באחד הלילות, כשישבתי בפינת הבר אצל עזרא ב"ברבוניה", וניהלתי שיחה ללא מילים עם מר ג'וני ווקר, שתמונתו ניבטה אליי מהבקבוק שהיה מונח לפניי, ניגשה איזו גברת שאיני מכיר, וביקשה אישור לתת לי נשיקה. אני לא חסיד של קבלת נשיקות מגברות מכובדות כמו שנראתה הגברת, שהערכתי את גילה באזור ה־60, בעיקר כששפתיה היו משוחות בשפתון אדום לוהט, וחששתי שהיא משאירה עליי סימן שמצריך טיפול באקונומיקה כדי להסיר אותו.

הגברת לא המתינה לתשובה, והדביקה לי בוסה שגרמה לי להציץ מסביב בתקווה שאיש לא קלט את האירוע המביך. “אתה בטח רוצה לדעת למה הבוסה", היא אמרה בחיוך גדול, אני מהנהן בראש וממלמל “למה?". “תשמע", היא אומרת לי, ותוך כדי כך משנוררת לעצמה סיגריה ושואלת אם היא יכולה ללגום מכוסית הוויסקי המונחת לפניי. בקטע הזה אני מבין שהסתבכתי. גם בוסה, גם שנוררית של סיגריות וגם משאירה לי כתמים אדומים על הכוס. התייבשתי. 

“תשמע", היא חוזרת למכת פתיחה. “אחד מחבריי הטובים היה המציל הרשע אברהם מלמד. יום אחד, לפני הרבה שנים, ישבתי איתו בתחנת ההצלה בגורדון. הכלב הקטן שלו, שנראה כמו סמרטוט רצפה, ישב על הברכיים שלו, ופלט כל מיני נהמות של דוברמן בכל פעם שנגעתי במלמד.

“מלמד צחק והסביר לי שהכלב אוהב אותו כל כך, שהוא לא מרשה לאיש להתקרב אליו יתר על המידה, וכאן בא הקטע שמתחבר איתך. מלמד סיפר לי שכמה לילות קודם לכן הוא היה בתחנה, מסטול, והשאיר את הכלב על מרפסת תחנת ההצלה והלך להמשיך להתמסטל. בלילה עלה הים והפך לסערה נוראה, הגלים הגיעו עד הטיילת והציפו אותה. “כשהוא גמר לפנות בוקר את הלילה, הוא נזכר שהשאיר את הכלב בתחנה. הוא הלך לכיוון גורדון, וכשהגיע לטיילת, ראה את התחנה נמצאת ממש במרכזם של גלים שוצפים, והכלב עומד ומיילל בעמדת המציל רועד מקור".

הגברת לוקחת את הכוסית שלי, שואלת אם אפשר עוד לגימה, ולא מחכה לתשובה. אני מסמן לברמנית שתביא לי עוד כוס, והגברת ממשיכה. בשלב הזה היא גם מניחה יד על הכתף שלי, והפנים שלה קרובים אליי, במרחק הרגשת הבל פה, שלא היה בדיוק הריח הכי נעים שהרחתי בחיי.
“מלמד אמר לי שהוא היה מסטול כל כך והים סער כל כך, שהוא לא היה בטוח שאם הוא נכנס להציל את הכלב הוא מצליח לחזור", אמרה לי ונתנה צ'פחה, “ואז אתה הגעת מהיכן שהוא. למרות הקור והרוח והגשם והסערה, הורדת את הבגדים, נתת לו להחזיק, נכנסת למים הסוערים, עלית לתחנה, הבאת את הסמרטוט ושמת אותו בידיים של מלמד.

“תדע לך שמלמד, אפילו שלא אהב בני אדם ונחשב רשע מרושע, אהב אותך עד יום מותו כי הצלת לו את הסמרטוט שלו. ושתדע עוד משהו: היצור החי היחיד שאהב את מלמד אהבת נפש היה הכלב המעפן הזה".

הסיפור ריגש אותי וגרם לי לחלוחית בעיניים. זכרתי את מלמד, וזכרתי עוד משהו שהמציל ענק הממדים לא סיפר לגברת המפורכסת: כשיצאתי מהמים, אחד הגלים - בצירוף הזרם החזק - גרם לי למעוד. קמתי עם הכלב בידיים, מלמד צעד כמה מטרים בתוך המים, הוא החזיק בידיו את המכנסיים והמעיל שלי, וכשהתקרבתי אליו הוא זרק את הבגדים שלי לים והושיט את ידיו לקחת את הכלב.

