהו בו לא הסתדר לי עד הסוף, הוא רצה מדי, והכל היה קיצוני מדי.
אז הבהרתי לו את זה, שאני לא שם כרגע, שאין כל קשר אליו, אני לא שם עם אף אחד, אני רק רוצה לגדל את הבת שלי, לכתוב ולהתפרנס מזה. הוא קיבל את זה די קשה. "אז למה נתת לי לצפות?"; "התחלתי בדיוק לצאת עם מישהי אחרת כשנפגשנו ועכשיו הדלת אליה סגורה"; ושיא השיאים: "אמרת שבשבת הקרובה אקפוץ עם הבן שלי אליכן, הוא בן 7, איך אאכזב אותו?". ראו כמה סימני אזהרה, איזו אובססיה מוזרה ואיזו תלות על קשר שעוד לא התחיל להתפתח. התעקשתי, אמרתי לו שלא אוכל לגעת בו, שאני לא רואה את עצמי מנשקת אף אחד או מחויבת לאף אחד.
הנה, עוד שבועיים אני טסה לפריז בגפי ולא מתחשק לי למסור דיווח בכל שעה עגולה לזה שמחכה בארץ. כשגם את זה הוא סירב להבין, הקשיתי והודעתי שאם אפגוש איזה פריזאי נחמד שילחש לי משפטים שסרז' גינסבורג לחש לבירקין (וגם לברדו וגם להארדי ולגרקו, ולכל אישה שהייתה נושמת על ידו), אז לא אעצור את עצמי ואולי אפילו אראה איתו זריחה פריזאית. וגם לזה הוא היה מוכן ואמר שהוא יחכה פה ואם ארצה, והוא ימצא טיסה זולה, אפילו יצטרף לסוף.
קראו לי סנובית, אבל אני לא מוצאת חן באדם שמוכר את חולצתו האחרונה בשביל להשיג משהו רגעי, הרי אני לא אהבת חייו והוא בקושי מכיר אותי, אז מה ההיאחזות המוזרה הזו בפנטזיה?
כשחתרתי לסיום השיחה, שאל שוב על שבת. "כבר החלפתי שבתות עם גרושתי והוא הבן היחיד שלי וממש מחכה לזה", אמר. אני אמא בעצמי, פה כבר נשברתי, אף שידעתי שאתחרט על כך. בשישי בבוקר, אחרי שהסעתי את גפן לגן, נסעתי לשוק של רמלה־לוד, קניתי מצרכים טריים וטובים לארוחת הבוקר של יום שבת. בורקס טורקי מיוחד, גבינות טעימות, כל מיני סוגים של עלי חסה ועגבניות שרי ובקבוק לימונדה תוצרת בית שיכולתי לסיים לבד כשהייתי ילדה.
בשבת בבוקר גפן התעוררה למראה השולחן הערוך, היא הביטה בו, ניגשה אליו וביקשה: "ביצה, ביצה". כמובן שנתתי לה והיא אכלה אותה בהנאה, לבושה בפיג'מה אדומה של תחילת החורף. מסך הסלולרי שלי הבהב. הבחור שלח לי סלפי שלו לצד בנו, יושבים במכונית ומחייכים. "אנחנו בדרך אלייך, יפה", כתב לי, "מקווה שהכנת טעים".
נגעלתי, הרגשתי מובסת, כאילו עשיתי והסכמתי למשהו מתוך ייסורי מצפון לאדם שאין לי כלום אליו ושידע לנגן לי על המיתרים הנכונים. רציתי לשבת עם גפן ליד השולחן, לאכול איתה יחד, רק אנחנו ואחר כך לנסוע כהרגלנו בשבתות לפרדס, לחווה או לטיול על החוף.
דפיקה בדלת. הם הגיעו.
הילד מקסים, חייכן ושנון מאוד. גפן נופפה לו לשלום, הוצאתי להם לגו והוא לימד אותה לבנות. ומה עשה האיש בזמן הזה? ניגש אל המטבח בזמן שאני חותכת סלט, הניח ידו על מותניי ושאל, "מה הכנת לנו? לעזור לך?". הוא ניסה לדמות משפחה, אבל הוא לא, הוא לא חלק ממשפחתי, לא חלק מהבית שלי, ואין לי מושג מה הזר הזה עושה במקום הכי פרטי לי.
