ממשלת הימין על מלא, שאמורה להתחיל את ימיה בתקופה הקרובה היא בשורה רעה לכל מי שהגשמת החזון הציוני יקרה ללבו. אחרי הכל, מדובר בממשלה הכי לא ציונית שקמה כאן מאז הקמת המדינה.
יותר מחצי חברי הקואליציה הם חרדים־דתיים, חלקם לא שירתו בצה”ל, ואף נאבקים בחירוף נפש נגד שירות צבאי של צעירים חרדים. חלק מחברי הקואליציה גם דורשים דרישות שמנוגדות לערכים שעליהם התבססו כאן החיים לאורך 74 שנות קיום המדינה. דרישותיהם עלולות לשנות את מדינת ישראל באופן מדאיג, כמו גם את תדמיתה של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית.
כך למשל, חלק מחברי הקואליציה דורשים את חיזוק הזהות היהודית; הפרדה מגדרית באירועים ובמתן שירותים ציבוריים; חוק גיוס צבאי מקל ללא יעדי גיוס, שיסתום את הגולל על אפשרות שאי פעם צעירים חרדים ייטלו חלק בחובת הגיוס לצה”ל; איסור הפעלת תחבורה ציבורית בשבת, כולל ברשויות שמפעילות שירותי תחבורה לצעירים; חיזוק סמכויות בתי הדין הרבניים;
שינוי הסטטוס בהר הבית, שעלול לעורר נגדנו את כל העולם המוסלמי ולהצית את המזרח התיכון; ביטול מצעדי הגאווה; ביטול חוק הנכד בחוק השבות; הוצאת תוכניות להט”בים ממשרד החינוך; תקצוב מורחב מאוד למוסדות חרדיים ולישיבות שיסתכם במיליארדי שקלים על חשבון המגזר החילוני ועוד.
נכון, קיימת האפשרות שחלק מהדרישות הללו לא ימומשו, ונתניהו בוודאי מודע לבעייתיות שבדרישות אלה, אבל הן עלולות לשנות את פני המדינה לרעה.
נתניהו אומנם דאג בימים האחרונים להרגיע באמצעות ציוצים ברשתות החברתיות ובאמצעות ראיון לתקשורת האמריקאית כשאמר שידאג שמדינת ישראל תחת שלטונו תמשיך להתנהל כפי שהיה כאן לאורך השנים. אבל אסור לשכוח שאותו נתניהו אמר לא מזמן שאיתמר בן גביר לא יהיה שר בממשלתו ואפילו עשה מאמץ גדול לא להצטלם איתו. והנה כיום בן גביר צפוי להיות השר לביטחון לאומי בממשלתו.
נתניהו של ימים אלה נתפס כחוליה החלשה במשא ומתן הקואליציוני שהוא מנהל עם שותפיו. למעשה נדמה שהוא ראש ממשלה מובל ולא מוביל, מי שכבול בעבותות על ידי שותפיו הקואליציוניים שמודעים היטב לבעיות שלו, יודעים היכן ללחוץ וגם יודעים מה נתניהו מצפה שהם ייתנו לו בכל מה שקשור למשפטו. כל אלה יוצרים תחושה שאנו הולכים לימים קשים, בלי להתייחס עדיין לבעיות בביטחון הפנים והחוץ שעמן ישראל תיאלץ להתמודד.