1. אתחיל מהשורה התחתונה: יאיר לפיד ובני גנץ צריכים להושיט יד במעלה הדרך לבנימין נתניהו ולהצטרף לממשלה אם יחפוץ בכך. אומנם נתניהו הוא ראש הממשלה אבל זו לא הממשלה שלו, זו הממשלה שלנו, של מדינת ישראל, ואין לנו אחרת, והמצב עסק ביש. עידן החרמות והרק לא ביבי – חלף.
גנץ ולפיד בדרך לממשלת אחדות? מגעים בין הליכוד ליש עתיד והמחנה הממלכתי | פרסום ראשון
דיווח: הרצוג ביקש מגנץ ולפיד להכנס לממשלה - כך הגיבו בבית הנשיא
הקואליציה הימנית שאמור נתניהו להציג בקרוב, היא סיוט פוליטי וחלום הבלהות שלו. זו ממשלה שאולי תעביר לו חוק התגברות וכו', אבל אי אפשר "לצאת איתה מהבית". גנץ ולפיד צריכים להכיר בעובדה שנתניהו נבחר בפער ניכר של מנדטים, שהשמאל התכווץ למינימום, ושהמרכז השמאלי חייב לפגוש את המרכז הימני ולצמצם את התלות במפלגות ערביות מחד ומשיחיות מאידך. לא בכל תנאי, לא בכל מחיר, עם הפקת לקחים מהעבר ותחת קווי יסוד משותפים. ייתכן שנתניהו בגילו, לא יפזול עוד לבייס הפוליטי שלו, אלא להיסטוריה ולתיקון חברתי עמוק.
לנתניהו עומדות החובה, הזכות והיכולת להוביל תיקון עמוק לאחדות העם ולהתמקדות בבעיות הבוערות של המדינה. לאחר שנים של שיסוי ופילוג, של הסתה ושל חוסר יציבות פוליטית – אני חושב שרבים מאוד כמוני היו רוצים לראות ממשלה שמונהגת על ידי רביעייה שקולה, מתונה, אחראית ומנוסה של נתניהו, לפיד, אריה דרעי וגנץ.
כן כן, אני יודע, "תנו לו לשלוט ולהיכשל", "בואו נראה אותם", וכך הלאה. מכיר את הכל, אבל זה מה שדורשת טובת המדינה, ונדמה לי שזה מה שהיה מעדיף רוב הציבור בערבו של יום ובראשיתו של עידן. לו רק ירהיבו עוז, יסירו את האגו האישי והקבוצתי וכולנו נרוויח. חשבו מסלול מחדש.
2. יכול להיות שמה שכתבתי בקטע הקודם הוא חלום באספמיה, וייתכן שיידרשו למהלך כזה חודשים להבשיל אם בכלל, ובינתיים יציג נתניהו את הממשלה הקיצונית־ימנית שלו, שבה מחצית מחברי הקבינט לא שירתו בצבא. המציאות הזו הכתיבה דיון בסוגיית התאמתם או אי־התאמתם של סמוטריץ' או דרעי לתפקיד. חלק גדול הוא ספינים ומהלכי התשה ומלחמת עצבים, אבל יש גם מהות.
שר ביטחון שאיננו בוגר הקריה ושאיננו אלוף או רב־אלוף במילואים, הוא מוצר צריכה בסיסי למערכת ביטחון וצבא שמרניים, מקובעים ומאוהבים ברעיונות, בדעות ובשגיאות שעשו. שרי ביטחון כמו שמעון פרס, משה ארנס ועמיר פרץ היו פורצי דרך, נון־קונפורמיסטים ולא היססו להתעמת עם רמטכ"ל או מנכ"ל כדי להוביל רפורמות שהצילו את צה"ל וקידמו אותו לאתגריו.
שנים שירתי ועקבתי אחר לשכת שר הביטחון. ראיתי "פרחחים פוליטיים" גדולים נכנסים ללשכה ונאחזים באחת בחרדת קודש, משל היו הכהן הגדול הנכנס ביום הדין אל מאחורי הפרוכת בקודש הקודשים. וזה באמת בערך כך. שר ביטחון הוא תפקיד ייחודי שאין שני לו. כשאתה נכנס לחדר, כולם עומדים כמו קפיץ מתוח. כל אחד נכנס עם דעתו ויוצא עם דעתך, ורוב מוחלט של ההחלטות מתבצע בזמן וכפי שהוחלט. אפילו ראש ממשלה לא נהנה מהילה ומתרבות שכזו.
