בתוך כל הכאוס הזה, של אין ספור כותרות והדלפות והטחות ומריבות, השאלות החשובות ביותר נותרות מיותמות, ללא תשובות. התרגלנו לקבל תשובות לא ענייניות, או במקרה הטוב תשובות שמתמקדות רק במה שלא מוכנים ולא רוצים בשום אופן. אבל מה כן?

קחו לדוגמה את המגזר הערבי - שמענו אין ספור פעמים שהממשלה הנרקמת מתנגדת נחרצות ל־53 מיליארד שקל למנסור עבאס (מספר שהוא פייק מוחלט, אבל לא משנה). אבל מה התוכנית למגזר הערבי, מעבר לסמכויות הנרחבות ול"יד הקשה" שמתכנן איתמר בן גביר? הרי ברור לכל שבחברה הערבית קיימת בעיה קשה של פשיעה שזולגת החוצה. ברור גם ששיעור האבטלה גבוה בערים הערביות, בעיקר בקרב צעירים. ברור גם שבתי הכלא בישראל צפופים מדי, מה שגורם לשחרור מוקדם של חלק מהאסירים.

אז מה התוכנית למגזר הערבי, מעבר לכך שלא מוכנים בשום אופן לתוכנית (שלא הייתה) בהיקף 53 מיליארד? האם ישקיעו בבנייה של עוד בתי כלא ובגיוס נרחב של סוהרים? האם ישקיעו בחינוך וישלבו אותו עם השקעה בתוכנית תעסוקה, מתוך הבנה שאבטלה הולכת יד ביד עם פשיעה? והאם מתכוונים לתמרץ באיזשהו אופן מנהיגים ערבים מתונים שמעוניינים בהשתלבות משמעותית יותר של החברה הערבית באוכלוסייה?

בקיצור, הבנו מצוין מה הם לא רוצים, אבל קצת קשה להבין מה כן. גם לא לגבי הפלסטינים. הבנו שאין פרטנר, שיש גל טרור מטורף, ושעם הנהגה כזו לא מגיעה להם מדינה משלהם בשום אופן. הכל נכון - אבל מה כן? לאן אנחנו שואפים להגיע ומהו ה"אנד גיים"?

מול עזה הדברים פחות או יותר ברורים - הרי יצאנו משם, ואם יום יבוא ויחליטו שם להפסיק עם הטרור והאלימות, אנחנו נסיר את המצור. אבל מה עם שני מיליון או יותר פלסטינים שגרים באיו"ש? עזבו את המטרות הרקובות של הרשות הפלסטינית - אין על זה ויכוח. השאלה היא מהי המטרה שלנו. לאן אנחנו חותרים, ומה אנחנו מתעתדים לעשות איתם, מתוך הבנה שהם לא ילכו לשום מקום. אנחנו רוצים ריבונות? ואם כן - אזרחים של איזו מדינה הפלסטינים יהיו?

החרדים באים

השבוע נחשפו דרישות המפלגות החרדיות מהממשלה על ידי העיתונאי עמית סגל, שקצת קשה להגיד שהוא אינטרסנט שמאלני. הבנו שלא מוכנים ליהדות רפורמית, ולא מוכנים לסעיף הנכד, ולא יקברו בקומות, ויגדילו את תקציב התרבות החרדית, ויגדילו את סמכויות הרבנות, ולא מוכנים לרפורמה בכשרות ואפילו לא בטלפונים הכשרים. הבנו שמגדילים קצבאות, ייתנו הנחות בתחבורה הציבורית לחרדים, וכל מה ששמענו אחרי כן הוא ש"יהיה חשמל בשבת, ולא תהיה מדינת הלכה".

אבל מעבר לעובדה שזו לא תשובה, חשוב יותר שנשים על השולחן גם את התוכנית המפורטת של הממשלה לגבי האוטונומיה הדתית שמתקיימת בתוכנו, הידועה בכינויה "המגזר החרדי". לא רק לגבי הערבים אין לנו מושג - האם מישהו יודע מהי התוכנית ארוכת הטווח לגבי המגזר החרדי? כל הסכרים ייפרצו בממשלה הזו בטענה המנצחת ש"גם גנץ ולפיד היו נותנים להם". כך אושרה הגדלה של קצבאות האברכים והשוו תקציבי חינוך של בתי ספר חרדיים, גם אם לעולם לא יסכנו שם את ילדיהם הרכים בלימודי ליבה ובסיכוי להשתלב בשוק העבודה. אולי זה באמת "יותר טוב מלתת לערבים", אבל לאן אנחנו הולכים עם המודל הזה?

