משהו: "אני כל כך חכם, עד שלפעמים אני לא מבין מילה ממה שאני אומר".  
(מתוך כתבי אוסקר ווילד)

מחשבות פרועות על האוכלוסין בכדור הארץ

שמונה מיליארד בני אדם שוכנים על כדור הארץ. כך התפרסם לאחרונה. זה הרבה מדי. בערך 15 מיליון מהם יהודים (או בערך יהודים), וזה מעט מדי, 0.2% בלבד מאוכלוסיית העולם. בקיצור: יש הרבה מדי בני אדם בעולם, והאקלים במאדים גרוע.

עם זאת, אפשר להסתכל על כך הפוך, מנקודת המבט של אנטואן דה סנט אכזופרי, שכתב ב"הנסיך הקטן" לפני כ־80 שנה:
"בעל החיים ששמו אדם תופס מקום זעום מאוד על פני כדור הארץ. מספר בני האדם בעולם הוא שני מיליארד נפש. אילו התקהלו כולם ועמדו צפופים קצת, כמו בהפגנה, כולם היו יכולים להיכנס בקלות בכיכר שאורכה 32 קילומטר, ורחבה 32 קילומטר. אפשר היה לרכז את האנושות כולה על אחד מן הקטנים שבאיי האוקיינוס השקט".

בהמשך הוא מוסיף:

"מובן מאליו כי דברים אלה לא יתקבלו על דעתם של המבוגרים, כי המבוגרים מתארים לעצמם שהם תופסים מקום רב ונכבד, ממש כמו באובבים. הציעו להם אם כן לחשב את החשבון בעצמם. הדבר ימצא חן בעיניהם כי אין דבר החביב עליהם יותר מחשבונות ומספרים".

טוב, נחשב מעט. סנט אכזופרי טוען שבשטח שגודלו כ־1,000 קמ"ר, פחות משטח רודוס, נכנסים שני מיליארד תושבי העולם בזמנו, זה המספר שהיה בשנת 1943, עת יצא הספר לאור. זאת אומרת, בערך חצי מטר מרובע לאדם. זה כאילו כל אדם עומד על מרצפת בגודל 50 על 50 ס"מ. קצת צפוף אבל לא נורא. לפי החישוב הזה שמונת מיליארד בני האדם בעולם של היום נכנסים בקלות בשטח יהודה ושומרון.  

בואו נחשב עוד קצת, סנט אכזופרי אמר שמבוגרים אוהבים חישובים. בואו ניתן לכל אדם מטר מרובע, יותר מזה - שני מטר מרובע, כדי שהוא יוכל גם לשכב ואפילו באלכסון, ואפילו לשים שולחן כתיבה וארונית. זה יוצא 4,000 קמ"ר בימים שהיו בעולם שני מיליארד בני אדם, ו־16 אלף קמ"ר עכשיו, כאשר יש שמונה מיליארד. עדיין פחות בהרבה משטח ישראל. בעצם, כל האנושות נכנסת כך בקלות בישראל, או באי כמו סיציליה או בפינת טסמניה שגודלה רבע משטח האי. הכי טוב שם, בפינה.

השאלה היא: איך קורה שבני האדם, שתופסים כל כך מעט מקום בעולם, וקרוב מאוד לאפס מקום בגלקסיה, והם האפס המוחלט ביקום ובזמן, חושבים את עצמם כל כך?

