מייקל צ'ימינו לא נולד ב־1952 או ב־1941, כפי שטען בהזדמנויות שונות, אלא ב־1939 - למרות הדרכון עם תאריך הלידה המפוברק; ההשראה ל"צייד הצבאים" לא הייתה שירותו בכומתות הירוקות במלחמת וייטנאם, הוא מעולם לא היה ביחידה המובחרת; הוא טען שכתב את התסריט ל"צייד הצבאים", אבל חמס תסריט של חבר וחמד את הקרדיט; הוא התגאה בבת אהובה אבל הוא לא היה אביה; במהלך 20 שנות חייו האחרונות הוא הכחיש בתוקף שעשה ניתוחים פלסטיים, אבל מראהו השתנה כל כך - מגרסה שמנמנה של אל פאצ'ינו עם בלורית נפוחה לאנדרוגינוס אנורקטי שתווי פניו נחתכו בסכין מנתחים - שאף אחד לא האמין לו.
ובעיקר שני הקטבים שביניהם נרמס עד עפר: "צייד הצבאים" לא היה סרט כה טוב כפי שנחוג בפסלונים מוזהבים ודברי שבח, ו"Heaven's Gate" לא היה כה נורא כאשר נרמס במצהלות זדון אכזריות. מותו ב־2016 בגיל 77 של צ'ימינו, השאיר אותו מוכתם, מושפל ונטול חסד. צ'ימינו הוא מי שבוב דילן כיוון אליו כאשר אמר, "לפעמים אנשים מתעללים וחובטים במישהו כל כך עד שאפילו הוריו מולידיו אינם יכולים לזהות אותו".
הספר "צ'ימינו: צייד הצבאים, שערי גן עדן ומחיר החזון" מאת צ'רלס איטון (Charles Eton), ביוגרפיה אישית ומקצועית של צ'ימינו, הוא ספר מרתק, חושפני, מדויק עובדתית ועגמומי כפי שניתן היה לצפות מסיפור טרגי. אף אחד לא עורך ב־12 שנה את המסע מגאון לשרלטן, מהצלחה לכישלון. גם לא אורסון וולס, למרות ההשוואה המתבקשת.
על פי המיתוס, צ'ימינו, נער הפלא שנתן לנו את "צייד הצבאים" טבע עם "Heaven's Gate", המערבון המגלומני, הנרקיסיסטי שניצב בלב אחת ממתקפות המשטמה הגדולות ביותר בתולדות הקולנוע. אבל צ'ימינו המשיך לעבוד; לאט, עם הפסקות ובחיפוש נואש אחרי מימון. ב־1985 הוא ביים את "שנת הדרקון" עם מיקי רורק, סרט שנחשב לעלבון גזעני לאמריקאים ממוצא סיני. הוא ביים את "הסיציליאני" (1987) על פי ספרו של מריו ("הסנדק") פוזו, משום שבמרכז הספר עמד מייקל קורליאונה בשנות גלותו בסיציליה אחרי ההתנקשות בסולוצו ובמקלאסקי, אבל הסתבר שפרנסיס קופולה היה בעל הזכויות לכל מה שהיה קורליאונה; צ'ימינו נשאר עם השחקן הקלוש בעל עיני העגל כריסטופר ("גרייסטוק") למברט וביוגרפיה לא מהפנטת של גיבור העם סלוואטורה ג'וליאני.
צ'ימינו המשיך עם "Desperate Hours" (0991), רימייק מיותר של סרט בכיכוב המפרי בוגרט, על חבורת פושעים הפולשת לחיי משפחה בורגנית. ""Sunchaser (6991) עם וודי הרלסון הצעיר, הוא סרט מסע צבוע בגוונים מיסטיים עזים שבו חוטף עבריין צעיר חולה בסרטן סופני אונקולוג מלוס אנג'לס, כדי שיסיע אותו לאגם קסם בשמורת נוואחו האמור לרפא את כל הטובל בו. ארנון מילצ'ן הפיק בתקציב של 31 מיליון דולר. מסתבר שהמת החי המשיך לעבוד. לא בהצלחה, אבל כהוכחה שיש חיים אחרי המוות.
אף שהאגדה השתלטה על המציאות, הביוגרפיה החדשה מציגה הישג משמעותי: הייתה השראה רבה, נוכחות מהבהבת באורות אזהרה וטרגדיה אישית בעלת השלכות מקצועיות בלב אגדת המוסר על צ'ימינו. מכל הדברים החדשים שהמחבר גילה עליו, מסתבר שצ'ימינו היה יותר משתיארו אותו ופחות מהדיבה שהוציאו עליו.
