מי זוכר כי רק לפני שבוע הורידו אותנו הקטארים ביגון שאולה. יומיים בלבד לפני פתיחת המשחקים הודיעה הוועדה המארגנת לפיפ"א כי קטאר החליטה לאסור מכירת אלכוהול באצטדיונים. מאות מיליוני חובבי כדורגל ברחבי העולם הופתעו. מה הם חושבים לעצמם, הבדואים האלה.

הייתה זו סטירת לחי לפיפ"א, ובמידה רבה גם להמוני אוהדים מערביים שיגדשו את היציעים. חברת באדווייזר, שהעניקה 75 מיליון דולר תמורת הזיכיון למכור בירה ביציעים, לא ידעה את נפשה מרוב אכזבה. אבל יותר מכל, זה היה מפגן של חריצת לשון כלפי האומות. ניסיון קטארי מוצלח להזכיר למערב ההדוניסטי, כי אם ברומא יש להיות כרומאי, יתכבדו המבקרים בנסיכות וינהגו כקטארים. ואם הדבר אינו מוצא חן בעיני מישהו, שילך לשתות מן הים של דוחא.

מאחר שהאיסור על שתיית משקאות חריפים הוא דתי, אפשר לראות בכך מעשה של הדתה מצדם של הקטארים. אבל אין כאן כל קשר לדת. זה תרגיל פוליטי, שאינו מכוון למערביים, אבל משתמש בהם כשק חבטות.

קטאר רצתה להראות בעלות. לא רק בניהול מוצלח של המפעל הספורטיבי העצום, אלא גם בעיצוב ערכים בתוך העולם הערבי והמוסלמי. היא רצתה לשגר מסר הרגעה פנימה, למאמינים בכל רחבי העולם. רבים מהם חששו מפני הילולה הדוניסטית אסורה בתקופת המשחקים ומפני חזיונות להט"ביים במרכז העיר.

באיסור שהטילה על צריכת אלכוהול אמרה קטאר לציבור המוסלמי הרחב כי אין לו סיבה לחשוש, ויש מי ששומר על הערכים שהפקידו בידיהם אלוהים ושליחו. בכך הציבה את עצמה כשומרת אמיתית של ערכי האסלאם. לו התירה את מכירתו, הייתה נתפסת ברחוב האסלאמי כמשטר מתמערב שמכר את עקרונות המוסר בזול, רק כדי להיות מקובל על מעצמות העולם.

העמדה הזו, של מדינה מוסלמית בעלת מוסר ועמידה נחושה מול המערב החזק והמתנשא, מחזקת את מעמדה התיאולוגי מול האליטה העולמית של מדינות האסלאם, כאלה הנחשבות לשומרות החותם. סעודיה, למשל, טורקיה, או איראן. למערב הוכיחה קטאר הקטנה כי היא מסוגלת לשחק במגרש העולמי, ולמוסלמים הראתה כי אפשר לארח יותר ממיליון אזרחים מערביים לכינוס בינלאומי אדיר, מבלי להפר את צו הבורא. ההמונים ילמדו לחיות גם בלי המשקה האסור ביציעים. מי שיתגעגע בכל זאת, יוכל לרכוש בירה ויין בפאבים ובמועדונים. מה כבר יכולה פיפ"א לעשות יומיים לפני שריקת הפתיחה? ומי מבין מיליון האוהדים יבטל את בואו משום כך? זהו הרי קהל שבוי.

בתרגיל הזה לא המציאו האמיר ואנשיו דבר. הם למדו את התורה מסעודיה, שבמשך עשורים הוליכה את העולם המערבי באף עם מדיניות לעומתית ששילבה חוצפה עם כסף. לסעודים זה הצליח מעל למשוער. לקטארים זה עלול להצליח אפילו יותר.

חדש וישן בבחריין

לפני כמה ימים נקלעתי לשיחה עם ידיד פלסטיני על מציאות החיים במדינות ערב אחרי האביב הערבי. הוא טען כי דבר מהותי לא קרה לטובת האזרח הפשוט, וחלק מן החברות אף נסוגו לאחור. בעזה, למשל. גם במצרים, בסוריה, ובמיוחד בתימן ובלוב, שנקרעו לגזרים. במדינות המפרץ לא חל שינוי מהותי. בסעודיה פועל הארמון לחולל שינויים, אבל הם אטיים וקוסמטיים לדעתו. בעיראק אומנם נהוגה שיטה דמוקרטית, אבל זרים משפיעים עליה, והשחיתות עודנה רבה, ושני אלה מטביעים את המדינה בבוץ. תרתי משמע.