האם התוכנית היא, כפי שאמר ח"כ משה גפני, שחצי עם ילך לצבא וחצי עם ילמד תורה? כי אם כן, עזבו את העובדה שמדובר בהכפפת האוכלוסייה הלא־חרדית לפרנסתה המוחלטת של האוכלוסייה החרדית כסטטוס קוו חדש שכולם אמורים לציית לו, ויצירת אפליה אינהרנטית שרק הולכת וגדלה בין הזכויות והחובות של אזרחים רגילים לעומת אזרחים חרדים. זה עוד החלק הקל. החלק הקשה הוא שהחצי־חצי הזה לא יישאר לאורך זמן, משום שלחרדי ממוצע יש 50 נכדים ולחילוני ממוצע יש עשרה במקרה הטוב. בקצב הזה - בתוך שני דורות גג - החרדים יהיו רוב. אז אם זו התוכנית, ואם רוקמי הממשלה החדשה גם מצאו לה איזשהו היגיון כלכלי או אזרחי, האם לא צריך לפחות ליידע בכך את הציבור החילוני?

תקפצו לנו

יותר מכל, אין מענה לשאלה אחת מאוד פשוטה: מה יהיו האיזונים והבלמים של הממשלה הבאה עלינו לטובה? הבנו את כל מה שהיא לא מסכימה לו, אבל במסגרת שיטת המשטר הנהוגה כאן, מהם האיזונים והבלמים שיהיו לרשות המבצעת?

חברי הממשלה מתנגדים לעיתונות השמאלנית, השקרנית, שאינה אמינה או רצויה. אבל מה התחליף? הרי לצד התקשורת המסורתית המוטה שמאלה, קמה תקשורת חדשה ונרגנת, שרואה את כל תפקידה בביקורת על התקשורת הקודמת. אבל התקשורת מהזן החדש אינה מבקרת את השלטון כלל. המשמעות היא שמהתקשורת המסורתית מתעלמים בממשלה הנרקמת, והתקשורת החדשה היא תקשורת תומכת. כלומר - כבר אין ביקורת עיתונאית על הפוליטיקאים.

הבנו שגם מערכת המשפט מוטה, לא אמינה ולוקחת לעצמה יותר מדי סמכויות. אבל מה האלטרנטיבה? פסקת התגברות שתאפשר לחוקק חוק לא שוויוני בין חרדים לחילונים, למשל? ההתרשמות היא שמתוכנן כאן פירוק שיטתי של כל האיזונים והבלמים, במטרה ליצור שלטון ללא מצרים. בולם הזעזועים של העיתונות חוסל. גם הבלם המאזן של מבקר המדינה כאילו איתנו, אבל מי מתייחס אליו? הוא כבר מזמן לא מעניין אף אחד.

עכשיו רוצים לחסל איזונים ובלמים במערכת המשפט, ולשנות באופן משמעותי את מאזן הכוחות בין שלוש הרשויות. הרשות המבצעת למעשה תהיה גם הרשות המחוקקת, בגלל הרוב שלה בכנסת, ובנוסף - היא תגביל ותחליש את מערכת המשפט, תפהק מול מה שנשאר ממבקר המדינה, תתעלם מהעיתונות המבקרת ותיתמך בעיתונות מטעמה. במילים אחרות - על כולם יהיו איזונים ובלמים, חוץ מעל הממשלה.

תראו למשל את ש"ס - היא רוצה גם את ראשות ועדת הבריאות, שמפקחת על משרד הבריאות מטעם הכנסת, וגם את ראשות משרד הבריאות. כבר אין צורך להצדיק או להתייחס, אלא פשוט לדרוש בלי להניד עפעף.

הרי בחירות בישראל מעולם לא היו המפתח לעשות כל מה שעולה על רוחם של הנבחרים ללא ביקורת בכלל. השיטה הדמוקרטית בנויה על שלטון שיש לו בלמים ואיזונים פנימיים. אז הבנו מה יש לממשלה נגד העיתונות, ומה יש לה נגד מערכת המשפט, ומה יש לה נגד תקציבים לערבים. אבל נשמח לדעת למה משלמי המסים בישראל צריכים פשוט לממן משטר שלא שוטח את תוכניותיו אלא מגביל ומחליש את כל מי שעומד בדרכו, ואין לו שום איזונים ובלמים.