אילו יכולתי, הייתי אוספת את כל מי שמדברים בשבחו של אדם אחרי מותו למסיבה גדולה בחייו. אחרי ה"אהלן אהלן" הייתי מנמיכה מעט את עוצמת המוזיקה ומבקשת: דברו אליו. זה הזמן. יום אחד לא נהיה פה בשביל לשמוע או להשמיע. גם הוא לא.
מסיבה גדולה במיוחד הייתי עורכת לכבודו של אריה מארק, שמרגע שהלך לעולמו ציווה את ההתרפקות והכרת התודה. הייתי מזמינה את נושאי המגבעת, שיספרו איך שכשנתקע להם בהופעה הסינתייזר על תו אחד, אריה סימן להם מאחורי הקלעים עם הידיים שלא יעצרו; את ניקו ניתאי ז"ל, שיספר על התגובות של הקהל בשעות הקטנות של הלילה, כשהעלה במערה את הצגת היחיד שלו "הנפילה" על בסיס הרומן של אלבר קאמי; ואת הקופאי גבי בן חורין, שיספר על התור המשתרך.
מנציגות הלהקות הצעירות, לויטיקוס וסניה למשל, הייתי מבקשת לשחזר את ההתרגשות, כשפשטה שמועה ששלומי ברכה הגדול נמצא בקהל ומחפש את הדבר הבא. מג'וליאן שגרן וחנוך רוזן הייתי מבקשת להופיע עם קטעי פנטומימה. איזו חגיגה זו הייתה יכולה להיות: אנסמבל מזרח ומערב, קטיפה שחורה, מאיר אריאל, סי היימן, הדג נחש והרשימה עוד ארוכה.
מבאלדי אולייר הייתי מבקשת להוציא את הגיטרה ולהזמין את אריה לבמה, בליווי רקדנית הפלמנקו סילביה דוראן. מעין מלווה מלך, כראוי למי שהיה אב גדול ומיטיב: אבי הפרינג', האינדי והאלטרנטיבי עוד לפני שאי אפשר היה להבדיל בין ארור המיינסטרים לברוכים השוליים.
את כולם יחד הייתי מכנסת במערה ברחוב בצלאל פינת ניסים בכר, שבכלל הייתה אורווה ובור מים שהוסבו לחמאם טורקי שבנה מניח קו המים הראשון של ירושלים, יוחנן אבן עזרא, למען תושבי העיר שהגיעו אליו בסיום יום עבודה מפרך ולקראת שבת. "הולכים ליוחנן עזרא", היו הירושלמים אומרים. החמאם התגלגל להיות תיאטרון בקומה הראשונה והבית של אריה בשנייה. ככה זה עם ירושלים. שום דבר לא כמו שהוא נראה. כל דבר נבנה על זיכרון של משהו אחר או על כוונה של מישהו אחר.
אריה מארק, שחקן, במאי ומחזאי, ניצול שואה שעלה לישראל ב־1947, נאסף אל אבותיו בגיל 90. עכשיו רבים מספידים אותו: ירושלמים וכאלה שמתיימרים להיות, ומה הפלא. אריה מארק היה תיאטרון פרגוד, ותיאטרון פרגוד היה אריה מארק. לא פחות מכך, הוא היה מה שישראל הייתה: ניסיון כן ופתוח להצמיח יופי ולטפח את האומץ על האדמה הדוויה הזו. תמיד־תמיד הכל מתחיל בירושלים. אוהבת האדם שבי עודנה מאמינה שישראל תשוב להיות כזאת.
את השם "תיאטרון פרגוד" אפשר להגיד באותה נשימה עם "סורמלו" ו"בכחוס". בעשורים הראשונים לפעילותו, העיתונות הארצית השתוללה מהתפעלות. עם הזמן, העניין בתרבות הלך ודעך והידיעות התמקדו בעיקר בעוד איום סגירה כשאיזה נדלניסט תורן הניח את עיניו על המקום והבין את הפוטנציאל של המבנה: חמאם ישן שהפך לקפה־בית תה־תיאטרון שכל המשוגעים ליצירה התרבותית היו ברוכים בשעריו.
הצגת המאה של "כנפיים לכל ילדי האל", קול קורא להשתתף בהפקת מקור עם ניסוחים כמו "רצוי עולה ממזרח אירופה בשנות ה־50 לחייו", בר פתוח עם "מוזיקה ערבה", מועדון סטודנטים בשם "יענקלה", מועדון הסרט האקספרימנטלי "סינקופה", שהקרין בערב אחד ארבעה סרטים אוונגרדיים ועוד.
פרט אוונגרדי לא פחות: עיריית ירושלים נהגה להתגייס למען המקום והקהל. ביום הולדתו ה־15 של התיאטרון, יצחק נבון, אהרן אפלפלד, אריה ליפשיץ ורחל מרכוס באו לברך. כשהתגלה בראשו של אריה מארק גידול, סגן ראש העירייה, דוד ברגמן מהמפד"ל הצטרף לוועד ציבורי בראשותו של אורי זוהר, שאסף כסף לטיפולים. עם החלמתו, פרגוד נפתח גם בשבת - ללא חילול שבת. אמת לאמיתה.
הזמן לא חומל. עם השנים הופיע השם אריה מארק בכותרות המקומונים בעיקר כשיצא להפגין עם קומץ אנשים שסירבו לקבל את הרעיון שתמו ימי המקום המיוחד הזה. לפני עשור, כשפרסם את ספרו "מאחורי הפרגוד", ראיינתי אותו. הוא סיפר לי שאביו, הרב מנחם מנדל ז"ל שהיה ראש קהילה בכפר איכרים ברומניה, היה מי שהשפיע עליו בכל הנוגע למערכות ותהפוכות העולם הזה. יהדות שאף מפיו בהיסח הדעת. למשל, כשיצא אל פריץ הכפר כדי להסיר מעל הקהילה את רוע הגזירה וכולם יחד עם אביו בראשם התפללו בזעקה גדולה ונוראה לאלוהים.
על השאלה עם איזו דמות בדיונית היה רוצה להתחלף למשך יממה, השיב: "המשיח", וכששאלתי מה היה ספר הילדים שהכי השפיע עליו, ענה שבשנות ילדותו במלחמת העולם השנייה לא קרא ספר ילדים מימיו. "את חוויותיי מחיי היומיום במציאות מעורערת ומסוכנת לא היו מעיזים להעלות על הדעת לכתוב אפילו כהרפתקה", אמר. באותה הזדמנות שיתף שאת חלקן העלה על הכתב והן מחכות למו"ל. "יצירות שאינן עבור הילדים שנולדו בני חורין", הגדירן. ומי כמו אריה, שלא הביא ילדים לעולם אבל רבים כל כך היו בנותיו ובניו, ידע.
פעם, כשהגיע אליו ד', נער צעיר ואבוד בשליחות קצינת המבחן שלו אחרי שהתגלגל בין מוסדות סגורים, הוא הסתכל עליו ואמר לו: "אני מאמין בך". הוא חזר שוב ושוב על המשפט באוזניו, נתן לו עבודה, לימד אותו מה לעשות כדי שתמיד יהיה לו אוכל כפי צורכו, ואפילו ערך למענו ערב התרמה של מוזיקאים, כדי שיוכל ללמוד ב"רימון".
אילו אפשר היה, הייתי אוספת את כל מי שמדברים בשבחו של אריה מארק אחרי מותו למסיבה גדולה עוד בחייו ולוחשת: ספרו לו שהיה המשיח שלכם. גם אם לרגע קט. יהי זכרו ברוך.