שר הביטחון אחראי על צה"ל וצבא המילואים, על המשרד והתקציב הענק, על תעשיות הביטחון, על "פוליסת הביטוח" שלנו בדימונה. הוא הריבון בשטחים, והוא מופקד על התחום הקדוש של נכים, הלומי קרב ומשפחות שכולות. הוא אמון על היחסים האסטרטגיים עם ארה"ב ומדינות רבות נוספות כולל הערביות והמפרציות, וגם על חיל החינוך והרבנות והמכינות הקדם־צבאיות, והרשימה עוד ארוכה.
בצלאל סמוטריץ' יכול להשתדרג פוליטית בתפקיד הזה, אבל נתניהו יודע שזה יחייב אותו להקדיש מדי בוקר שעה ל"ניהול משברים" בתחום, ושהעולם יפנה כתף קרה לדמות כזו ששנויה במחלוקת במשרד הביטחון. לעומתו, אריה דרעי הוא רב־ניסיון בתחום קבלת ההחלטות בביטחון. לזכותו שנים ארוכות בקבינט, מתינות ושכל ישר שאותם למד אצל הרב עובדיה יוסף, והערכה רבה אצל קברניטי הביטחון. אבל מה הבעיה? אחת לחודש נושא שר הביטחון נאום בעצרת לזכר חללי צה"ל בפני הורים שכולים. זה יהיה לו קשה לנוכח שירותו הצבאי הסמלי והיותו מייצג מגזר שבחלקו אינו משרת.
וישנו יואב גלנט, בעל הבנה וניסיון ביטחוניים, אבל עם תכונות אופי שהיו לו לרועץ. הוא יידרש לעלות באחת כמה קומות ולהתעלם מהעובדה שלא מונה לרמטכ"ל. גם אריאל שרון, עזר ויצמן, איציק מרדכי ונוספים היו מתוסכלים מכך, אבל בסוף התגברו. שיהיה בהצלחה לנתניהו ולנו.
3. הלב נחמץ נוכח תמונותיהם ותיאור אישיותם של שלושת הנרצחים בפיגוע הנוראי באריאל ונוכח התמשכות הטרור הגואה ביהודה ובשומרון.
ממשלה חדשה בשער, והשאלה היא איזה מזור תביא עמה. האם תורה לצה"ל לצאת למבצע רחב בשטחים? האם תחסל את הטרור? האם תמוטט את הרשות הפלסטינית? האם החמאס יתפוס את מקומה של הרשות, או חלילה שוב ממשל צבאי בשטחים? אני מנסה בשאלות הללו לערוך עמכם תיאום ציפיות שאין ולא יהיה פתרון פלא. צריך להילחם בטרור בחוכמה, אבל במקביל להציב אופק לעתיד טוב יותר.
שר הביטחון לכשימונה, ימני ככל שיהיה, ימצא עצמו במהרה בפגישה עם אבו מאזן לתיאום וחיזוק שיתוף הפעולה למניעת טרור. אולי יבקש שלא תהיה תמונה, או שהפגישה לא תתקיים בבית, אבל תהיה פגישה. למה שר הביטחון ולא ראש הממשלה? נתניהו רואה בשר הביטחון קולט נתזים (שכפ"צ). ב־1996 לאחר הקמפיין נגד פרס, הוא ביקש משר הביטחון הטרי יצחק מרדכי לפגוש את יאסר ערפאת. מרדכי היסס וחשב שאולי עדיף שראש הממשלה או שר החוץ יקדימו אותו, אבל ביבי טען "שזה חשוב לביטחון", וצדק.
4. פעם היה נהוג פה לפעול בשדה הפוליטי בדברים לא טובים ולא ראויים במה שקראנו כ"גנבים בלילה". לא עוד. הכל בגלוי ולאור יום. אם החוק או הפרשנות לו אינם מאפשרים לשר שהורשע בעבירות מס ושנגזר עליו מאסר בפועל לכהן כשר, אז יחוקקו מהר את פסקת ההתגברות, כדי להוציא את "העתירות הנודניקיות שפוגעות במשילות" מהתמונה. אחר כך יחוקקו חוק שחבר כנסת עם הרשעה ומאסר על תנאי יכול לכהן כשר, ואח"כ ימנו לנו שר אוצר.
מיטיבי הלכת יצטטו את יצחק רבין שאמר פעם שעם בג"ץ ובצלם לא היה אפשר להקים את המדינה, וישתמשו בזה. וככה יתחילו לכרסם ולחסל לאט ובטוח את מערכת המשפט ואכיפת החוק ויציבו את הפוליטיקאים נבחרי הציבור מעל לחוק ולנורמה. אחר כך יבואו מורשעים נוספים בעבירות כלכליות ואחרות, ויבקשו להיות מנכ"לים ויושבי ראש של חברות ממשלתיות או ציבוריות, שכן המחסום נפרץ וככה תהיה לנו "בובה של מדינה".
