הערב ההוא בצרפת באמת היה טוב, העייפות נשכחה ממני, והבחור שישב מולי במסעדת האויסטרים הקטנה במארה עניין אותי מאוד. הכרנו עוד כשהייתי נשואה, הוא מעולם לא כיוון לשום דבר רומנטי, אבל כן ניסה להתעניין אם אני והסיפורים שלי אחד הם, או שמא יש מרסל ויש הדמיון.
בהתחלה היו אלו שיחות חולין בין שני אנשים בודדים, אני בתוך מערכת נישואים והוא בתוך מערכת אחרת, של קריירה אינטנסיבית שגרמה לו לוותר על משפחה וילדים, אבל כשהשיחות הפכו להיות תכופות ומפורטות יותר, עצרתי את זה. כיבדתי את הטבעת שענדתי על ידי וביקשתי לא עוד.
חלפו שנים ויותר מדי מים עכורים בנהר, ופתאום הזדמנתי לעיר האורות והנה אנחנו, במסעדה רומנטית, אחרי קצת יין וטעם של ים בפי שנינו. בהתחלה זה היה מוזר, הייתה שתיקה מביכה, הוא לא ידע איך להתנהג, האנגלית שלי התבלבלה בשיחה קצרה עם המלצרית, ופעם, כשנגע בטעות בירכיי כשסידר את המפית על ירכיו, התנצל מיד.
שום דבר שיין לא פותר. כוס ועוד אחת והנה האויסטרים שכל כך חיכיתי להם, גדולים ומשובחים, נחים על המון קרח גרוס ופלחי לימון על ידם. הוא הגיש לי אחד מהם ונטל אחד לעצמו. "לחיים", אמר, חייך אליי ושלק. אני לא מיהרתי, סחטתי קצת לימון מעל, הוספתי טבסקו, לקחתי שלוק מהיין ורק אז התענגתי. כמה חיכיתי לזה. יש לו כתפיים רחבות מאוד, הוא מכור לספורט, גם על זה דיברנו פעם, על הפחד שלו מהשמנה או ממחלות כלשהן שיתקפו פתאום, פחד שירש מאביו, אחד מאנשי הצבא הבכירים בארץ.
אם היינו נפגשים שנים קודם לכן, סביר שהייתי מתביישת לאכול על ידו או למרוח קצת חמאה על לחם בין האויסטרים, אבל היום אני מספיק בטוחה בעצמי. לו יש את דרכו ולי יש את דרכי, לא בטוח שמי מהן טובה, ובכל זאת, אני כבר לא מתביישת לאכול ליד גבר, חסון ונאה ככל שיהיה.
אולי צרפת ריתקה אותי מדי, ידעתי שזמני בה קצוב עד מאוד כך שלא היה לי זמן לפרשיית אהבים, גם אם קצרה. כשניסה לשאול על הנישואים ועל מה שקורה אחרי בכל הקשור לפן הרומנטי, זרקתי בדיחה והמשכתי מיד הלאה, לנושא הבא. הוא הבין. גם כששילם את החשבון, הזמין לנו מונית ולקח אותי למלון, ידע שלא אזמין אותו לעלות ובכל זאת קרב אל אוזני ולחש "תבואי שוב". אודה ולא אבוש, בכל זמן אחר הייתי נפרדת מהנהג בקלאס - וסוחבת את האיש שאיתי אל המלון בברוטליות, אבל לא לזה נועד הטיול, ורציתי רק מיטה גדולה והרבה לבד.
הוא לא כתב לי מאז, כנראה שהתאכזב.
בוקר אחרי עמדתי בכניסה ליורודיסני, הרוב המוחלט היו הורים וילדים ובכל זאת, לבי פעם בקרבי. את הכרטיסים הזמנתי מבעוד מועד ואפילו הוספתי עוד 100 יורו כדי לא לעמוד בתורים. נכנסתי אל עולם הילדים הענק הזה, שאליו שאפתי להגיע בכל שנות ילדותי ומרוב התרגשות התחלתי לצעוד והגעתי פעמיים אל אותו המתקן, הלכתי בסיבובים עד שפתחתי את האפליקציה ובניתי לעצמי מסלול. לא היה לי ייסורי מצפון על שגפן לא איתי, ראיתי את ההורים שהתעקשו להביא ילדים בני שנתיים, 3 ו־4, הם די סבלו בתורים, הקור לא היה נעים, והפארק גדול ומעייף.
בכל זאת, רכשתי לה בובות מיני ומיקי מאוס ושוקולדים במחיר מופקע. ראיתי חבורת נערים, לדעתי גרמנים, הם התקרבו אליי והסריחו מאלכוהול. "סליחה?", שאל אותי אחד מהם באנגלית, "את יודעת איפה רכבת ההרים של הספייס מאונטן?".
"לא, אני מצטערת", עניתי.
הם הנהנו בראשם והלכו. מיד בדקתי שהארנק שלי עדיין עליי. הלכתי בעקבותיהם, שמעתי על הרכבת הזו דברים מזעזעים, שהיא גורמת לבחילות, שגובהה עצום, שרוב נסיעתה מתבצעת בחושך, אבל משהו בי רצה לשבת, לאבד שליטה, להרים ידיים למעלה ולעצום עיניים, אם אקיא אחר כך, או ייהרס לי שאר היום - שיהיה. רציתי להיות חסרת אונים לזמן מסוים, אתם מבינים? נדרשה לי רכבת הרים, כדי לנוח.
