אם אתה ישראלי שרוצה לשמוע את השירים הגדולים של לד זפלין, קווין, פינק פלויד, בי ג'יז ועוד להקות ענק עולמיות בחי על הבמה, זו תקופה נהדרת בשבילך. אין שבוע נתון שבו לא תמצא אופציה אטרקטיבית בנידון, ולא רק בתל אביב. התופעה של להקות קאברים, שעושות מופעי “מחווה" להרכבים ואומנים פופולריים, נמצאת כרגע בשיאה. אם בודקים את הלו"ז המתוכנן של מועדוני זאפה וגריי - הרשתות המובילות בתחום, אפשר למצוא מופעים כאלה משירי אבבא, אלטון ג'ון (שני מופעים שונים), בילי ג'ואל, בואנה ויסטה סושיאל קלאב, קווין, גרגוריס ביציקוטיס, דייר סטרייטס, בי ג'יז, פרנק סינטרה, בוני אם, הביטלס, לאונרד כהן, דיוויד בואי, סטילי דן, ובאמת שרק התחלתי.

אם תתעקשו על עברית, יש כמה וכמה מופעי מחווה לאריק איינשטיין, כוורת, שמוליק קראוס, ואפילו צביקה פיק. וכל אלה מצטרפים ללהקות שמבצעות קאברים למגוון רחב של אומנים, כמו “הסיקסטיז", ולמופעים המוקדשים לעשורים מסוימים - בעיקר שנות ה־80.בתופעה הזו אין פסול, כשלעצמה. כמה מהלהקות האלה מצוינות. הסטנדרטים של המופעים הולכים ומשתפרים. הם מספקים עבודה ופרנסה למוזיקאים. וגם עונים על צורך אמיתי של קהל, שמצביע ברגליים. יצא לי להיות לאחרונה בשני מופעים מהז'אנר, שהיו פשוט מפוצצים.

אבל הם לא פועלים בחלל ריק. וכשיש מינון הולך וגדל של מופעי קאברים, זה תמיד יבוא על חשבון מופעים מקוריים. אני שומע מצד יותר ויותר אומנים ישראלים ידועים - כאלה שעד לפני כמה שנים מילאו זאפות די בנקל - על הקושי להביא קהל, ואפילו על מעבר למופעים מכורים מראש. רק כדי לא להתמודד בכל פעם מחדש עם המאמץ הסיזיפי שכרוך בלמלא את האולם. כך שהגאות במופעי מחווה, לצד יתרונותיה, גם מצביעה על בעיה אמיתית ביצירה הישראלית המקורית, שמתקשה להביא צופים. בעיקר, באזורי הגיל של אנשים שהולכים למועדונים כמו זאפה. כלומר, בהכללה גסה, 30 ובעיקר 40 ומעלה. גילאים חשובים מאוד, כי הם “מחזיקים" כלכלית חלק ניכר משוק המופעים. שוק שכבר לא יכול להסתפק יותר באומנים מקומיים, או ביצירה מקורית, כדי להתקיים.

אבל הפריחה העכשווית במופעי הקאברים נובעת גם מסיבות אחרות. למשל, ההבנה של הצופה הישראלי שהסיכוי לראות כאן להקות ענק מהעולם הולך וקטן - ע"ע ביטול ההופעה של רד הוט צ'ילי פפרז. ובמקביל, ההתייקרות הניכרת של נסיעה לחו"ל ומחירי כרטיסים להופעות, בעקבות הקורונה. לפני שלוש שנים, הרעיון של קפיצה קטנה לעיר אירופית כדי לראות הופעה היה סביר מאוד כלכלית. היום זה יעלה פי שניים, לפחות. אז אם ממילא אין סיכוי, בואו נראה גרסאות מקומיות ליד הבית. אגב, האירוניה היא שהתחילו לייבא לכאן הרכבי קאברים מחו"ל. למשל מופע המחווה ללד זפלין שנערך בארץ בחודש שעבר, מופע קאברים לסיימון וגרפונקל שיגיע בפברואר ואומני ג'אז בינלאומיים שמבצעים פה ערבי מחווה לאגדות כמו צ'יק קוריאה. שלא לדבר על תחליפי דייר סטרייטס, אי־אל־או ואחרים שמגיעים אלינו בתדירות גבוהה.

אבל אני חושב שלגאות הזו יש משמעות עמוקה בהרבה. ולא רק מוזיקלית. היא מצביעה על חברה הנמצאת במצוקה, בבלבול גדול, וחוששת מאוד מהעתיד. ולכן לא נותר לה אלא להתרפק על העבר. אני שוב מסתכן פה בהכללה גסה, ומשער שחלק ניכר מרוכשי הכרטיסים למופעי הקאברים האלה הם כאלה שהקואליציה המתהווה מפחידה אותם, הם חשים באי־ודאות גדולה ומחפשים - אפילו בתת־מודע - להתנחם במשהו מוכר ובטוח, שמסמל עבורם תקופה שמצטיירת פתאום כוורודה. אבל אלה לא רק מצביעי “גוש השינוי".

חלק ניכר מהישראלים מרגישים עכשיו שהאדמה רועדת, ומחפשים יציבות. בדיוק מאותה סיבה יש פתאום גאות בלהקות עבר שמתקמבקות, ע"ע אתניקס, שב"ק ס', הדורבנים, נוער שוליים ועוד. ובכלל, גל של קאמבקים תרבותיים כמו העלאה מחדש בתיאטרון של “קזבלן", “הלהקה", “מרי לו" ועוד. תוצאה של דרישה מצד קהל שמבקש לחזור - דרך היצירות האלה - לעידנים שמסמלים עבורו יציבות. אפשר להבין את הגל הזה. אבל זה לא הופך אותו לפחות עצוב. 

על הסכין

1. ובאותו הקשר. הממשלה החדשה עוד לא החלה את ימיה, ואנחנו כבר מוצפים בקריאות על סופנו המר, ובהצהרות בדבר הצורך לצאת לרחובות. ואני אומר, חברים יקרים, מה עם טיפת סבלנות? אולי נשפוט את הממשלה על פי מעשיה, ולא על סמך נבואות החורבן שלא נותנות לה צ'אנס מראש? ואגב, זה נכון גם ביחס לממשלה היוצאת ולאופן שבו נשפטה.

2. לא צפיתי בסרט הירדני “פארחה" המציג חיילי צה"ל מוציאים משפחה להורג. אבל הקריאה להתנתק מנטפליקס, שם מוקרן הסרט, נשמעת לי מוגזמת לחלוטין. נטפליקס הוא גוף כלכלי עולמי, שמשדר גם לא מעט תוצרת ישראלית. כזו שמן הסתם לא מתקבלת בברכה בעיני צופים ערבים (קהל גדול פי כמה וכמה מהשוק הישראלי). לא היינו רוצים שזה יעבוד גם הפוך.

3. המונדיאל הזה רק מחדד אצלי משהו שהוא כבר חד ממילא: החיבה לאנדרדוגים. אני משקיף בתמיהה אמיתית על ההתגייסות הרחבה למען מסי, למשל. איזשהו רצון קולקטיבי לראות אותו זוכה בתואר היחיד שטרם השיג, כאילו שלא מדובר בכוכב ענק שבע, מפורסם ועשיר. מאיפה נובע הצורך הזה לתמוך דווקא בהכי חזקים?