הבוקר, יממה וחצי אחרי שנתניהו מסר לנשיא את ההודעה המיוחלת על כך ש"עלה בידו", כבר יש לנו לוקסוס לעצור לרגע לקראת הפרקים הבאים של הדרמה ולשאול את השאלה המתבקשת: "מה זה היה?". בנימין נתניהו, אחד מוותיקי המערכת והמיומן שבה, צבר ניסיון אדיר בניהול משאים ומתנים פוליטיים, שלרוב הסתיימו בהקמת ממשלות בשעה טובה ומוצלחת.
במצטבר, "עלה בידו" כמו שלא עלה בידו של אף פוליטיקאי פעיל אחר. ודווקא הפעם עם כל הניסיון, עם כל המיומנות ועם כל הידע בתחום שצבר במרוצת השנים, ראש הממשלה המיועד מאפשר לנהל את המו"מ להרכבת הממשלה שאולי הכי יקרה ללבו בצורה גועלית, העולה על כל דמיון ועל כל חיקוי במערכוני הסאטירה.
ככל שעבר הזמן מאז 1 בנובמבר כך גברו התהיות, הקונספירציות ובעיקר – הכעס. עוד שבוע של כיפופי ידיים ועוד שבוע של ספינים הזויים בדבר הדרישות של השותפות הקואליציוניות. ההימשכות הבלתי נסבלת והכמעט לא מוסברת של השיחות בהחלט גבתה מנתניהו עצמו ומממשלתו שטרם קמה מחיר תדמיתי כבד.
שאלת הלגיטימיות הרחבה של ממשלת ימין־דתיים־חרדים ריחפה באוויר עוד הרבה לפני סאגת המו"מ. למעשה, מהרגע הראשון של חשיפתן של תוצאות הבחירות הסופיות.
באשר לתהיות ולתזות המנסות להסביר את גרירת הרגליים המוזרה של מובילי המו"מ, התשובה האמיתית היא, כרגיל, מורכבת. לא הייתה סיבה מסוימת להתנהלות השנויה במחלוקת, אלא מכלול די מסובך. קודם כל, הניסיון לפנות לגורמים ב"גוש השינוי" אכן נעשה אחרי הבחירות.
השליחים נשלחו לגשש בסביבת יאיר לפיד ובמחוזות של המחנה הממלכתי. יתרה מזאת, השליחים נשלחו אפילו לאביגדור ליברמן, ספק אם בגדר "לצאת ידי חובה" או מתוך הפעלת "שיטת מצליח". התשובה בכל שלושת המקרים הייתה "לא" חד־משמעי.
עם זאת, הכוונות שמאחורי הגישושים היו די שונות. במקרה של הפנייה ליש עתיד, אכן דובר במאמץ לצאת ידי חובה מול הממשל האמריקאי. גורמים מוושינגטון נשלחו להפעיל לחץ על לפיד ונתניהו, כאשר לכולם היה די ברור כי עתידו של הניסיון להיכשל ולהיקבר קבורת חמור.
לעומת הניסיון הדקלרטיבי הזה, השיחות השקטות בין אנשי נתניהו לבין אנשי גנץ היו הרבה יותר אותנטיות. מקורבי נתניהו וגנץ נפגשו, דיברו, ויש הטוענים כי הקשר הזה נמשך גם היום. לשני הצדדים ברור כשמש כי לעת עתה ההיתכנות של שיח רציני כלשהו שואפת לאפס. באותן פגישות פרטיות, אגב, הגורמים מטעם נתניהו בעיקר בוכים באוזני מקורבי גנץ על ניהול המו"מ ועל הדרישות המחרידות של השותפים לגוש.
עם זאת, חשוב להם, לנתניהו ולגנץ, להחזיק את השיח השקט הזה על אש נמוכה מאוד. שניהם שותפים לתחושה שיום יבוא והאש תגבר. לא מחר וכנראה גם לא בעוד שנה. אבל אי־שם, קרוב למחצית הקדנציה לכולם יתחיל להימאס, כל אחד מסיבותיו, ואז יהיה מקום לשינויי ההרכב.
חשוב לציין כי הגישושים השקטים אומנם גזלו מזמנם של אנשי הליכוד, אך בהחלט לא היוו פקטור בגרירת הרגליים הנוראית במו"מ הקואליציוני.
סיבה מרכזית לאטיות המשגעת שבה מתנהלת הרכבת הממשלה היא חוסר האמון הטוטאלי השורר בין מרכיבי הקואליציה החדשה. כמו שאמר אחד מבכירי המפלגות החרדיות, אחרי עוד לילה לבן של שיחות עד עלות השחר:
"לא משנה כמה סעיפים נשתדל לדחוף אל תוך ההסכמים, ההבנה אצלנו היא כי במציאות יקוים רק מה שיועבר ויאושר לפני השבעת הממשלה. כל השאר – בספק גדול. נולדנו לא תמול־שלשום וראינו באיזו קלות בעבר הופרו סיכומים שהיו רשומים, מוסכמים וחתומים כחוק וכדין. נייר זה רק נייר, גם אם נתניהו חתם עליו".
