כבר כמה שנים שאני מבחין בו עושה לי מארב בבוקר. הוא מחכה בכניסה לאחד הבניינים לא רחוק מהבניין שבו אני גר. כשאני נכנס למונית האוספת אותי מדי בוקר בסביבות 9:30 בדרכי לעבודה, הוא צועד לכיוון פח הזבל הירוק ושולף משם את שקית הניילון עם עיתוני יום האתמול. אחרי שקלטתי אותו, הקלתי עליו. הייתי זורק את שקית הזבל לפח הירוק, ואת השקית עם העיתונים הייתי מניח על הגדר, כדי שלא יתאמץ להגיע אליה ושלא תתערבב עם שקיות הזבל.
אף שמעולם לא דיברתי איתו, הייתה בי סקרנות גדולה לדעת מי האיש. הוא נראה כבן 80, לבוש בגדים של פעם, לראשו כובע קסקט ישן שמכסה את חלק פניו העליון, אולי מחמת הבושה על כך שהוא נובר בפחי הזבל.
לחצו כאן וקבלו את עיתון מעריב לחודש מתנה למצטרפים חדשים>>>
באיזה יום, בשעת בין ערביים, ראיתי אותו ברחוב סמוך לביתי בעת שעשיתי צעידה. הוא עמד ליד פח זבל, לצדו היו מונחות ערימות ספרים ישנים וכל מיני שמאטעס, כנראה עקב פינוי דירה. עברתי קרוב אליו ויכולתי להבחין בפניו חרושות הקמטים ובמשקפיו הישנים, שהזכירו לי את המשקפיים שהיה מרכיב אבי במשך שנים ארוכות. אבי סירב להחליף את המסגרת, אלא רק את העדשות בכל פעם שראייתו נחלשה.
הקשיש עמד ועיין בספר שהיה גדול ממדים. מיד קלטתי שזהו אחד הספרים מתוך הסדרה של האנציקלופדיה העברית. על הרצפה היו מונחים בערימה ספרים נוספים מהסדרה. אחרי היסוס קל שאלתי אותו אם הוא רוצה עזרה, ואם הוא צריך שאסחב את הספרים לביתו. הקשיש נראה נבוך. אחרי כמה שניות אמר לי: “אני מודה לך מאוד, מר זהבי, יש לי את כל הסדרה של האנציקלופדיה בבית, אך היא נמצאת במקום גבוה בארון הספרים. בשנים האחרונות אינני יציב כבעבר, לכן לא העזתי לעלות על הסולם ולהוריד ספר או שניים כדי לעלעל בין הדפים".
כמי שרגיל לשמוע ביומיום את שפת ה"כאילו" וה"סבבה", חשתי סומק קל של הנאה מהעברית הצחה. “אגב, מר זהבי, אני מודה לך שאתה מפריד בין העיתונים לבין הזבל ומשאיר את שקית העיתונים על הגדר. זהו מעשה נאצל. לצערי איני יכול להרשות לעצמי לרכוש עיתונים, מאחר שזה יהיה על חשבון דברים נחוצים החשובים יותר".
היו לי כמה שאלות על קצה הלשון, אבל נמנעתי מלשאול מחשש לפגוע בכבודו של הקשיש החביב. לפני שאמרתי לו “ערב טוב", מתוך כוונה להמשיך לצעוד, הניח הקשיש את הספר על הערימה שעל המדרכה, נאנח, אחז לי ביד ואמר: “אני שמח שפנית אליי, כי לא העזתי לפנות אליך.
דע לך שאני אחד מאותם קשישים שאתה מספר עליהם שנותנים לעצמם מדי יום דין וחשבון אם לרכוש פרוסה או תרופה, אם להדליק את הבוילר או לחכות עוד יום למקלחת חמה וכל שאר המגבלות שנופלות על אדם לעת זקנה והוא נאלץ לחיות מסכום זעום ומשפיל".
נפרדתי ממנו לשלום ואחרי כמה דקות קיללתי את עצמי על זה שלא שאלתי אותו אם אני יכול לעזור לו במשהו, מעבר להשארת שקית העיתונים על הגדר.
כמה ימים לאחר מכן החלטתי לעשות ניסיון. היו לי הרבה היסוסים אבל התגברתי עליהם. במקום להכניס את העיתונים לשקית ניילון רגילה של הסופרמרקט, לקחתי שקית יותר גדולה, ומלבד העיתונים הכנסתי שתי חולצות עם כפתורים שהיו שייכות לאבי ז"ל והיה לי קשה להשליך אותן אחרי מותו, קטע רגשי.
כשנכנסתי למונית והתחלנו לנסוע, ביקשתי מהנהג שיעשה סיבוב ויחזור שוב לרחוב שבו אני גר. הצצתי מהמונית וראיתי את הקשיש הולך עם השקית ועל פניו היה נסוך חיוך של מישהו שקיבל מתנת יום הולדת מפתיעה.