לא התווכחתי. הבחור ידען גדול, והמציאות ממחישה את דבריו כל יום מחדש. אחרי שנפרדנו, חשבתי על ידידתנו ממלכת בחריין. בשבת שעברה הלכו אזרחיה לבחור פרלמנט. ברוב המחוזות לא הושגה הכרעה, ולכן הם נקראו לשוב לקלפיות בשבת האחרונה. בתום הספירה התברר הרכב הפרלמנט החדש. 33 גברים ושבע נשים. הרבה פנים חדשות.

השיטה הבחריינית שונה משלנו, והיא דומה לזו שנהוגה בירדן. בשתיהן אין מדובר בסוג הדמוקרטיה הנהוג במערב, אלא נקרא לזה "דמוקרטיה מלוכנית". הפרלמנט שנבחר, אשר מכונה "מועצת הצירים", הוא הבית התחתון. מעליו פועל גוף נוסף בן 40 חברים, המכונה "המועצה הלאומית". כל אחד משני הבתים הללו מונה 40 חברים.

צירי הבית העליון ממונים בידי המלך חמד בן עיסא, והתחתון – בידי הבוחר. הבית העליון הוא מורשת אסלאמית. זהו ה"שורא", המועצה המייעצת. אלוהים ציווה על הנביא בקוראן למנות לעצמו חֶבר נאמנים שיסייעו על ידו בכל דבר ועניין. הבית התחתון, לעומתו, הוא המקבילה המערבית לפרלמנט. בבחריין, כמו בירדן, מיזגו בין השניים, וכך שילבו בין המסורת לחיים המודרניים.

בבחריין כולה 344 אלף בעלי זכות הצבעה. לשם השוואה, בתל אביב בלבד מתגוררים 430 אלף בעלי זכות הצבעה. כ־500 מועמדים התמודדו על 40 המקומות בבית התחתון. מנצח מי שיקבל יותר ממחצית הקולות. בסבב ההצבעה הראשון הצליחו רק שישה מועמדים לנצח במחוז ההתמודדות שלהם. בשאר המחוזות לא הושגה הכרעה, ולכן עלו שני המתמודדים אשר הגיעו ראשונים למקצה שני.

הפרלמנט הזה לא ירעיד את אמות הספים. גם קודמיו לא הרעידו. את הממשלה ממילא ימנה המלך, במועד אחר ומבין אנשי מקצוע. אין אופוזיציה בתוך בית המחוקקים, לפחות לא נושכת. שתי מפלגות המזוהות עם הרוב השיעי באוכלוסייה, "ההסכמה האסלאמית" ומפלגת "ההבטחה", הוצאו אל מחוץ למשחק, כי היו רדיקליות מדי לטעמו של הריבון.

התאגדויות פוליטיות הן מוסד בחיתוליו בבחריין, ורוב המועמדים הם עצמאים. על כן ההצבעה היא לרוב שבטית או משפחתית. הבוחר הממוצע יצביע לבן משפחתו, או לא יצביע בכלל. לנציגיו של שבט גדול סיכוי רב יותר להיבחר, בגלל בסיס תמיכה רחב בקרב הבוחרים.

הדפוס הזה, של הצבעה שבטית, אינו מוכר רק לבחריינים. כך נהוג במדינות ערביות רבות, כמו גם במדינות החדשות באפריקה, ואף בחברה הערבית בישראל. המצביע נוטה להעדיף את האישיות המקורבת אליו, או המוכרת, או בעלת קרבת הדם, על פני הרעיון הפוליטי או המצע המפלגתי.

וכיצד מתקבל בבחריין חוק חדש? צירי הבית התחתון דנים בנוסח ומביאים אותו להצבעה. כדי שיעבור, דרוש לו רוב רגיל. תמיכה של 21 צירים לפחות. אחר כך עולה ההצעה לבית העליון, וגם שם צריך רוב דומה. אם אושרה בידי שני הבתים, תונח על שולחן המלך. ברצותו יאשר את החוק, ברצותו יפסול.

איש לא יוכל לטעון כי העם הבחרייני אינו מיוצג בשלטון ולא שותף להחלטות. הנה, הציבור קובע מי יהיו 40 השליחים שיעצבו את חייו הפוליטיים.

נכון שיש בעיית ייצוג. לא כל אחד יכול להתמודד, ומי שמותח ביקורת חריפה על הארמון - נבעט החוצה מן המשחק הפוליטי. עם זאת, במדינות הללו יש רבים המכירים ביתרונות הדמוקרטיה, אבל סבורים כי השיטה אצלם היא מתכון ליציבות. זכויות אדם זה נחמד, אבל קודמים להן ערכים אחרים. חיי אדם, למשל, או ביטחון קיומי.

הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל
[email protected]