סרטו הראשון, "חזיז ורעם" ("Thunderbolt & Lightfoot", 1974), היה סרט פעולה רזה ואפקטיבי עם קלינט איסטווד וג'ף ברידג'ס הצעיר. כאשר ברידג'ס מת בזרועות איסטווד בסוף הסרט, כותב איטון שהסצינה "מרגשת כמו מותו של רטסו ב'בוקר של חצות'". הסרט הזה, על אחוות פושעים והאלימות ביניהם, היה המבוא למבקרים לדון בהומו־ארוטיקה בסרטיו של צ'ימינו, כאילו ידעו לנבא לאן מוליכים אותו חייו האישיים.
יחד עם "השיבה הביתה" של האל אשבי, חצה "צייד הצבאים" ראשון את קו הגמר של סרטי וייטנאם. ג'יין פונדה מ"השיבה הביתה" תיעבה אותו. היא כעסה על האופן הבוטה שבו התעלם צ'ימינו משוועת העם הווייטנאמי תחת הקלגסות האמריקאית איפה שאמריקה לא הייתה אמורה להיתקע; צ'ימינו צדק כנראה כאשר טען כי בסופו המקורי של תסריט "השיבה הביתה", לא פוסע ברוס דרן, הבעל המקורנן השב מווייטנאם, אל האוקיינוס וטובע, אלא לוקח מקלע עם ארגז פעולה, ניצב באמצע אוטוסטרדה ומרסס לכל עבר. אירוע אמריקאי נפוץ יותר ורב־נפגעים, ולא שלווה סטואית ואחריות אישית.
סצינת החתונה הארוכה בתחילת "צייד הצבאים" (צ'ימינו נלחם במפיקים כאריה כדי שתהיה מרכזית וארוכה כל כך באקספוזיציה) - המייצגת את תעשיית הפלדה הגוססת בחגורת החלודה בפנסילבניה, את האתניות הסלאבית ואת מנהגיהם של מהגרים ממזרח אירופה - היא מהיפות והמוקפדות בתולדות הקולנוע האמריקאי. עדות לפרפקציוניזם ולאסתטיקה של צ'ימינו, להשכלתו הגרפית ולעברו כאיש פרסום משדרות "מד מן".
קאדר השחקנים החד־פעמי ב"צייד הצבאים" - גם הוא מעיד על מיומנותו של צ'ימינו בלב"ב. המפיקים סירבו לליהוק ג'ון קאזאל המצוין בסרט, אחד מחמשת הסרטים הגדולים שקאזאל השתתף בהם. הוא גסס מסרטן אלים והמפיקים חששו שימות לפני שישלים את חלקו. צ'ימינו התעקש.
האפוס המלחמתי הראשון הגדול, שנה לפני "אפוקליפסה עכשיו", מסתבך ברגלי יוצרו כשהוא מגיע לווייטנאם. צ'ימינו נטול עמדה פוליטית מובהקת כבמאי, ו"צייד הצבאים" מתנהג במלחמה כסרט שנכתב על ידי האחראים לטבח במיי לאי. טעמו הטוב של צ'ימינו מתפוגג בחום ובלחות. בהיעדר תובנה פוליטית שלוש שנים אחרי הפינוי החפוז מסייגון, צבוע הסרט בגוונים ריאקציוניים ופשיסטיים והוא הופך דוחה במאמץ להפיל אותנו מרגלינו באלימות הגורפת שהוא משווק.
183 דקות היו ארוכות ומייגעות מדי לסרט אפל המתרחש בווייטנאם. עננים שחורים נקשרו מעל ראשו של צ'ימינו לפני שהסומק שב ללחייו; תסריטאי בשם הארי קלקאס האשים אותו בפלגיאט וטען שצ'ימינו גנב תסריט שלו על חיילים בווייטנאם שהם ציידי צבאים; הפיקציה שסיפר על שירותו כחובש בכומתות הירוקות חזרה לנשוך אותו בתחת משום שלא היה מסוגל להשיב על שאלות שעסקו בשירותו הצבאי. הכתב הצבאי פיטר ארנט שכיסה את המלחמה, כתב ב"לוס אנג'לס טיימס": "ב־20 שנות מלחמה לא נרשם אירוע אחד של משחק ברולטה רוסית. המטפורה המרכזית בסרט היא שקר מתועב".
