ה"ביטחון" הוא הנושא הראשון שאמור לעלות על שולחן הממשלה החדשה. במקום שבו בני אדם נהרגים, זהו עיסוקה ואחריותה הבלעדית של הממשלה שפועלת מתוקף האידיאולוגיה שלה. במהלך הבחירות לא ממשלת השינוי ולא ממשלת הימין התחייבו לטפל בשורש העניין הזה, שנחבא אי־שם מעבר להרי החושך ומטפטף נוזל אדום. המלחמות הן על כיסאות ותקציבים - והחזית האמיתית קורסת. מדיניות של חיכוך אלים בכמה חזיתות גילתה שלצה"ל אין די חיילים וחיילות כדי לעמוד בכל המשימות הנדרשות מול אויב אכזר שעומד להשמידנו.

עם כל הכבוד למי שמפליג, טס או מקליד, מי שמכריעים את הקרב על הגדה בישראל הם המגפיים על האדמה: חי"ר ומג"ב. לא 8200 ולא ימאים או טייסים או תלמידי ישיבות. אפילו לא שריון, ואני מקווה שלא "אש מנגד" על ריכוזי אוכלוסייה מצד חיל האוויר. לצה"ל על הקרקע יש עתודה מעולה של חילונים, מתנחלים ומסורתיים, אבל הם במיעוט לעומת מספרי תומכי הלחימה. בלעדיהם אין לחימה, אבל רק נוכחות אנושית בשטח היא ערובה לשליטה. חיילי חי"ר ומג"ב הם אלו שמיישמים את מדיניות הממשלה, כולל חיילים וקצינים שאינם מסכימים עם מדיניותה.

הבעיה: מדינת ישראל זקוקה לצבא חזק כדי להתמודד עם מציאות עכשווית מאיימת. והמציאות הזו מאיימת, משום שאף ממשלה לא העזה לפתור אותה באמצעות תהליך מדיני. וכך, הצבא החזק שאנחנו זקוקים לו למקרה שנותקף, משמש לניהול מדיניות תחזוקת ההתנחלויות שגורמת להצטברות איום התקיפה הכל־ערבי שמצריך צבא גדול וחזק. זהו מעגל דמים שמזין את עצמו וגורם למלחמות מיותרות.

שלא יהיה ספק: למעט נצח הסכסוך, נצח ישראל מנצח במלחמה הזו יום־יום לילה־לילה. השאלה היא מתי "אנחנו" הערטילאי נתפוס את הראש ונשאל את עצמנו - איך יכולנו לשתף פעולה עם מהלכים פוליטיים ואידיאולוגיים שהובילו למלחמות מיותרות. אסון יום כיפור, אסון המלחמות בלבנון, אסון האינתיפאדה האינסופית בגדה ואסון המבצעים בעזה. כל מיני מלחמות קטנות וגדולות שמתחילות באין ברירה או אין פרטנר, ומסתיימות בחזרה למשבצת שממנה יצאנו לאותה מלחמה. שלא לדבר על חזרתו של השד האיראני בסיועו של רה"מ החדש, עם המנטרה הישנה "איראן־איראן".

כל המפלגות היהודיות שרצו לבחירות נכשלו במבחן העלאת נושא המלחמה בגדה. השאלה הייתה "ביבי - כן או לא", והיא הפכה את הבחירות לתוכנית הישרדות של אדם אחד ולתוכנית החלוקה של התקציב לשותפות. וכך הגענו כיום למצב שבו צה"ל איבד שליטה לא רק על השטח, בערים ובכפרים ובייחוד במחנות הפליטים, אלא גם על חייליו וקציניו. אלף הסכמי נרמול על־תנאי (צריך להפסיק עם הבלוף של הסכמי שלום שמעולם לא נחתמו) לא יסתירו את העובדה שההנחיה הממשלתית שמבוצעת על ידי צה"ל היא תרגיל ציני שמיועד לעקוף את הצורך להסדר עם הפלסטינים.

מול סוריה ולבנון יש מאזן אימה ואפילו תקווה: הסכם הגז הוא בעצם הסכם עם חיזבאללה ואיראן. נתניהו ושות' פסלו אותו ובהמשך יאמצו אותו - לא כסיכוי להסדר מקיף אלא כעוד סיבה למתיחות קבועה, חלק מן המלחמות הקטנות שמייצרות את האיום הגדול, שמחייב לתחזק צבא גדול שמנהל מלחמות קטנות וכך הלאה וכך הלאה וחוזר (חס) חלילה. זה לא אומר להרים ידיים ולברוח, זה אומר בדיוק מה שאמר רבין: להיאבק בטרור כאילו אין תהליך מדיני וללכת לתהליך מדיני כאילו אין טרור.