כך מצאתי את עצמי ביום חורף נורא רועד מקור ורטוב עד לשד עצמותיי כמו שנאמר, נכנס לטרנטה שלי, מקלל את הרגע שעצרתי לומר שלום למציל גדול הגוף. מאחר שהייתי מסטול למדי, מרוב רצון לעוף משם - שכחתי את הנעליים והגרביים, והם כנראה נסחפו עם גלי החוף.
הגברת קצת נעלבה כששאלה אם היא יכולה לשבת בכיסא שהתפנה על ידי בבר ועניתי לה שאני מעדיף להיות עם עצמי. היא נטשה, לא לפני שהביאה שלוק וחיסלה את שארית הוויסקי ולקחה עוד סיגריה לדרך עם חיוך מקיר לקיר. באותו לילה המשכתי לשתות בכמויות שיכולות להפיל סוס מהרגליים. אחרי שעזרא שם כמה לאונרד כהן שהכניסו אותי למלנכוליה ונוסטלגיה, מצאתי את עצמי צועד לעבר חוף שרתון, שם עבדתי כמציל באמצע שנות ה־70.

הים היה פלטה. שתי תחנות ההצלה נמצאו במקום של פעם, אבל שופצו ושוכללו, המבנה שביליתי בו לילות רבים נשאר על מקומו. הלכתי לכיוון המזח. אין דבר מרגיע יותר מהמיית הגלים לפנות בוקר. בחוף שוטטו כמה זוגות: בחור ובחורה, בחור עם בחור, בחורה עם בחורה. חוף מציצים - או כמו שהוגדר בעירייה: החוף הנפרד או חוף הדוסים - היה תמיד מקום רומנטי.

כשהייתי ילד, הגעתי לחוף הזה כמה פעמים כדי לתפוס גלים. היינו תופסים גלים בלי כל האביזרים המשוכללים שיש היום, פשוט מחכים לגלים הגבוהים, ולפני שהיו מתנפצים היינו שוחים איתם, ואז הייתה באה הגלישה הגדולה, ואתה משייט עם הגל כשהידיים צמודות לגוף ונהנה הנאה מופלאה. יום אחד התנפץ עליי גל גדול והוריד אותי לחול. חטפתי מכה נוראה בגב, ונשימתי נעתקה. התחלתי לשתות מים, וחשבתי שאני טובע ומחזיר את נשמתי לבורא בטרם עת. יצאתי מזה בקושי, הקאתי את נשמתי, ונשבעתי שיותר לא אתפוס גלים.

ישבתי על המזח וצחקתי. כשאתה מתאהב בים, זו אהבה לכל החיים, הים מסעיר אותך כשהוא רוגש, מרגיע אותך כשהוא שקט. צלילי הגלים, גבוהים או נמוכים, הם מוזיקה נפלאה ששום קומפוזיטור לא יכול לחבר. לעשות אהבה במים, בין הגלים, זה מרגש יותר מלעשות אהבה במיטה של לואי ה־14 או בפנטהאוז של מלון "הילטון".

ישבתי על המזח ונסחפתי בגלי נוסטלגיה. איך התקבלתי לעבודה כעובד ניקיון בעירייה. הייתי מנקה את החוף, צובע את החומה המפרידה בין החוף המעורב לחוף הדתיים. זכריה התימני היה הבוס הישיר שלי, ריבק האשכנזי היה המנהל של רשות החופים, גיגי המציל נשאר מציל עד הפנסיה, אמנון המציל חטף גידול בראש ומצב בריאותו הידרדר. עשר שנים משך ובסוף נפטר. צופי, שהיה דומה לאידי אמין והיה מציל בחוף הנשים, עזב לאילת ומאז לא ראיתי אותו ולא שמעתי עליו.