וכך היה, צעדתי אחרי חבורת הנערים, ייאמר לזכותם שהיו שיכורים מאוד ובכל כמה רגעים שלפו בקבוק מים שבתוכו, אני מניחה, וודקה או משקה אלכוהולי אחר, אבל לא התפרעו או הציקו לאף אחד. עמדתי אחריהם בתור אל רכבת ההרים, בכל כמה שניות נשמע כרוז שהזהיר נשים בהריון, אנשים שיש להם לחץ דם גבוה או כאלו עם נטייה להתקפי חרדה. הרגשתי את הפרפרים בבטן, את האדרנלין. אני מכורה להרגשה הזו, בין המטרנה, הטיטולים, החשבונות וניקיון הבית, היא כמעט ואבדה לי.
עליתי על המתקן, הנער שבדק שכולם מאובטחים בדק גם את המגן שלי, פחדתי שלא ייסגר עליי. פעם זה קרה לי, בלונה פארק ועוד ליד כל הכיתה, קול צחוקם הלועג של חבריי עוד נשמע באוזניי לפעמים. הפעם זה נסגר ובספירת שלוש לאחור הרכבת עלתה מעלה. אני לא יודעת כמה זמן זה לקח, אבל כשהגענו לצלע המסילה, ידעתי שתכף אנחנו נופלים כולנו אל התהום החשוכה וכך היה.
כולם צעקו, המהירות עשתה את שלה, וסיבוב ה־360 שנעצר באמצע (בכוונה) זעזע את כולנו. אני זוכרת שצעקתי את שמה של בתי, שקראתי לאמי, שצחקתי נורא, שפקחתי עיניים בחלקים המוארים וראיתי את זו שעל ידי מצטלבת וממלמלת את שמה של האם הקדושה. ברגע ההוא הוצאתי את שהיה עצור בי כל כך הרבה זמן. כשהסתיימה הנסיעה, אפילו הצטערתי, רציתי עוד, לא הספקתי, ירדתי מהרכבת ישר אל הקור שבחוץ, הבטתי למעלה, עצמתי את עיניי ונהניתי ממשב הרוח הקריר.
בערב חזרתי למלון עם המון מתנות לגפן, רגליים כואבות ואורגזמה נפשית כזו, ידעתי שאשוב אל פארק השעשועים הזה עוד הרבה לפני שגפן תהיה בת 5 או 6.
אני עוברת כל כך הרבה, יותר מכפי שאני יכולה לספר לכם - ובכל זאת לא מתפרקת, ממירה כל עזרה אפשרית בכסף, עובדת כמו חמור ומגדלת את בתי הכי טוב שאני יכולה. רגע לפני שחזרתי ארצה, שלחה לי אמי הודעה קולית ובה אמרה כמה שהיא גאה בי, שאני מצליחה לתמרן בין הכל, שהילדה שלי שמחה, שאני לא נותנת לצדדים ואנשים שוליים להקשות עליי ושאתמול היא באה לבקר את גפן שהייתה עם המטפלת ונדהמה מכמה שהבית נקי. "אי אפשר לזהות שזו את", סיימה את השיחה, ואני לא ידעתי אם להיעלב או לשמוח.
אני אף פעם לא מטיפה לכם לכלום. מי אני? הרי גם ככה בעוד כמה שנים אקרא את הטורים האלו ואגיד לעצמי "כמה רחמים עצמיים באדם אחד", או "איזו נרקיסיסטית", בדיוק מה שקורה כשאני קוראת את הטורים הראשונים שלי ב"מעריב", אלו שנכתבו לפני תשע שנים, וכותבת וואטסאפ לדורון העורך הראשי ובו המילים "לא יכולת להביא מישהי שבאמת יודעת לכתוב?".
אבל המשותף לכולם הוא שתמיד חייתי, בכל שבר גדול מצאתי את עצמי ולא ויתרתי. הטורים הטובים באמת שלי נכתבו בחו"ל, כשטסתי לבד לתאילנד, לפראג, ללונדון, לפריז, לאתונה. כי הלבד הגדול מרחיב את הלב ומפנה מקום לדמויות, לסיפורים שלא יבואו כשיש את הביחד ולדברים שליד אנשים לא נעז לעשות.
אז זו ההטפה היחידה שלי אליכם - סעו לבד. אפילו פעם אחת, בשביל הנפש, בשביל הילדות ובשביל לצעוק את מה שבארץ אתם מחרישים.
הגעתי הביתה, פתחתי את הדלת, וגפן רצה אליי. "מימה, מימה", היא אמרה, הסתכלה בשקיות הצבעוניות שאחזתי והוסיפה: "הפתעה, הפתעה!".
"כן, גפן, אמא הביאה לך הפתעה", אמרתי, הוצאתי בובת מיני מאוס, נתתי לה והתחבקנו שלושתנו. השארתי את מרסל שם בפריז. פה בארץ, אני רק אמא של גפן.