הממשלה החדשה סימנה את הבעיה העיקרית שעומדת בפני מדינת ישראל לשנת 2023: ההומואים.
סעיפים בהסכמים הקואליציוניים שנחשפו השבוע מאפשרים אפליה של להט"ב במרחב הציבורי, והפרשנות שניתנה להם הינה להפלות, לא לתת שירות, לא להגיש טיפול רפואי אם לא חייבים.
הומופוביה היא אחת התופעות התמוהות שעדיין קיימות בישראל. חשבנו שהיא הולכת ומצטמצמת. טעינו. חלקים בקואליציה החדשה לא אוהבים להט"ב ואין להם בעיה להכריז על כך בראש חוצות, בדרכים שונות ובכותרות החדשות. כל בוקר צצים סגן שר עתידי או יו"ר ועדה בפוטנציה או שרה מיועדת שמשחררים אמירה מבהילה אחרת. נראה שהנושא בוער בהם. מחרפן אותם. הם לא מצליחים להבין איך אנשים עדיין אוהבים את בני מינם. הם יוצאים בפרץ של יוזמות חקיקה אינסופיות, יצירתיות, מדהימות. מצעדי גאווה לא באים להם בטוב. שחרור מיני עושה להם חררה. לאנשים שסובלים מדיספוריה מגדרית צריך לתת שתי סטירות שיתאפסו על עצמם.
על כל רעיון של אבי מעוז, מגיעה אורית סטרוק, משווה ומעלה. היא לא מסיימת רעיון אחד ושמחה רוטמן מחרה מחזיק אחריה וטוען שבעלי בתי מלון יכולים לסרב לארח הומואים. תארו לכם זוג גברים, ששירת בצבא ואינו מצליח למצוא מלון שמוכן לארח אותו. מתקשר ומקבל סירוב ממלון אחד ואז ממלון אחר ואז ממלון שלישי. וכשהוא מזמין מקומות למסעדה, אומרים לו מצטערים, זה נוגד את רוח המקום, נסו מקום אחר.
הלהט"ב מערערים את עולמם של חלק מחברי הקואליציה, ואת התפיסה הנורמטיבית של האופן שבו הם רואים את המציאות ואת ערכי המשפחה. תקוותם היא, אולי, שהגבלות מקומיות, זמניות וקיצוניות יגרמו לנטיות מיניות מולדות להתבטל. הם היו מעדיפים שישראלים יסתירו את אהבתם לבני מינם. שלא יראו אותה בפומבי. תהיה הומו, אבל בבית. תהיי לסבית, אבל לא במלון. תמחו, רק אם אתם חייבים, ובלי להוריד חולצה במצעד הגאווה.
התוצאה של ההקצנה תהיה כואבת: צעירים יחזרו לחיות בסבל, יעדיפו לא לצאת מהארון ולא לנהל את חייהם כפי שהיו רוצים, מחשש מתגובת החברה והאיומים של החוקים החדשים, שגם אם לא יעברו, מבהירים היטב שזו כוונת חברי הממשלה העתידית, זו רוח התקופה, ותחילתה של חקיקה מבעיתה.
לכן ראוי לשאול על קהילת הלהט"ב, שידועה כקהילה מיליטנטית וחזקה, שעומדת על זכויותיה - מדוע היא שותקת? מי שנרעשים בינתיים הם רק אנשי תקשורת שמוציאים בקלות כותרות מראיונות עם חברי כנסת ושרים מיועדים. בשבוע שעבר נערכה אחת המסיבות הגדולות של חנוכה, עם אחד הדי־ג'יים הטובים בעולם - עופר ניסים. הממשלה מחוקקת ועופרה רוקדת. אלפים הגיעו, אליהם הצטרפו גם ריטה, אודיה ותמיר גרינברג. זמרים פופולריים תמיד ידעו להתקרב לקהילה שהרימה להם.
הלהט"ביות אומנם הצליחה להתנחל בלבבות של האזרחים, אך זו חרב פיפיות. החיבוק מהמיינסטרים שחרר אנדורפינים נעימים, אך גם הרדים את רוח הקרב. השקט היחסי והאהדה בחברה גרמו לקהילה לנוח על זרי הדפנה ולא להבחין שמדובר בשעת חירום. צפירות אזעקה נשמעות ברחבי הארץ, הן עולות ויורדות ולא מדובר בפתיח לשיר החדש של ביונסה. זה איום ממשי על אורחות החיים של כולנו. משמעותה של “קהילה" היא ציבור אנשים שערבים זה לזה ומתארגנים, כמיעוט, להילחם על זכויותיהם במדינה. איפה הקהילה הזאת? האם יתקיימו הפגנות ענק? איה המחאה החברתית?
מאז שהנשיא הלא רשמי לשעבר, גל אוחובסקי, יצא מהתמונה, אין מי שייכנס לנעליו. פוליטיקאים מהמרכז שמאלה נתפסים, ובצדק, כחברי גוש הרל"ב (רק לא ביבי), ולא כלוחמי להט"ב, ולכן התנגדותם לא נחשבת, בוודאי לא סוחפת.
זמרים ואומנים מוצלחים מפחדים לדבר מחשש למעמדם ולנזק פוטנציאלי בפרנסתם. מנחי טלוויזיה חזקים חיים חיים טובים מדי מכדי להילחם. מרגע שידוען חדור אמונה יוקדת מוכר את נשמתו לחברת ביטוח, הוא לא ייצא לרחוב עם שלט. לכן אין אדם שיכול לעמוד מנגד ולעצור את פצצת הציקלון שהולכת ומתקרבת לחופי ישראל, ומביאה איתה רוחות עזות וקרות, עם סימונים של אנשים ברשימות שחורות, עם תיוגים של השקפות ודעות, עם קטלוגים של מי ששייך ואת מי צריך לחסום, עם איומים ותיקיות שיישלפו בבוא היום. כל מה שנשאר זה לרקוד במסיבות, להגביר את המוזיקה, ולשאול מה כבר קרה: עופרה עלתה או החשיכה ירדה?