בשבועות שאחרי הייתי מניח הפתעות שונות ומגוונות בשקית העיתונים: ספר, חבילת גרביים שקניתי במבצע של שלושה זוגות ב־10 שקלים, צנצנת דבש ועוד מיני דברים שהיו אהובים על אבא שלי ושיערתי שישמחו את הקשיש.
כעבור כמה שבועות, כשעברתי עם המונית על פני החצר שבה היה ממתין, הוא נופף לי ביד לשלום כאילו תפס אותי על חם. עצרתי את המונית, פתחתי את החלון ואיחלתי לו בחיוך גדול בוקר טוב, כאילו שנינו חשפנו איזה סוד גדול.
לפני שבוע ירדתי כהרגלי עם תיק העיתונים הטריים של הבוקר והשקית עם עיתוני האתמול. להפתעתי, הקשיש עמד בכניסה לחצר הבית שלי, אוחז ביד מעטפה חומה גדולה שהייתה בשימוש של משרדי ממשלה לפני הרבה שנים. הוא נראה מבסוט, כאילו יש בשקית אוצר גדול. הוא נתן לי את המעטפה החומה, ואני העברתי לו את שקית העיתונים. משקיף מהצד היה יכול לחשוב שיש כאן איזה קטע של העברת חומרים בין מרגלים קשישים או סוחרי סמים מהדור הקודם.
“מה יש במעטפה?", שאלתי. הוא צחק וחשף פה כמעט נטול שיניים. “אף פעם לא אהבתי לקבל דברים בחינם, אז עשיתי בשבילך איזה עבודה קטנה, דברים שאתה אוהב להשמיע בפינה שלך ‘עם סגולה בארץ הקודש'". למראה המבט המופתע שלי הוא לחש לי כממתיק סוד: “אני מקשיב לתוכנית מיומה הראשון ואלמלא מצבי הכספי הקשה, אני מניח שהייתי מצלצל להטריד אותך בענייני דיומא מדי יום או שולח לך פקסים ממכשיר שאין לי. אגב, מעולם לא שלחתי פקס ואיני יודע איך שולחים". כאן החל הקשיש לצחוק צחוק מתגלגל. המונית הגיעה, הנהג צפר, סימנתי לו שימתין רגע.
“אני הייתי טייח, עבדתי בבניין, תראה את היד", הוא אמר ורמז לי לאחוז בכף ידו. הושטתי לו את כף ידי והוא הביא לי לחיצה מפרקת עצמות. “היד נשארה חזקה, אבל כל השאר יותר טוב שלא תדע, הרגליים בקושי זזות, בגב יש פריצת דיסק, סוכרת, לחץ דם, גלאוקומה בעיניים. אבל הכי גרוע זה הכאב בלב על מה שקורה בארצנו האהובה שבגדה בבוניה. תיסע, תיסע לעבודה, אני אאזין לך בשקיקה בצהרי היום". נסעתי.
במהלך הנסיעה שלפתי מהמעטפה החומה גזרי עיתונים מחוברים במהדק שהיה חלוד קצת, ושני עמודים שנלקחו מבלוק מכתבים מיושן ועליהם כתובים אירועים פליליים לפי סדר כרונולוגי, שהחלו מסוף אוגוסט עד אמצע ספטמבר. כתב היד של שכני הקשיש והמסתורי יפה להפליא. באופן מפתיע, הוא דמה לכתב ידו של אבי, שהיה מדהים ביופיו.
תוכן הדברים היה מזעזע. זה התחיל באוסטרלי המוטרף ששחט את בת זוגו במלון בתל אביב וטען שהיא אילצה אותו לאכול בשר אדם. זה נמשך עם הרצח של מתן אדלשטיין בדקירות סכין חודש אחרי שהשתחרר ממאסר ועשור אחרי שאחיו נרצח בנסיבות דומות. ובחלוף עוד יום שניים נרצחים מטווח אפס ביריות בחזית אולם אירועים בתל אביב, ושלושה מחוסלים ביריות בוואדי ערה, וגבר בן 39 שנרצח באילת, ובפתח תקווה איזה מוטרף שוחט את אהובתו ומניח עליה פרחים, וליד מי עמי נמצא ירוי בחור בן 25 ועוד צעיר נורה בוואדי ערה ועוד ועוד ועוד.
ובסוף הרשימה הבלתי נגמרת של חיסולים ודקירות ופיצוצים, כולם בטווח של שבועיים, כתב הקשיש הערה צינית: “צודק שר החינוך שהחליט כי ילדים מגיל 3 ישירו מדי בוקר את ההמנון הלאומי ‘עוד לא אבדה תקוותנו'. אנחנו זקני השבט, שבנינו את הארץ, אבדה תקוותנו".
“נ"ב", הוסיף הקשיש. “לעולם לא אשכח, מר זהבי, את אביך יעקב, שעבד בזמנו בלשכת העבודה בבית ברנר והוא האיש שסידר לי את מקום העבודה בחברת סולל בונה, שבו התמדתי 35 שנה, עד שאזלו כוחותיי".
הסיפור לקוח מתוך הספר “תקוות שחורות"