פאולין קייל, אם כל המבקרים, כתבה ב"ניו יורקר": "הסרט מעורר חמה מכיוון שלמרות השאפתנות וההיקף אין לו יותר אינטליגנציה מוסרית מסרט של קלינט איסטווד. למרות זאת, 'צייד הצבאים' הוא יצירה מדהימה". פיטר ביסקינד קלע: "סרט על אהבת גברים נידונה לאסון. עירוב של הומו־ארוטיקה מודחקת, אלימות ופטריוטיות החובקים את ההיבטים הגרועים ביותר של התרבות האמריקאית שהובילו להסתבכות בווייטנאם". גם קייל השגיחה שהסרט מתאר "אהבה פיזית־רוחנית בין גברים שהיא נשגבת יותר מאהבה בין גברים ונשים". היה מי שקרא ל"צייד הצבאים", "פנטזיה נרקיסיסטית תלושה מהמציאות כמו המרקיז דה־סאד, אשליה פורנוגרפית סאדו־מזוכיסטית עם הדגשים הומוסקסואליים".
אירוניות רבות גדשו את ערב האוסקרים ב־1979 שבו זכה "צייד הצבאים" בחמישה פרסים. צ'ימינו קיבל את שלו מידי קופולה שקרא לו "פייזן" (איטלקית) בידידות שהסתירה את המעי הרגיז שלו. את האוסקר לסרט הטוב ביותר הגיש לו שחקן קשיש ונוטה למות שהיה קרוב יותר לכומתות הירוקות משום שביים וכיכב בסרט בעל אותו שם: ג'ון וויין. בצילום הקבוצתי של הזוכים כינתה אותו פונדה "גזען שביים את גרסת הפנטגון של המלחמה". צ'ימינו נראה מבולבל מהמתקפה החזיתית והמום כאשר הפלאשים הבהיקו.
אומנותית לפחות, חי מייקל צ'ימינו ומת בין "צייד הצבאים" ו"Heaven's Gate". 36 שנים נוספות הוא העביר באנונימיות ארוגנטית, בהנחה שיש דבר כזה, ספון בביתו בגבעות של אל. איי בחברת ג'ואן קארלי, מי שהייתה לצדו בסרטים ובחיים מבלי שאף אחד ידע מה טיב ומהות הקשר ביניהם. היו להם בתים סמוכים באיסט המפטון, לכל אחד ג'יפ שחור מזכרת ממונטנה שבה צולם "Heaven's Gate", ובתים מחוברים בהוליווד. מנישואים קצרים של קארלי למוזיקאי דיוויד מנספילד שצ'ימינו לא ידע עליהם, נולדה בת בשם קאלנטה. מנספילד נשלח לדרכו וצ'ימינו היה שותף בחיי קאלנטה כאביה. קארלי, שלא התראיינה מעולם, היא אחד הקולות הבולטים בספר של איטון והיא מעניקה לו את העומק והסמכותיות שלא היו שם לפניה.
בראיון אחרון שנה לפני מותו, אמר צ'ימינו שלא שינה את שמו למישל וכי מריטת גבות ורזון קיצוני אינם עבירה על החוק. "אחרי סרטי הראשון קראו לי הומופוב", אמר, "אחרי השני פשיסט ימני, אחרי השלישי מרקסיסט שמאלני וברביעי גזען". המגדר שאותו בחר צ'ימינו לשארית ימיו הוא בעיקר רכילות. אם הקורא חש אי־נוחות במחיצת הקוסמטיקאית שמצא איטון מחוץ ללוס אנג'לס שאיתה היה לצ'ימינו קשר של טיפולי יופי, פאות, עיצוב שיער וכדומה, זאת בעיה שלו. איטון מתחבר למלנכוליה נוגה על צ'ימינו האיש, וחוגג איתו את רגעי החסד האחרונים שהיו לו אחרי שיפוץ "Heaven's Gate" בגרסת DVD של "קריטריון" והקרנתו המחודשת. סיבוב הניצחון שלו באירופה ב־2012 הוא בדיוק מה שצ'ימינו היה זקוק לו בשנותיו האחרונות. בצרפת מעריצים במאים שאמריקה מאסה בהם.