האשמה לא בו, האשמה כולה בי. ישבנו לאכול, גפן חיבבה את הבן שלו, הוא היה אדיב כלפיה וחמוד. הזכרתי לעצמי לחייך, גם הוריו התגרשו לא מזמן. אם המשפחתיות המדומה הזו מזיקה לי, הרי שלו היא עושה טוב.
שעה חלפה ועוד שעתיים אחריה, הילדים אכלו ארטיקים, רקדו, שיחקו, והנה גפן נרדמה לה והעברתי אותה אל מיטתה. והבחור מסרב ללכת, גם כשילדו ביקש, הוא יושב על הספות שלי ומבקש קפה ואז עוגה ומנסה להניח ידיו עליי.
זעמתי, כבר לא יכולתי.
הלכתי לשירותים, כשיצאתי ראיתי רק את בנו, די חסר אונים, יושב מול הטלוויזיה ומחפש משהו נחמד לצפות בו ביו־טיוב.
"איפה אבא?", שאלתי אותו.
"נכנס לחדר", ענה לי.
"לאיזה חדר?", נבהלתי והלכתי מיד אל חדרה של גפן, היא ישנה נינוחה. הוא היה בחדר העבודה, הסתכל על ארון הספרים הגדול שלי ועל כל מיני תעודות הוקרה שקיבלתי.
"למה נכנסת לפה?", שאלתי.
"סליחה, לא ידעתי שזו בעיה. גם אני קראתי פעם את ח'אלד חוסייני", אמר, "אם כל הערבים היו כאלו, מצבנו היה טוב".
עוד שנייה הקאתי מהאמירה הרדודה, מהחדירה לפרטיותי, ופתאום כל החן שמצאתי בו בהתחלה נעלם כלא היה, אודה ולא אבוש, גם מילדו כבר לא היה אכפת לי.
"אני חושבת שניפרד עכשיו, אני נורא עייפה", אמרתי.
"בטח, אין בעיה", השיב. "חשבת על הדברים?", שאל והתקרב אליי.
"אילו דברים?", עניתי.
"עלינו", התקרב עוד, הרגשתי לא בנוח.
"אין עלינו ואין אותנו, אני מבקשת שתלכו", הסתכלתי לו בעיניים.
"חבל, את עושה טעות", אמר ויצא מהחדר, בידו "אלף שמשות זוהרות" של חוסייני. כמה דקות אחרי כבר עמדו בדלת והספר עדיין בידו. "הספר, אני צריכה אותו", אמרתי.
(פעם אמרה לי אמי שמוטב שאלווה לאדם עשרת אלפים שקלים אבל לא אשאיל לו ספר, כי זה אף פעם לא יחזור אליי ואם כן - לא באותו המצב).
"חשבתי לשאול, אחזיר לך אותו בקרוב", חייך. משהו בבחור הזה לא אפוי, הוא באמת ניסה לחתור לעוד פגישה.
"לא, תן לי אותו", הייתי תקיפה ונטלתי את הספר מידו.
"נו, אבא, בוא", משך אותו הילד, בירכתי אותם בנסיעה טובה וסגרתי את הדלת. נכנסתי לחדר של גפן, ליטפתי את מצחה המזיע. יותר אני לא מתפשרת, לא מכופפת את גבי בעבור הלא נעים, ואף ילד של אף אדם לא שווה יותר מבתי שלי והבית הקדוש שלנו.
השארתי את השולחן כמו שהוא והלכתי לישון גם אני. כמה דקות אחר כך הבהב שוב הטלפון: "הרגשתי קצת לא רצוי", כתב.
חסמתי אותו מיד, בלי הסברים, והלכתי לישון.
פעם אחת התפשרתי, לא שוב ולא עוד.
כשהיא התעוררה הלכנו אל הפרדס, לימדתי אותה להגיד קלמנטינה ורצנו לפני שתגיע החשיכה.
איך כתב אורליוס: "הטבע מעניק לכל אדם יכולת להתמודד עם גורלו".
ריח ההדרים ותמונתה המחייכת הרגיעו את הזעם שהיה בי ואהבתי את הגורל הזה, הוא לפעמים מציק לי אבל בסוף תמיד אנחנו מסיימים בטוב.