5. להערכתי ה"נא בעין" של הממשל האמריקאי לישראל בהחלטה להטיל על ה־FBI לחקור את הריגתה בשוגג של העיתונאית בעלת האזרחות האמריקאית שירין אבו עאקלה, הוא קצה הקרחון להתנהגות עצבנית של ממשל ביידן כלפי ישראל, שמחריף לנוכח מה שנראה ככוונה לכרסם במערכת המשפט והחוק.
כמובן שהעמדה הנחרצת של ישראל שאף חוקר אמריקאי לא יחקור שוב חיילי צה"ל היא הנכונה והיחידה שיכולה להינתן, גם במחיר של עימות. אבל צריך לשים לב למה שעלול להפוך למגמה. שנים רבות, בפרשיות שטלטלו את העולם ואת התקשורת, גיבה הממשל האמריקאי את החקירות המבוצעות בידי צה"ל ומדינת ישראל. האמריקאים הקפידו להטיל וטו באו"ם על החלטות קיצון וריכזו קואליציה שתגבה את ישראל. קצה הקרחון הזה הוא מסוכן ונובע גם מהקצנה במפלגה הדמוקרטית בארה"ב כלפי ישראל, וצריך לנסות להמס אותו בדיאלוג, במגעים חשאיים ובהרגעה.
בינתיים, אירוע שהוא לכאורה פוליטי, מציב לישראל אתגר הסברתי ראשון במעלה מול ארה"ב והעולם, באופן שידרוש שילוב ידיים של צה"ל, המשטרה, משרד החוץ, המשלחת לאו"ם ולשגרירות בוושינגטון, ואולי אפילו מינוי שליח מיוחד להמסת הקרחון הזה.
6. דונלד טראמפ עצבני, בחירות האמצע לא האירו לו פנים כפי שחשב, אבל הדבר לא הפריע לו להודיע על התמודדותו לנשיאות מטעם המפלגה הרפובליקנית. טראמפ ימצא מולו את מייק פומפאו, שעובד חזק מאוד בשנתיים האחרונות על הקול היהודי ועל כוחם של האוונגליסטים. פומפאו מרבה להסתובב בירושלים, חמוש בצוות צילום של ערוץ הטלוויזיה האוונגליסטי וחורש את השטח.
בשיחות סגורות, היהודים למדים מפיו עד כמה יהיה הדבר חמור עבור ישראל אם טראמפ ינצח. הם מבינים ממנו שטראמפ בטוח שישראל ונתניהו כפויי טובה כלפיו, ושהוא עלול לנקוט צעדים נגדה אם ייבחר. ובעוד שני אלה יריבו, יגיח רון דה־סנטיס, אהוב היהודים והישראלים (שהבטיח את בחירתו מחדש לתפקיד מושל פלורידה) ויציג את מועמדותו.
ובינתיים, יוכל נתניהו לנווט את הקשר עם הממשל האמריקאי ועם בתי הנבחרים בעזרת שני אנשים מנוסים: רון דרמר כשר חוץ או תפקיד אחר מול הרפובליקנים, והשגריר מייק הרצוג מול הדמוקרטים (יש להניח כי הוא יתבקש להישאר בתפקיד גם ברמה המקצועית וגם בשל מה שנקרא "שיקולים רחבים נוספים").
7. למיון החדש באיכילוב נכנסו השבוע שתי צעירות של מד"א, פגשו את הרובוט בכניסה, לחצו על המסך "שירותים" – והרובוט הוביל אותן אל היעד. לפני חודש, במעלית בניו יורק בקומה 3, נכנס רובוט שקט ואדיב, ועל הצג כתוב "אני בדרכי לחדר 1106". הוא הוביל סבון, מגבת או רום סרוויס. בהגיעו לקומה, הוא יצא בנימוס ופנה למסדרון בדרכו אל היעד. בהלל יפה ובבתי חולים נוספים, רובוט מבצע ניתוחים להחלפת אגן לקשישים ועוד, ואני עוקב בהשתאות אחר העולם החדש, המבטיח, וגם הקצת מדאיג.
8. בכורי אורי עבד קשה מאוד בחודשים האחרונים. הוא התמנה לסמנכ"ל וראש אגף חדרים במלון החדש והיוקרתי "בוטניקה" שתפתח רשת פתאל מול הגנים הבהאיים בחיפה: ריהוט, צבע, חדרים חכמים, תפריטים, וילונות, שטיחים, עמדות ועוד אלפי פרטים לתכנון וביצוע.
הצעתי לו, והוא שמח, שנעשה לנו "מסע התגברות" של כמה ימים בשווייץ. לשמחתי הוא הסכים ואנחנו ברוך השם כבר פה. לא רילוקיישן חלילה, מילוי מצברים וחזרה למדינה היחידה והטובה שלנו. שבת שלום.