להגנתו של צ'ימינו אמר איסטווד ש"ג'ורג' לוקאס ביים את 'הווארד הברווז' וקוסטנר עשה את 'עולם המים' והסרטים הללו לא הרסו אותם... תמיד טענתי שאם אתה מוכן לקבל ביקורות המכנות אותך מבריק, עליך להיות מוכן לקבל ביקורות שקוראות לך כלומניק". בראיון ל"רולינג סטון" ב־1982, אמר סטיבן ספילברג: "אני חושב שההתקפה על צ'ימינו מעניינת יותר מהניתוח של הסרט. למרות ש"Heaven's Gate" הוא סרט מאוד פגום, הוא גם אחד הסרטים היותר מעוצבים בכל הזמנים". וינסנט קנבי הפציץ ב"ניו יורק טיימס": "הסרט מועד באופן כה טוטלי שאתה חושד שמר צ'ימינו מכר את נפשו לשטן כדי להשיג את הצלחת 'צייד הצבאים' וכעת בא השטן לגבות את החוב".
צ'ימינו חזר מאתרי הצילומים במונטנה עם 220 שעות של חומר גלם מצולם, מתוכם 53 טייקים של קריס קריסטופרסון מניף שוט על ראש עיריית סוויטווטר; עשרה ימים של צפייה ללא הפסקה או 100 סרטים באורך מלא. תקציב של 11 מיליון דולר תפח ל־44 מיליון. ההפקה חרגה בחודשים ארוכים מהלו"ז. לטענות הלגיטימיות על תקציב חולני שמוטט לכאורה את יונייטד ארטיסטס, השתרבבה טענה קטנונית על הבחירה באיזבל הופר לתפקיד הנשי הראשי של הזונה אלה ווטסון. "בשם האלוהים מייקל, קריסטופרסון וכריסטופר ווקן הרבה יותר אטרקטיביים ממנה", כתב סטיבן באך, ממנהלי האולפן בספר ששפך דלי של צואה על ראשו של צ'ימינו, "הקהל יתהה במהלך הסרט מדוע הם מזיינים אותה במקום אחד את השני".
בסצינת הקרב בסוף הסרט השתתפו מאות סוסים, עגלות וקרונות, כמעט כל המשתתפים בסרט חוץ מנייט צ'מפיון (ווקן) שנהרג קודם לכן ומאות ניצבים ופעלולנים. את כל האקשן הזה אמורות היו ללכוד 12 מצלמות. זה היה קשה לוגיסטית ומסוכן פיזית. "לצ'ימינו אין כבוד לאנשים ולחיות", אמר ג'ון סקוט לעיתון "קלגארי סאן". ידי צוותי העזרה הראשונה היו מלאות. חתכים, שברים ומכות חום. סוסים רבים נפצעו בפעלולים וסוס אחד נהרג. ויכוח גדול התנהל על התעללות בסוסים. חלק מאנשי הצוות שכעסו על היחס לחיות, שמרו על שתיקה מחשש למשרתם.
הגרסה הראשונה שערך צ'ימינו הייתה של חמש וחצי שעות ואותה הראה בהקרנת פריוויו לקהל. בין הסדרנים היה בחור צעיר בשם דון ווינסלו, לימים אחד מסופרי המתח החשובים באמריקה. "מכירים את האמירה 'היה אפשר לחתוך את המתח בסכין'?", סיפר ווינסלו, "אין להב שיכול היה לחתוך את המתח באולם. הרגשנו כמו קברנים בלוויה יוקרתית... יצאתי למבואה בתחילת הסרט וראיתי מישהו עומד לבדו, פניו בידיו וממלמל 'מה יהיה איתי? מה יהיה איתי?'. זה היה הבמאי, מייקל צ'ימינו".
אנדרו סאריס הוותיק כתב ב"ווילג' ווייס": "אני מתפלא שרבים מהמבקרים שהאלילו את צ'ימינו ב'צייד הצבאים' השליכו אותו לכלבים באותה התלהבות ב'Heaven's Gate'. משום שלא הייתי שבוי בקסמו... הטיפשות והבלגן הסיפורי ב'Heaven's Gate' לא הפתיעו אותי, אותה טיפשות ובורות היו כה מופגנות ב'צייד הצבאים'". קייל כתבה ב"ניו יורקר": "הסרט כה תלוש מהמציאות, כה מרוחק ומחורר, שהמסר שלו בדבר חוסר אונים אינו מותיר כל רושם. הוא פשוט חולף על פנינו... תערובת הגורמת לבחילה, תמהיל קודר של וירטואוזיות חזותית, שאפתנות שוברת גבולות וכתיבה רשלנית". רוג'ר אברט ב"שיקגו סאן־טיימס": "הצגה של הפרזה חולנית שהוסרה מהמסך אחרי הבכורה בניו יורק כאשר המבקרים עזבו את האולם בריצה כדי להקיא".
