במאמר קודם שפרסמתי בעיתון זה ("לתקן בעדינות", 2.12.22) התייחסתי לטיעון שלפיו יש להעניק לבית המשפט העליון כוחות מחמת החשש של פגיעה במיעוט, חשש המשתקף בשאלה "מה יהיה אם הממשלה והכנסת יחליטו לפתע לחסל את כל הג'ינג'ים או את כל כחולי העיניים?". הצבעתי על כך שהשאלה היא אבסורדית ומדובר בחשש סרק.

ברשימה הנוכחית כוונתי להבהיר שהבעיה בישראל היא הפוכה. החשש איננו שהרוב יקפח את המיעוט, אלא להפך. אנו עדים למציאות שבה המיעוט משתלט על הרוב, מנצל אותו, מדכא את ערכיו, משנה את צביון המדינה ומערער לחלוטין את הציונות שעליה מבוססת המדינה וממנה היא שואבת את כוחה.

הממשלה והכנסת, האמורות לייצג את הציבור המורכב (עדיין) ברובו המכריע מחילוניים ומסורתיים, אינן מגינות על ציבור זה ומעדיפות את האינטרסים המגזריים של המיעוט החרדי, של הזרם הקיצוני בהתנחלויות ושל נערי הגבעות. בישראל הרוב הוא שזקוק להגנה, לא המיעוט.
התהליך איננו חדש. הוא נפתח עם קום המדינה, ומאז עלייתו של בגין לשלטון בשנת 1977 הולך וצובר תאוצה. נחזור ליסודות.

התנועה הציונית קמה כתנועה לאומית, חילונית וליברלית. חוזה המדינה תיאודור הרצל כתב בספרו "מדינת היהודים": "תיאוקרטיה? לא!... לא ניתן כלל לדחפים תיאוקרטיים של אנשי הדת שלנו להרים ראש. אנו נדע להחזיקם בבתי הכנסיות שלהם, כשם שנחזיק את צבא הקבע שלנו בקסרקטינים".

זאב ז'בוטינסקי, החילוני האולטימטיבי, אף הרחיק לכת ממנו: "בחיי היהודים המחזיקים בנושנות עדיין נשתמרו הרבה מנהגים פראיים של מזרחיות אמיתית – שנאה לחקירה חופשית, התערבות הדת בחיים, אישה בפאה נוכרית, שגבר זר אינו מושיט לה את ידו". וביחס לאסלאם ולמעמד האישה כתב: "לא דבר קטן הוא, כשאדם גדל בהכרה שאימו אינה אדם בעל ערך... פניה ושערותיה יש בהן משום אי־נימוסיות; צריך להחזיק אותה מאחורי המנעול והבריח, ואם לא – תחטא; בכלל – היא קניינו הפרטי של הגבר ונוצרה כדי לשעשע אותו... וכאלו הן גם אחיותיו, וכזו תהא גם אשתו".

הציונות הליברלית ביטאה את ההפך. שוויון זכויות האישה הוא לב הציונות, שכלל כדבר מובן מאליו את זכותן להשתתף בכל משימה, להצביע ולהיבחר לכל תפקיד. השבר הראשון התרחש סמוך לקום המדינה כשבן־גוריון נכנע לעמדה הדתית והעניק לבתי הדין הדתיים מונופול על נישואים וגירושים בישראל (מונופול דומה הוענק לדת בעדות השונות, לרבות הדת המוסלמית).

היה בכנסת רוב ברור נגד העמדה הזו. אבל הרוב נכנע והכפיף את עצמו לשלטון המיעוט. בתגובה העבירה הכנסת את חוק שיווי זכויות האישה. חוק חשוב, שלא פתר את בעיית הדין הדתי המפלה נשים לרעה, ואת העובדה שבבתי הדין הרבניים מכהנים שופטים גברים בלבד.
בן־גוריון האמין שמתן סמכויות שלטוניות לבתי הדין הרבניים ימתן את עמדותיהם. חיים כהן, שכיהן כשר המשפטים ובהמשך כיועמ"ש, הזהיר אותו מפני המהלך, אך ללא הועיל. המציאות ההיסטורית מלמדת שהענקת סמכויות שלטוניות למנהיגי הדתות המונותאיסטיות (היהדות, הנצרות והאסלאם) איננה גוררת הקלות אלא להפך – מביאה להקצנה דתית. וככל שהחלק הדתי בשלטון גדול יותר, כך גדלה גם ההקצנה. אנו רואים זאת באיראן, ואנו רואים זאת בישראל.

כך גם אירע שהיהדות הדתית־ספרדית, שעמדתה הייתה ליברלית במקורה, מקצינה ומתחרדת ככל שגדל חלקה בשלטון. כך אירע גם לזרם הדתי־לאומי, וכך אירע לחינוך הדתי־לאומי ולתנועת בני עקיבא, שההפרדה בין בנים לבנות הולכת ומתחזקת בקרבם. ראינו זאת בעבר גם בנצרות. כאשר היה לה חלק בשלטון, גברה הנטייה לקיצוניות. ואילו כיום, לאחר ניתוק הנצרות מהשלטון, אנו עדים להתפתחות מגמה ליברלית בקרבה.