פאדיחה מול נוּנוּ

לפני שבועיים, ואני נמצא באחד מהאולמות התל־אביביים הידועים לרגל עיסוקיי המיותרים ופעילותי המוגזמת, ובעוד אני מחכה בלובי שמישהו מהצוות שלי יסיים מה שצריך, אני שומע מהאולם צלילי מוזיקה ושירה ומבין שיש חזרה. טוב, אני אומר לעצמי, אכנס לרגע ואראה, אולי אגלה כישרונות חדשים.
אני נכנס בלאט ויושב בחשכת האולם בלי שמישהו ירגיש, ומביט בנעשה על הבמה.
זמרת צעירה עומדת שם, בידה מיקרופון, ולימינה ליד קלידים יושבת צעירה אחרת.
הזמרת שרה:
"דרך ארוכה
ואני ציפור תלויה על בד...".
"לא! לא!!!", מפסיקה אותה השנייה שעל הבמה בתקיפות, "לא ככה. תשימי לב למילים של מה שאת שרה: כמו ציפור. תלויה על בד".
"טוב טוב, נמשיך", אומרת הזמרת קצת בחוסר סבלנות ושרה שוב: "דרך ארוכה, ואני ציפור תלויה על בד...".
"רגע, תחשבי", היא מפסיקה אותה שוב, "יש מובן לשורה הזאת, תרגישי אותה".  
הזמרת שרה שוב את השורה ואז פונה ואומרת: "וואו, זה נכון. הרגשתי. הרגשתי ממש מבפנים. כמו ציפור".
"כן", אומרת לה חברתה בהתלהבות, ומניפה בידיים, כמדגימה ציפור תלויה בציפורניה על איזה וילון, "וואו, כמו ציפור תלויה. כן, כן...".
"באמת הרגשתי את זה. הבנתי. כמו ציפור תלויה", מתלהבת הזמרת.
אני לא מתאפק פה, ומנצל פאוזה בשיחה האמוציונלית הזו ומשגר לחלל מילים אלה: "הערה: בד זה ענף דק".

צחוק פורץ מפי הנמצאים על הבמה וגם מפי כמה שמביטים בהם כחלק מצוות החזרה הזאת.
הצחוק קצר והם ממשיכים. לא מתעכבים, לא מסובבים את הראש אליי ולא מתעניינים מי אמר מה שאמר. עוברים להמשך הבאלאנס, זו חזרה סופית ואין זמן. ההערה שלי גוועת. אני עדיין בחושך, ופתאום מזהה מי על הבמה ומבין בבת אחת כמה טוב שאני נמצא עמוק בחושך. מחוויר בחושך.
מי שנמצאת על הבמה ליד הקלידים ומעירה לזמרת היא נונו. נונו! יוצרת "איפה אתה? אתה פה?".

או אז אני תופס בבת אחת שזאת ששרה היא סטנדאפיסטית, ונונו מצטרפת למופע הסטנד־אפ שלה. מה שהן עשו מולי על הבמה זו בדיחה, שלא הבנתי שהיא בדיחה, ואני עצמי נעשיתי כרגע לבדיחה.
זה הוא באלאנס למופע סטנד־אפ. כל הדו־שיח הזה, שמתאר איך כאילו במאי מסביר שצריך לצקת רגש בשורה כמו "ואני ציפור תלויה על בד", הוא חלק מסאטירה על הנושא הזה.

הן עשו את זה כל כך טבעי, כל כך משכנע, שהייתי בטוח שאני באמת רואה שיחה בעת הנחיות להבנת הטקסט בזמן עבודה אמיתית על הדרך שבה צריך לשיר את מילות השיר.

שמה של הסטנדאפיסטית פחות מוכר, לא כל אחת היא נונו. הסטנדאפיסטית היא טליה ברטפלד. שם המופע "ילדה רעה של טיקטוק" (כמעט אין כרטיסים לשתי ההופעות הקרובות בצוותא).  

יצאתי, בעצם החלקתי החוצה, מהאולם החשוך. איש לא ידע מי אני. זה היה יכול להישאר ככה. למרות זאת הבנתי שאני בבעיה. בעיה אתית. יכולתי לשתוק. הייתי בחושך, אני איננו, הם לא יודעים מי אמר את השטות הזו, שעכשיו אני מבין מדוע היא הצחיקה אותם ברצינות שלה. עם זאת, איך אבזבז סיפור כזה? סיפור שמראה איך מי שחושב את עצמו לסאטיריקן כל כך הרבה שנים לא מזהה סאטירה (די טובה ומצחיקה) כאשר היא מול הפרצוף שלו, ולא עוד אלא מעיר הערה לשונית מנופחת: "בד זה ענף דק".  
עשיתי פאדיחה. יותר מזה: עשיתי פאדיחה מול נונו.  

פינת השלולית

הצפרדע מתגעגע לנסיכה שהוא יודע היטב שאסור לו להתגעגע אליה. גם זה קורה בעומק השלוליות. 