הפעם נדבר על משהו משמח: מוות בטרם עת. כלומר - המוות עצמו הוא עניין די טרגי כמובן, לרוב לנותרים מאחור הרבה יותר מאשר למנוח עצמו, שנפטר מכל דאגה - אבל הלקח הוא טוב. אני מבטיח. 

זוכרים את הימים שבהם זכרנו מספרי טלפון? כלומר, אם אתם בני פחות מ־30, למשל, אין סיכוי שאתם זוכרים את העידן שבו הזיכרון שלנו עוד לא היה דיגיטלי: את מספרי הטלפון של הקרובים לנו ביותר, בדרך כלל זכרנו על פה. למעגלים השני והשלישי, זה שבו היו החבר'ה מהמילואים ובני דודים רחוקים, נועד ספר הטלפונים הביתי, שבו רשמנו בשקידה ובכתב יד ברור ככל האפשר את פרטיהם, ולרוב בעיפרון, כדי שנוכל לעדכן מספרי טלפון שהוחלפו, שהרי מעבר דירה היה כרוך גם במעבר למספר טלפון חדש.

למעגלים הרחבים עוד יותר נועד ספר הטלפונים הגדול והכבד, שהיה מונח לרוב בפינת הסלון, לצדו הונח גם מדריך הטלפונים לבעלי מקצוע - דפי זהב, זה שבו כל בעל מלאכה, ממנעולן ועד מתקין של דודי שמש, התהדר בקידומת א.א - לא רק כדי להעיד על רמתו המקצועית, אלא גם כדי להקדים את המתחרים בסדר ההופעה. טוב, קצת נסחפתי עם כל הנוסטלגיה הנומרולוגית הזאת, אבל זה היה רק כדי להגיע לפואנטה: לא משנה איך תשמור את מספרי הטלפון של מכריך, עם השנים מתרבים אלה שלעולם כבר לא יענו. 

ג' גילה את המחלה בזמן ששאף לנצל את קשריו במדינה שכלכלתה בדיוק החלה לפרוח - וכבר רקם תכניות כיצד הוא מקים שם משרד שיקדם עסקים מישראל. במוחו כבר מנה את המיליונים, רגע לפני שעבר להיאבק (לשווא) על כל טיפת חמצן. גם לי', שאף הוא כבר לא יענה, היו חלומות, אם כי מתחום אחר לגמרי. רק שאז לקח את הפנייה הלא נכונה, לא בחיי המשפחה או בחיים המקצועיים, אלא את זו שבקצה שלה חיכה לו הנהג שפגע בו. ומה אומר על נ' - שהיה בטוח שהוא עומד לפני הפרויקט הגדול של חייו, לפני שמשימת חייו הסתכמה בניסיון להרוויח עוד יום בחיק משפחתו וילדיו כדי להיפרד כהלכה?

שלושת אלה הם דוגמאות לאנשים שהיו חלק מחיי, מי קרוב יותר ומי פחות, אבל יותר מכך - שהיו באמצע חייהם שלהם לפני שאלה תמו בפתאומיות. למה אני מספר לכם את כל זה? כי בפרפראזה על המשפט הנפלא שלפיו "להתבגר פירושו שלעולם לא תוכל לשוב הביתה", אומר שלפעמים ההתבגרות פירושה שבזיכרון הטלפון שלך מתרבים המספרים של מי שכבר לא יענו לעולם.

אמי למשל, תיבדל לחיים ארוכים, שביום בהיר רואה כבר את המספר 94 למניין שנותיה, לא משתמשת בטלפון סלולרי. ליד הטלפון הנייח בדירתה מונח ספר טלפונים מהדור הישן. את מרבית הפרטים בו כתב אבי, שלא איתנו כבר כ־12 שנים, וממילא רובם כבר לא רלוונטיים: גם אם יענה מישהו בקצה השני של קו הטלפון, יהיה זה אולי הנכד שירש את הדירה והשאיר את הקו הנייח פעיל.

בחיי, לעתים נדמה לי שאין עדות טובה יותר לארעיותם של החיים מאשר ספר הטלפונים שלנו ("אנשי קשר" בטלפון הנייד) והעובדה היא שעם כל שנה שחולפת, הוא מכיל יותר ויותר פרטים שאינם רלוונטיים לחיי היומיום שלנו, אבל רלוונטיים אולי לדרך שבה עלינו לחיותם.

אני מנסה בכל מאודי להימנע מקלישאות כמו "לחיות כל יום כאילו הוא היום האחרון". לכן אני בפירוש לא שולח אתכם להניח מכתב התפטרות על שולחנו של המעסיק ולצאת לטיול תרמילאים מסביב לעולם. גם לא למשוך את כל חסכונותיכם ולהתחיל לחיות כמו שתמיד חלמתם, או להפסיק להפריש כסף לפנסיה. אבל - וזה אבל גדול מאוד, כן לשלב בין טרדות היומיום גם את החלומות שלנו, הדברים הקטנים או הגדולים שעושים לנו טוב. כי חלומות קטנים הם כמו חפצים. בהתחלה אנחנו מניחים אותם בקצה השולחן, משערים שבקרוב נעשה בהם שימוש. אחר כך אנחנו מזניחים אותם עד שהם מעלים אבק, ואז אנחנו מאפסנים אותם בבוידעם שאליו אנחנו חולמים לטפס יום אחד, אם יהיה לנו פנאי או כסף, מה שלא קורה לעולם. 

הרי איש מאיתנו לא יודע מתי יהפוך גם הוא, חלילה, לזה שעליו יאמרו: "שמעת מה קרה ל...? אני לא מאמין, רק לפני שבוע הוא עוד ניסה לשכנע אותי להצטרף אליו לסקי ואז כאב לו הראש, אז הוא הלך לרופא, ששלח אותו מיד למיון ו..." חד גדיא, חד גדיא: "שלוש נקודות" הפך משם בוואטסאפ לשם באבן, תהיה נשמתו צרורה בצרור החיים.

מכירים את הרשתות החברתיות שבהן מתבקש המשתמש להגדיר את פילוסופיית החיים שלו במשפט אחד? אז הנה שלי: "החיים הם אוטוביוגרפיה עם התחלה כפויה וסוף ידוע מראש, עכשיו בואו ונחגוג את מה שבאמצע". 

והנה הגענו אל החלק השמח: לחגוג את מה שבאמצע.