עולם הפוך

שלב דרמטי התרחש עם עלייתו של בגין לשלטון. כאשר החרדים, שסירבו בכלל להכיר במדינה הציונית, היוו מרכיב מרכזי בשלטונו. הצעד הדרמטי לטובת המיעוט ועל חשבון הרוב נעשה כאשר הוענק פטור משירות צבאי לכל מי שתורתו אומנותו. במהלך השנים הבאות הפכו החרדים לשון המאזניים בין הליכוד למערך, כשכל צד מנסה קודם כל לקנות את לבם, גם על חשבון האינטרסים של ציבור הבוחרים במפלגות הגדולות. התוצאה הייתה תהליך נמשך של גידול במספר האברכים והגדלת התמיכה בהם.

קבוצת מיעוט נוספת שעלתה לגדולה והלכה והתחזקה היא תנועת המתנחלים, שחלקים בתוכה אף הקצינו ומדברים גלויות על העדפת שלטון שהדמוקרטיה ממנו והלאה. מעניין להשוות את היחס לאברכים ליחס למשרתי חובה בצה"ל. לא רק מבחינת התנאים הכלכליים הניתנים לכל קבוצה, אלא מבחינת היקף הדיון והעניין בממשלה ובכנסת בשתי האוכלוסיות. עניינה של קבוצת האברכים (מיעוט ההולך וגדל) הינו נושא קבוע לדיונים ולוויכוחים בכנסת ומהווה שלב מרכזי בכל משא ומתן קואליציוני.

לעומת זאת, אין כמעט התייחסות למשרתי שירות חובה (רוב ההולך ומתכווץ). מי בכלל מזכיר אותם במו"מ הקואליציוני? שכרם העלוב נשאר קפוא במשך שנים ארוכות, והתוספות שזכו בהן לאחרונה הן לעג לרש. שירות החובה האינסופי כמעט לא קוצר, וצה"ל יודע להאריכו בתכסיסים שונים. מי מבין חברי הממשלה והכנסת בכלל מתעניין בכל זה?

במקביל אנו עדים למאבק נמשך נגד שוויון זכויות לנשים ובעד הפרדה באוטובוסים, באקדמיה, באירועי בידור, עם פוטנציאל התפשטות לכל תחום. המיעוט שזכה למעמד נכבד בממשלה העומדת לקום מדבר על כך גלויות. לנזק הכלכלי והביטחוני הצפוי מצטרפת פגיעה בערכי היסוד שעליהם קמה המדינה ובאורח החיים של מרבית הציבור.

מתן הסמכויות הנרחבות בתחום החינוך לאבי מעוז, המיועד להיות סגן שר בממשלה הבאה, המייצג כאחוז אחד בלבד מתושבי המדינה ומשמיע ברבים את דעתו על מעמד האישה, הוא לא רק פגיעה בערכי החינוך שמרבית הציבור מאמין בהם. זה גם סמל למה שקורה כאן: שלטון המיעוט על הרוב.

נחזור להתחלה. תיאוריית הפרדת הרשויות גורסת שקיים חשש שהרוב השולט בממשלה ובכנסת יפגע במיעוט. בישראל אנחנו חיים בעולם הפוך. המציאות היא שהרוב בשלטון דווקא מקדם את המיעוט תוך פגיעה בחלקים נרחבים בציבור. זוהי תוצאה של שיטת הבחירות והקואליציות הישראלית. היא שגרמה לכך שמי שזקוק להגנה הוא דווקא הרוב.

ואכן, בית המשפט העליון, בתקופה שלפני המהפכה המשפטית, זכה לאהדה ציבורית רחבה בראש ובראשונה משום שהגן על הרוב. למשל, כאשר אפשר שידורי טלוויזיה בשבת (עניין שנפסק למעשה בערכאה נמוכה יותר), פתיחת תחנות דלק והקרנת סרטי קולנוע בשבת. במקביל הכיר בית המשפט בנישואים בחו"ל וכן בגיורים רפורמיים, וריכך את התוצאות הקשות של המונופול האורתודוקסי בתחום הנישואים. הירידה במעמדו חלה בעקבות המהפכה המשפטית שגררה אותו לעסוק בעניינים החורגים מתחומו ובהם נושאי ביטחון, ביטול חוקי הכנסת, מינויים בשירות הציבורי ובממשלה והענקת סמכויות־על ליועץ המשפטי לממשלה.

בכל מקרה, בית המשפט לא יוכל לטפל בבעיה המרכזית הנעוצה בכך ששיטת הממשל איננה מאפשרת לרוב בציבור לשמור על האינטרסים שלו ולהגן על עצמו. המאבק הוא בתחום הפוליטי. הוא מחייב התארגנות ואורך נשימה וצריך לקוות שיימצאו הכוחות הדרושים לכך.