הפוך מבגין
נתניהו עצמו היה ונשאר לגמרי ער לנראוּת החיצונית של התנהלות ממשלתו המיועדת. הגבול בעיניו ברור, ועובר בין מה שעוד אפשר לשווק בתור "רווחת המגזר", "החזרת המצב לקדמותו" או "תיקונים קוסמטיים" ובין מה שעלול להיתפס על ידי הגורמים החיצוניים כ"פגיעה בסטטוס קוו".
זאת, למשל, הסיבה האמיתית להתהפכויות המוזרות שהתרחשו מול עינינו סביב הנושא של חוק השבות. הרי כל השותפות הקואליציוניות התחילו את דרכן במו"מ בהצהרות בומבסטיות ומאוד זהות על "נחיצות השינויים בחוק השבות", כאשר הדרישה המרכזית היא ביטול "סעיף הנכד". אותו סעיף שנותן חסות לעשרות אלפי אנשים, רוב־רובם צאצאי יהודים ובני משפחותיהם, להגיע לישראל מדי שנה ולקבל אזרחות מלאה.
השותפות הופתעו לגלות כי נתניהו מתנגד נחרצות לכל שינוי בחוק השבות. ההתעקשות של נתניהו לא לגעת בסעיף הנכד הבעייתי לא הייתה ברורה להם, הרי לא מבקשים לפסול את הזרמים הלא־אורתודוקסיים. זה באמת היה גורר מלחמת עולם מול ארגונים יהודיים מערביים, חזקים, עשירים ומקושרים.
"הקהל העיקרי של משתמשי סעיף הנכד הוא יוצאי מדינות ברית המועצות לשעבר ולא יהודי ארה"ב. אז ממה נתניהו באמת מפחד?", תהו השותפות.
את התשובה סיפק אחד ממקורבי נתניהו, אדם שאומנם לא יושב בחדרי המו"מ, אך לקח חלק פעיל בקמפיין הבחירות. "נתניהו מודע לנזק התדמיתי שעלול להיגרם כתוצאה מתהליך כזה או אחר שייגע באחד הדגלים המסורתיים של ישראל.
לא משנה ששינוי החוק כלל לא קשור ליהודים בארה"ב. אתה לא תצא למסע הסברה כדי להגיע לכל אחד ואחת שם, בארגונים היהודיים באמריקה. עבורם חוק השבות זה סמל של מדינת ישראל. בסמלים אנחנו לא נוגעים, כך הוחלט, וזה לא ישתנה".
על כן, ביטולו של סעיף הנכד הורד מהפרק ובתור פיצוי קל הוצע לשותפות להכריז על הקמת ועדה מיוחדת שתבחן לעומק את הנושא. כל מי שקצת מכיר את שיטותיו של נתניהו, יודע היטב כי "הקמת ועדה" היא מס שפתיים לטובת קבורת נושא מסוים.
על כן, במהלך השיחות הארוכות לא רק סעיף הנכד עף מהשולחן, אלא גם שורה די ארוכה של דרישות ותוכניות. גם מה שנשאר ועוד מעט יופיע על הנייר החתום – ספק אם עתידו להתממש במציאות. זאת בדיוק האירוניה: נתניהו וחבריו, אבל בעיקר הוא עצמו – חוטפים אש מכל כיוון אפשרי על משהו שבחלקו הלא קטן יישאר על הנייר בלבד.
אחרי החודשיים המתישים נתניהו נראה עייף עוד יותר ממה שהיה מיד אחרי הבחירות. "הוא מותש, וזאת הסיבה העיקרית של הזיית המו"מ", טוענים אלה שמכירים אותו שנים ועוקבים אחריו מקרוב. זו תכונה די מעניינת שמאפיינת את נתניהו.
בשונה ממנחם בגין, שהיה נכנס לדיכאון ולפסיביות נוראיים בעיקר על רקע הכישלונות, נתניהו חווה ירידה דרסטית באנרגיות דווקא מיד אחרי הניצחון. "אילו נתניהו היה מעורב במו"מ באותה מידה שבה התערב בתפירת ההסכם בין סמוטריץ' ובן גביר, היום הממשלה כבר הייתה פועלת", טוען אחד מבכירי המערכת.
ואומנם, המלאכה הפוליטית לא מוכנה להכיר בירידות אנרגיה. השלב הבא, קצר אך מותח לא פחות מהמו"מ, מגיע כעת, והוא שלב חלוקת התפקידים בין חברי הליכוד, שלא מצליחים, ואולי לא מנסים, להסתיר את חמיצותם ממה שנותר בצלחת.
לאחר מכן ייגש נתניהו העייף לאתגר הגדול שמצפה לו אחרי הקמת הממשלה – התמרון בין רצונות השותפים לבין התוכניות של עצמו. לשמור על הפער הזה בלי לתת לו להתרחב, זאת בדיוק תהיה המשימה ארוכת־הטווח של ראש הממשלה המיועד שממשלתו השישית, לפחות בהרכבה הנוכחי, תחזיק כמה שתחזיק.