לנתניהו הייתה גרסה משלו לאמירה של רבין: לשקר לפלסטינים ולעולם כאילו הולכים לתהליך מדיני ולתמוך בהמשך הכיבוש וגזל הקרקעות מצד המתנחלים, שמזין מלחמת גרילה עממית (מיעוט יורה, הרוב מגבה). הטרף הקל והזמין הם חיילי צה"ל. מבצעי ציד קבועים מחייבים סדרי גודל של גדוד פלוס על מבוקש, ושגרת האימים מחייבת נוכחות חמושה בכל פינת רחוב או פאתי כפר. בייחוד אין לצה"ל די חיילים טובים שיבצעו את כל המשימות האלה ברמה שווה. גם אצל הטובים יש שחיקה כאשר הם מוצבים על תקן שין־גימלים בהמתנה לאויב "לך דע מי יגיח, מתי והיכן בדיוק". מה שמוביל לאירועי יד קלה על ההרג שקורים לעתים תכופות יותר ויותר.

השבוע סירבה מדינת ישראל להיות שותפה בחקירת ארה"ב (!) בעניין הרג העיתונאית הפלסטינית שירין אבו עאקלה. ברור למה: הרי צה"ל כבר הודה באחריותו למותה, אלא שההשתתפות בחקירה עשויה להוביל להאשמות אישיות שיתגלגלו לבית הדין הבינלאומי בהאג. המלחמה בגדה היא בין אוכלוסייה צפופה למערך צה"לי דליל, לא שונה מהמערך שהוצב ביום כיפור ברמה ובתעלה: מאה טנקים של חטיבה 188 מול אלף טנקים סוריים, וחטיבת מילואים ירושלמית מפוהקת מול אלפי חיילים מגובים בשריון, חיל אוויר וארטילריה בהתאם. כמו בגדה, גם שם ניצחנו. צה"ל הגיע 100 ק"מ מקהיר ו־40 ק"מ מדמשק, וזה נגמר בבכי ובנסיגה.

זה לא צה"ל הגדול והנורא, אלה הם חיילת מג"ב ומאבטח אזרחי בפאתי שועפאט. החיילת נהרגה, המאבטח נפצע - ושניהם נלחמו מול אוכלוסייה צפופה שמשגרת קמיקזות באורח בלתי ניתן לחיזוי על ידי מודיעין. אנחנו צדים והורגים זה שנים סכינאים וחמושים וכמו בקרטונס אמריקאי הם חוזרים כאילו משום מקום... והסאגה הקטלנית הזו נמשכת עשרות שנים. מבחינתנו, זו מלחמה בטרור, ורובנו מסרב להבין שחלק גדול ממדינות העולם, ולא מעט ישראלים, סבורים שזוהי מלחמת העצמאות הפלסטינית.

רק השבוע קיבלה עצרת האו"ם החלטה שישראל כיום היא מדינה כובשת באורח לא חוקי. אצלנו מגנים ומפהקים. ברגע שבו נדע למדוד את המוכנות למות של הפלסטיני שמגויס לעניין שלהם מול המלש"ב הישראלי, נבין היכן אנחנו עומדים: גם קצה השפיץ הקרבי שלנו בשטחים לא מנהל מלחמה אישית על החיים ועל המוות בזכות הפעלה יעילה של לש"ב, סיוע מודיעיני מיידי ועדיפות גדולה בחיילים ואמל"ח.

המימוש האופטימלי של שולי הביטחון הרחבים שצה"ל מעניק ללוחמיו המבצעיים בשטח מוכיח את עצמו במספרי הנפגעים. לקמיקזות של הפלסטינים אין בעיה לתקוף, יש להם בעיה לברוח. הם יורים, דוקרים, נמלטים, נהרגים או ניצודים בהמשך. במקום לעצור, לקחת נשימה, ולנסות לראות את התמונה הגדולה, אנחנו שבויים בטקס הקבוע אחרי כל פיגוע: מדובר בטרור מתועב, ולבנו עם המשפחות, ואנחנו נהרוג את הטרוריסט. בסוף המר - הן חיילי צה"ל, הן אזרחי המדינה והן הקמיקזות של הפלסטינים - הם אמל"ח מתכלה במלחמת קברי צדיקים והר הבית בידנו, מול נקם, עצמאות ואל־אקצא שלהם.