הוא היה במאי דחוי, מושפל וממורמר, כותב איטון, אבל ההתנכלות והבוז לא השפיעו על האנושיות שלו. אף שהיה נצור ומסוגר בבדידותו, הוא הצליח להישאר בנאדם. היו מקומות קבועים שנהג לפקוד. חברים מעטים שאיתם דיבר אך לא נפגש. וקארלי הנצחית לצדו, נאמנה עד הסוף ובתה איתה. צ'ימינו מעולם לא דיבר על הרקע המשפחתי שלו בלונג איילנד, אך איטון מצא את שני אחיו וראיין אותם. לא היה להם דבר רע לומר עליו, אף שהתכחש לקיומם.
אבל כעסו חלחל; על קופולה הוא אמר ש"הוא התייבש"; כדאי שטרנס מאליק "יכתוב שירים במקום לביים סרטים"; מרטין סקורסזה: "אל תשימו אותי יחד איתו. הוא אחד מבמאי הזירוקס. אני חושב שהוא מאמין שככל שהוא מדבר מהר יותר פחות אנשים ישאלו מה הוא אומר". הוא לא נצר את לשונו אפילו על אוליבר סטון שאיתו עבד: "אוליבר חושב שהוא הדבר החם ביותר מאז כבד קצוץ".
מילים קשות. ועדיין אני מעדיף את ציור הנוף החלול שהוא "Heaven's Gate" על פני הפרטנזיה הפשיסטית "צייד הצבאים". גם משום שהיו סרטים טובים בהרבה על וייטנאם. גם משום שבתוך דהרת האמוק המערבונית מצליח קריס קריסטופרסון בנקודה המדויקת בזמן שבה הגיעו חזותו וכישרונו לשיאם, לשאת את השברים הלא מאוחים של האפוס על כתפיו. גם משום שווקן וג'ף ברידג'ס מצליחים להזריק למסגרת הריקה רגעים נדירים של כישרון.
כתבתי פעם, "אני משוכנע שמתחת לשכבות הנראות לעין של סיפורו של צ'ימינו ייחשפו בעתיד שכבות נוספות שיזריקו תובנה רטרואקטיבית לביוגרפיה שלו שהיא עדיין עבודה לא גמורה. בתוך השקשוקה שהיא מכלול סרטיו המעטים, מנצנצות בין הביצים והעגבניות המבעבעות, פנינים מזדמנות של כישרון ויזואלי ושל תנופת יצירה, רגע לפני שפירש מגע קל בכתפו כהוכחה להשראה אלוקית". הביוגרפיה החדשה היא הרגע שלו חיכו מי שראו את הכישרון דרך האיפור.
הוא היה יותר מהעקיצות הזולות שבהן נדקר; "הוא נראה כמו גארי שנדלינג איטלקי עם כל הכבודה של גבר קטן"; "כמו בטי דיוויס בערוב ימיה"; אפילו ב"לוס אנג'לס טיימס" דווח, "איפה שניתוחים קוסמטיים הם חובה... השמועה דרך סוכנים ואתרים היא שהבמאי המצ'ואיסטי הוא טרנסג'נדר לפני ניתוח".
בשנים שחלפו הפך תקציב של 40 מיליון דולר עבור סרט ששאף לגדולה אומנותית לזניח. "שודדי הקריביים" החלול עלה 300 מיליון דולר ב־2007. בגרסה המשופצת והמתוקנת של "Heaven's Gate" מ־2012 מתחבא סרט גדול ששכבה עבה של מגלומניה מסתירה אותו. איטון נותן לצ'ימינו את המילה האחרונה. אחרי שהרהר בקול על מותו של המינגוויי (מי לא הרהר), הזכיר צ'ימינו את השחקן ג'ורג' סנדרס שהתאבד והשאיר פתק: "עולם יקר, אני עוזב אותך בגלל שאני משועמם".
"אנחנו יכולים למות באופן אינטליגנטי כמו ג'ורג' סנדרס", כתב צ'ימינו באוטוביוגרפיה קצרה שכתב, "או שאנחנו יכולים למות מטמטום". הוא מת בשנתו במיטתו בביתו בגבעות של הוליווד. כנראה שהיה בן 77, בלי נדר.