נורמנדי שבתי חולה. עוד לפני כן נזכרתי למה אני לא אוהב לטוס. לא מפחד, סתם לא אוהב. השקעתי משהו כמו 60 דולרים ברכישת כרטיס למושב שליד יציאות החירום, מתוך תקווה ליישר קצת את הרגליים.

הדרך לצרפת הייתה דווקא נעימה, אולי משום שהגעתי אליה מותש וקצת שתוי (בירות ונקניקייה בשדה ירדימו אפילו קרנף). לעומת זאת, הדרך חזרה הבהירה לי את מה שיודע כל משווק נדל"ן מתחיל: טיב הנכס לא נקבע על פי המטראז' והגימור, אלא על פי השכנים.

לחצו כאן וקבלו את עיתון מעריב לחודש מתנה למצטרפים חדשים>>>

במבט ראשון הם נראו דווקא חביבים. אני לא מהטיפוסים שקושרים שיחות חולין במטוס, אבל סייעתי לגברת להעלות את תיק היד שלה אל תא המטען. רק שקצת כמו הפלסטינים, גיליתי שמה שנתפס על ידי כאקט של נדיבות, היווה עבורה הזמנה לפיגוע: מהר מאוד היא פלשה לתחום המושב שלי, מתעלמת מהעובדה שהגבר שלו נישאה לפני לא מעט שנים יושב דווקא משמאלה. אבל אפילו זה היה רק הספתח למה שהתחולל מקץ כמה דקות, עת החלה הגברת לזורר בעוז ולהשתעל, כאשר בעלה מצטרף אליה בפזמון.

בהתחלה קיוויתי שיעטו על פניהם מסיכה, אחר כך התחרטתי על שהייתי קול מדי מכדי שאשריין אחת לעצמי - ולבסוף הבנתי שדיני נחרץ: במשך ארבע שעות אהיה כלוא עם המפגע הנגיפי הזה לימיני, בלי יכולת להימלט אלא באמצעות גיחות קצרות לשירותים. משכתי את החולצה על אפי, אך לדאבוני - למרות דיאטה שעזרה לי להשיל כמעט 30 קילו ממשקלי, לא הצלחתי לשכנע את פיסת בד הטריקו להשתלט גם על פניי וגם על בטני וכך, במקום לצפות בסרט, חייתי בסרט אימה משלי, ועוד באורך של ארבע שעות. אפילו בגרסה ההוליוודית של ״הטיטאניק״ הגיע הקץ לסבלותיהם של הנוסעים האומללים מהר יותר!

בנחיתה הייתי כבר במצב רוח של רוצח סדרתי. אין זאת כי כמה שעות מוקדם יותר סברה חברת התעופה שמזוודת הטרולי שלי, שעמדה בדרישת התקן של "עד 8 קילו" והייתה במידה הנכונה, מגיעה יחד עם תיק המחשב למשקל מצטבר של למעלה מעשרה קילו (הגיוני, גם לפטופ קטן שוקל כ־1.5 קילו, הוסיפו לזה את המטען ועוד ספר - והנה לכם מעל לשני קילוגרמים נוספים).

בימים כתיקונם לא הייתי מתקומם עד כדי כך, אבל במשך ארבעה ימים של לונה פארק קולינרי בנורמנדי (שעליו סיפרתי כבר בטור קודם) מנעתי מעצמי כמעט בכוח לרכוש בקבוקי קלבדוס (תזקיק תפוחים) כדי שאוכל להעלות למטוס את מה שמכונה בעגה של חברות התעופה "כבודת יד". למה? כי עשיתי חישוב שכך אוכל לישון שלוש שעות בטרם אצטרך לרוץ לעבודה, לקראת יום ארוך במיוחד, כזה שיתחיל בשמונה בבוקר ויסתיים רק בתשע בערב.

זאת אולי הסיבה לכך שכאשר נהג המונית שאל אותי: "מחירון, בסדר?" הוא חטף ממני מניפסט שטען שאין דבר כזה "מחירון" ושכל נסיעה צריכה להיות מחושבת אך ורק לפי המונה. זה נכון כמובן, אבל יש משהו בתעריף הנוכחי שלא משאיר לנהגי המוניות ברירה: אם נסיעה באישון לילה מטרמינל 3 בנתב"ג למרכז תל אביב עולה (לפי המונה) רק כ־120 שקלים, הכנסה שכוללת מע"מ ולפני הוצאות אחרות, לא צריך להיות איש רע כדי לנסות לתחמן את הנוסעים. הטיפ שלי, תרתי משמע: תתעקשו תמיד על מונה כחוק, אך תנו לנהג טיפ של 20־30 שקלים. אתם לא תחושו מרומים והוא לא ייצא פראייר רק כי הקפיד על החוק.

את היום שלמחרת עוד סחבתי איכשהו עד לקצה, אבל ביום הבא, שרצה הגורל והיה גם יום הולדתי, כבר חוויתי חום עולה ומיחושים בכל הגוף. בכל זאת הכרחתי את עצמי למשוך. הלו"ז זימן לי חגיגת יום הולדת שמאוד לא רציתי להחמיץ, אבל למחרת קרסתי סופית.

כדרכו של גבר שבטוח שהוא עדיין צעיר, בלעתי שני כדורים להפחתת החום ועבדתי כמעט כרגיל. רק בסוף אותו שבוע הרשיתי לעצמי להתרסק למיטה, לא לפני שהתקנתי ארוחת ערב לכל בני הבית.

למחרת הוזמנתי לחגיגת יום ההולדת הכי נחמדה שהייתה לי זה זמן רב: בחצר ביתו של בן ה־23, אי־שם בדרום העיר, התכנסה חבורה שכללה בעיקר את החברים שלו. אני דאגתי לבירות ופיצוחים, ואילו הם הביאו רוח נעורים מתוקה מאין כמותה, כמו שיש רק לסטודנטים שחושבים (בצדק!) שכל העולם לרגליהם. 

ילדות שפעם קראו אליי מתוך חדר השירותים: "אבא של רן, עשיתי קקי, בוא לנגב לי", החמיאו לי על הזקן שגידלתי בחודשים האחרונים - עד ש־53 שנותיי הרגישו לפתע כמו 153 וגרמו לי לעלות על יצועי באותו הלילה קשיש ומובס. מהשפעת הזאת לא מיהרתי להיפטר: היא פגה ליומיים, חזרה בכוחות מחודשים והותירה לי בחזה שיעול בלתי פוסק. אומרים שגיל הוא רק מספר. ובכן, לפעמים הוא גם טמפרטורת הגוף.