ההכרזה המוקדמת של בן גביר כי הוא מתכוון לעלות להר והאיומים של חמאס בתגובה, סנדלו את ראש הממשלה בתוך סיטואציה שלא הוא בחר בה. לכל החלטה שלו, אישור או סירוב, מוצמד תג מחיר פוליטי ומדיני, וזאת ערב ביקור ראשון שלו באיחוד האמירויות (שבינתיים נדחה). סוגיות דחופות בנוגע להסכם הגרעין, בנייה מחדש של מערכת היחסים עם הממשל האמריקאי והידוק הבריתות עם מדינות המפרץ - אתגרים גדולים כבר מהיום הראשון שלו בתפקיד.
יותר מכל ניתן להניח שאם היה יכול, היה דורש מהשותפות הקואליציוניות מימין להימנע ממהומות שמייצרות לו כאבי ראש במקומות שלא התכוון להתעסק בהם, לפחות לא בשלב הזה, שבו הוא זקוק לשקט תעשייתי כדי להתמקם בנוחות על כיסא ראש הממשלה.
השר בן גביר בסך הכל עלה ל־13 דקות להר הבית. הביקור שתוכנן כפקודת מבצע ובוצע לאחר תחבולה על חשבון התקשורת באופן כמעט חשאי, עבר בשקט מוחלט, ובשלב זה גם לא הוביל להסלמה ביטחונית מיידית. עלייה להר הבית של שר בממשלת ישראל אינה שינוי בסטטוס קוו, וצודקים מי שטוענים שמדינת ישראל אינה יכולה להסכים למצב של סחיטה באיומים מחמאס בעזה, המבקש לחזק את מעמדו כשומר הסף של המקומות הקדושים בירושלים.
אבל הר הבית הוא מוקש מסוכן לכל ממשלה באשר היא, ולא במקרה. הסוגיות הקטנות ביותר בנוגע להר, מגיעות לפתחו של ראש הממשלה, שנדרש לקבל החלטות במתח המתקיים בפער שבין להיות צודק לבין לנהוג בחוכמה ולהפגין תבונה מדינית.
נתניהו השקיע בשבועות האחרונים זמן לא מבוטל בראיונות לתקשורת הבינלאומית כדי להעביר מסרים מרגיעים, אך צעדו של השר לביטחון לאומי החזיר אותו צעדים משמעותיים לאחור. הביקור של בן גביר בהר בשבוע הראשון לממשלה, גם כאשר הוא אינו שינוי בסטטוס קוו, עלול להיתפס כסוג של אצבע בעין מצד שותפותיו הקואליציוניות של נתניהו וכסימן שאינו מבשר טובות בנוגע להתנהלות ממשלת הימין בישראל.
ההמלצה של השב"כ כגורם המקצועי החשוב ביותר בסוגיה זו, שלפיה ניתן לקיים את הביקור של השר כל עוד הוא נערך בתנאים של מבצע כמעט חשאי וקצר, אפשרה אומנם לנתניהו למצוא דרך בניסיון לדלג על המהמורה שהציב לו בן גביר, אבל הר הבית כמו תמיד מתפקד כאפקט הפרפר. מה שמתחיל בו מתפתח למשמעויות רחבות יותר. ואכן, האמריקאים לא חסכו גינויים וביקורת ממעשיו של השר ובעקיפין גם מנתניהו.
הביקורת האמריקאית היא בבחינת איתות להמשך וגם הדבר האחרון שלו היה נתניהו זקוק בשבוע הראשון שלו בתפקיד. ועל כך את הפרחים הוא יכול לשלוח לבן גביר.
מחיר דיפלומטי ומדיני
האמריקאים לא לוקים בעודף נאיביות כאשר הם מציינים פומבית פעם אחר פעם כי יש לקדם את פתרון שתי המדינות. גם בהרכב הממשלה הקודמת הם ידעו היטב שמו"מ מדיני אינו נמצא על הפרק, ובהרכב הממשלה הנוכחית הם מבינים זאת עוד יותר. אבל הם מסמנים בקו בוהק כי לא יגלו סובלנות לשינוי המציאות בשטח, בבנייה בשטחים, בסיפוח, בהכשרת מאחזים ובסוגיות רבות נוספות שמפלגות הציונות הדתית ועוצמה יהודית מתכננות בהן מהפכה של ממש, וידרשו מנתניהו עמידה מלאה בהסכמים הקואליציוניים חסרי התקדים שהשיגו.