הדמויות שלהם חולפות לי בראש. אני מביט בכיוון מה שהיה הקיוסק של יחיא ואביגדור, וצוחק שוב. הייתי מוכר אבטיחים אצל אביגדור, ומדי פעם הוא היה מוריד לי ולאחרים כאפות, שנדע מי הכי חזק בשכונה. כשהיה חולה, ולפני שהחזיר את נשמתו לבורא, עזרתי לו ולזוגתו בכל מיני בעיות שנתקל בהן, זה עלה לו בבריאות לבקש ממני עזרה. עניינים של כבוד של פעם. באיזשהו שלב נמאס לי להיות פקח, ועשיתי קורס מצילים. לאחר מכן התחלתי לעבוד בחוף הדתיים עם צופי, אמנון ואלי רובין. באותו זמן עבדתי גם בדיג עם אורי שרון וגולי.

נשבע לכם, זאת הייתה תל אביב אחרת. הייתה הרבה שמחה, הרבה־הרבה אהבה, היו הרבה בלגנים, אבל בלגנים עם גבולות שלא חוצים אותם. כשהלכנו מכות, זה הסתיים תמיד בסולחה ובבקבוק ג'וני ווקר. לא ראינו סכינים ואקדחים, לא שיפדנו אנשים, ולא הטמנו מטעני חבלה. סליחה, היו כמה חולרות מבינינו שנזקקו דחוף למזומנים והיו זורקים פצצות למים ומביאים המון דגים המומים למכירה בשוק (כמו בסרט “מציצים").

מלכת הכלבים של החוף הייתה רוזי. כלבה יפהפייה וחכמה, שהייתה צמודה לגיגי המציל, וכשהחל לגור עם צבי שיסל בבית הסמוך לצריף של אביגדור היא נהייתה של שניהם. לא תאמינו, אבל הכלבה הזו הכירה את כל הברים והמסעדות של צפון תל אביב, והייתה יוצאת בכל לילה לחפש את גיגי או את שיסל, שהיו פרפרי לילה, כמו כולנו. שומרי הברים שהכירו אותה היו אומרים לה שהם אינם, והיא הייתה ממשיכה בחיפושים עד שהגיעה למקום הימצאם.

אני מביט בתחנה ונזכר איך בכל בוקר בדיוק בשעה 7:00 הייתי מניף את הדגל על התחנה, ואומר לצאן מרעיתי ברמקול: “בוקר טוב, ושמרתם נפשותיכם. היום יש דגל שחור, הכניסה לים אסורה, מי שייכנס מפר את הוראת הקדוש ברוך הוא. אם אתם ממרים פי וטובעים, ‘שמע ישראל' לא יעזור. ‘שמע זהבי' יעזור".

הייתי גאה בזה שאף אחד לא טבע אצלי למוות בימים שעבדתי. מי שהיה נכנס למים ומתחיל לפרפר בזרם ליד המזח, למרות האזהרות, הייתי מגיע אליו בחסקה דופק לו עם המשוט מתחת למים כמה חבטות, שיידע מי הבוס בשטח (שיטת אביגדור), וכשהיה בוכה ומיילל הייתי מעלה אותו לחסקה ומחלץ אותו.

יום אחד הוצאתי מישהי שהתחילה לטבוע. היא לבשה, כהרגלן של הדתיות, שמלה ארוכה ועוד בגדים מתחתיה, והיה קשה להוציאה. נתתי לה על החסקה כמה לחיצות על החזה, והיא הוציאה בשפריץ את מי הים שבלעה. כשהבאתי אותה לחוף, עזרתי לה לעמוד על הרגליים. הדוסיות מחאו כפיים, והמניאקית - במקום להגיד תודה, אמרה שלחצתי לה על הציצקס וקיללה אותי ביידיש. רציתי להרוג אותה.

האור עולה, מתרחצי הבוקר מתחילים להגיע. אני נוטש את המזח, ומתחיל לצעוד לכיוון היציאה מהחוף, עולה בעלייה מהורהר. ממכונית שזה עתה החנתה יוצאת ונעמדת מולי הבלונדינית עם האודם מהבר. “זהבי", היא צווחת בשמחה. “תשמע, עשה לי טובה, שכחתי את הסיגריות בבר. תן לי סיגריה, תזמין אותי לקפה של בוקר, ואני אספר לך סיפור שאתה מת ממנו". “כבר הרגת אותי בבר", אני משיב לה, ונמלט מהמקום בבהלה.