לא היה קל למצוא את המקום הכי יפה ברשת החברתית, ובפרט אחרי שפירטתי כאן בשבוע שעבר על גלי השנאה והפילוג הנוטפים ממנה. אבל רצה הגורל והייתי אמורה לטוס לפריז בפעם הראשונה, ואת הזמן שנותר בין שתי פגישות מתוכננות שם, רציתי למקסם בטיול בעיר הרומנטית בעולם.
אז נכנסתי לכמה קבוצות בפייסבוק ולקבוצה אחת שעברה למתכונת וואטסאפ, ושוחחתי עם אנשים שאני לא מכירה, ואין לי מושג מה שמותיהם, מה ההשקפות הפוליטיות שלהם, היכן הם גרים, למי הם הצביעו בבחירות ומה הם חושבים על המצב הפוליטי. היה לנו נושא אחד משותף - פריז, ואיך צולחים אותה בצורה מקסימלית בשלושה ימים.
לא היו תגובות ציניות, לא עוקצנות, וגם אם מישהו ביקש המלצה למסעדה כשרה, לא ראיתי תגובה אחת בנוסח “אבל אתה בפריז, אחת הערים הקולינריות ביותר בעולם, לא חבל לפספס?". אני מודה שאחרי החוויה הלא נעימה שהייתה לי בטוויטר טרום הבחירות, הייתי זקוקה לחוויה אנושית מתקנת, למסה קריטית של טוב אנושי, שמצאתי בקבוצות הטיולים.
אז אם גם לכם נמאס מהרשת, אני ממליצה להפסיק לריב עם אנשים על פוליטיקה ולהתחיל לתכנן את הטיול הבא בעזרת חוכמת ההמונים, שמיישמת בעצם את החזון הראשוני שהיה לרשתות החברתיות לפני שהפכו לזירת קרב - לחלוק ולתרום מידע, לשתף ולייעץ למי שזקוק לכך.
בינתיים הספקתי לחזור מפריז, ובמקום לצאת מהקבוצות שסיימו את ייעודן, החלטתי להישאר, להמשיך לצבוע את הפיד שלי בצבעים של תכנוני חופשות ולא של משחקי הרכבת ממשלה.
ובעניין פריז, אני רוצה לקחת בחזרה את כל הדברים שאמרתי על צרפתים, שנבעו בעיקר מדעות קדומות. לא פגשתי צרפתים לא נחמדים. בזמן השיטוט שלי כתיירת שמטיילת לבד, כאילו הייתי שארל בודלר ממין נקבה, פגשתי בעיקר אנשים שניסו לסייע, גם עם אנגלית שבורה, בכל פעם שהלכתי לאיבוד ולא הבנתי נכון את כיווני המפות בגוגל מפס. יכול להיות שהייתי כל כך מוקסמת מהעיר היפה בעולם, שבחרתי לא לראות את מה שרואים רק כשנמצאים יותר מדי זמן במקום אחד.
אחד מימי הנסיעה נפל על שביתת הרכבות ועובדי התחבורה הציבורית בעיר, שפרצה בשל ענייני שכר. משבר הדלק שם הולך ומחריף, והמצב נראה שייצא משליטה בחורף הקרוב. התחבורה הציבורית בפריז היא אחת הטובות והיעילות בעולם, והפסקתה כמעט לחלוטין גרמה לפקקי ענק ולעומס בכבישים.
אבל האנשים שאיתם שוחחתי באותו יום, כאלו שנפגעו מהשביתה כשעמדו בפקק או נדחסו במטרו צפוף שיצא בתדירות נמוכה, אמרו שהם מוכנים לספוג את המחיר האישי כדי שהתנאים ישתנו וייצרו תקדים שישפיע בסופו של דבר על האוכלוסייה כולה. מהפכות הם כבר יודעים לחולל, ואת זה ההיסטוריה מספרת היטב.
אני מקנאה בעמים ששמים את הלאומיות שלהם בחזית, את הכבוד המאחד, את הידיעה שאם הם לא ייצאו לרחובות אף אחד לא באמת ידאג להם. ומי שלא יתמוך בכך, ייפגע באיזשהו שלב גם הוא.
יצא לי לשוטט גם בחצר האחורית של העיר, בשכונות מחוץ למרכז. דיברתי עם נהגי מוניות ושמעתי על יוקר המחיה, על השחיתות השלטונית, על ניהול כושל ועל כך שהמצב רק הולך ומחמיר. ובכל זאת, אם להשוות, אף שאי אפשר להשוות, אי אפשר שלא לחוש את האוויר שנכנס לריאות ברגע שנוחתים בעיר עם קצב אחר.
רגע לפני שנסעתי בחזרה לשדה התעופה, נכנסתי לחנות טבק קטנה, שנראתה כמו לקוחה מסרט צרפתי ישן, כדי לקנות קצת מגזינים (תחביב ישן שאני מקפידה עליו בכל נסיעה). המוכרת, צעירה ממוצא אסייתי, עמדה מאחורי מגן פיברגלס שקוף שנותר עוד מימי הקורונה, ובכל פעם שגבר נכנס לחנות (וברובם היו אנשים מבוגרים), הוא הוריד את הכובע ואמר לה בנימוס “בונז'ור, מדאם".
אני לא יודעת מה היה שם, במקום הישן והמאובק הזה ששבה לי את הלב. יכול להיות שזו התרבות שלישראלי מצוי נראית כמסע בזמן, בפרט שזה קרה יומיים אחרי שצץ סרטון שבו נראה נהג באיילון כשהוא מותקף. יכול להיות שזו סתם אידיאליזציה של אירופה, שעד כמה שהיא מורכבת ומסובכת, בימים אלו אפשר לנשום בה טוב יותר מאשר כאן.
ועוד מילה על פריז. נשים, גזרו ושמרו: תמיד חשבתי שפריז היא עיר שאני צריכה "לשמור" לירח הדבש, וזו הסיבה שלקח לי כל כך הרבה זמן להגיע אליה. ובכן, לכל מי שחושבת כמוני, אצטט חברה טובה ונשואה שאמרה לי: "פאק ירח דבש, פריז זו ה־עיר שאת צריכה ללכת בה לאיבוד, אבל רק עם עצמך".