הממשלה המכהנת היא אומנם הימנית ביותר בתולדות ממשלות ישראל, אבל לפחות בפרשנות המדינית שלה, קיימים הבדלים גדולים ומהותיים בין מוקדי הכוח השונים. אם נניח לרגע בצד עניינים של שינויי חקיקה במערכת המשפט ונושאי משילות וביטחון פנים, שבהם חולקות המפלגות תפיסות עולם דומות, בהקשר המדיני הפערים גדולים משמעותית. בעוד בן גביר וסמוטריץ' חותרים למהפכה של ממש בכל הנוגע למעמד ההתיישבות ביהודה ושומרון, נתניהו מבין היטב כי אפילו מימוש חלקי ביותר של הבטחותיו לשותפותיו, יתורגם בוושינגטון כמהלכים של סיפוח זוחל. לכן פוטנציאל המשבר עם השותפה החשובה ביותר של ישראל הינו אמיתי ומוחשי, במיוחד אם בשטח תימשך ההסלמה הביטחונית.
נתניהו, במישור המדיני־ביטחוני, רואה את תפקידו ההיסטורי החשוב במערכה מול איראן בהידוק הבריתות עם מדינות המפרץ ומדינות ערביות מתונות נוספות, ואולי אף בהסכם נורמליזציה עם סעודיה לצורך יצירת גוש חוסם במזה"ת אל מול הגרעין האיראני ושאיפות ההתפשטות של משטר האייתוללות.
לצד זאת, אין כמו הניסיון שיש לנתניהו כדי להבין את עומק החשיבות של הגב האמריקאי בהשגת מטרות אלה. מדובר לא רק בכספי הסיוע, אלא גם בשיתוף הפעולה הצבאי והמודיעיני, בהובלת הברית האסטרטגית המתהדקת בין ישראל ומדינות המפרץ תחת חסות פיקוד המרכז האמריקאי, וכמובן בסיוע מדיני־דיפלומטי בעל חשיבות מכרעת בימים שבהם האתגרים של ישראל הופכים לקשים ומורכבים יותר.
לאחר עשרות שנים של ברית אסטרטגית חשובה, שגם לארה"ב אינטרסים בה, הרעה ביחסים וריבוי משברים בשל סוגיות הקשורות לשטחים ולפלסטינים, לא יובילו, סביר להניח, לשינוי מהותי בקשרים הביטחוניים בין המדינות. אבל ישראל עלולה לשלם מחיר כבד במישור הדיפלומטי והמדיני, כאשר האמריקאים לא מסתירים את דאגתם מהרכב הממשלה בישראל.
שינויים גדולים ביחסים בין מדינות שותפות וביחס של מעצמה כמו ארה"ב לבת בריתה ישראל אינם מתרחשים מהר ואולי לא יקרו כלל, אבל השינויים העמוקים שלא לטובתה של ישראל המתרחשים בחלקים של המפלגה הדמוקרטית, אינם מבשרים טובות בעניין זה. ההתנהלות סביב הר הבית השבוע היא בסופו של דבר רק דוגמה למשברים שעשויים להתפתח בתוך הממשלה, כשהאמריקאים מיהרו השבוע לאותת לנתניהו כי הם מתכוונים לשרטט את גבולות הגזרה בכל פעם שיחשבו כי ישראל עברה אותם.
מנגד, השבוע הזה סימן כאמור כי לעומת נתניהו ויעדיו החיצוניים מול איראן, המפלגות שמימין לו מתעקשות למקסם את המנוף שיש להן על נתניהו לצורך שינויים ביהודה ושומרון, בהתאם להסכמים שאת חלקם העבירו בחוקים ערב הקמת הממשלה.
כאן צפויה התנגשות במתח שבין הזירה הפנימית הפלסטינית לבין האינטרסים של נתניהו בגזרות החוץ – מה שבין בושהר, ההר ויצהר. איתמר בן גביר לא רק עלה להר הבית השבוע, אלא גם סימן לנתניהו באופן ברור שהוא מסוגל להשתלט על סדר היום של הממשלה.
בהמשך צפוי לנתניהו כאב ראש נוסף כאשר יגלה שסמוטריץ' אינו מתכוון לשכוח את ההבטחה לקבלת סמכויות המינהל האזרחי באיו"ש.
השותפות שלו מאותתות כבר עכשיו, מיד לאחר השבעת הממשלה, כי אין ברצונן לוותר על קווי היסוד שנקבעו ערב הקמתה. מדובר במחיר שאולי הפעם נתניהו מוכן לשלם במישור הבינלאומי ומול האמריקאים, תמורת יציבות על רקע כתבי האישום שלו והמהפכה המשפטית שאותה הוא מבקש לבצע.