1. בחירתו של אמיר אוחנה ליו"ר הכנסת היא בחירה מרגשת, מעל ומעבר לענייניו הפרטיים. בהתנהלותו הרגישה, המכובדת והמכבדת הוא יוסיף כבוד לכנסת וישלים שלישיית הנהגה לאומית מייצגת וראויה. בנוסף ליכולות ולרהיטות הוא סמל: בן להורים ציוניים עולי מרוקו שהתיישבו בנגב וגידלו בן לתלפיות, קצין בצה"ל בוגר אוניברסיטה עו"ד פלילי מצליח, שנבחר בפריימריז זו הפעם השלישית והפעם בצמרת. וזאת תוך התגברות על דעות קדומות ומכשולים לא מבוטלים שקיימים מטבע הדברים במפלגה שמרנית כמו הליכוד.
לאישיותו היה חלק משמעותי בכך שהח"כים החרדים, ח"כ מנֹעם ואחרים הצביעו עבורו לתפקיד יו"ר הכנסת, בהתגברם על הבעייתיות מבחינת אמונתם הדתית, בייחוד בהקשר לפן הייצוגי של תפקידו. בחירתו של אוחנה, על רקע המפגינים מקהילת הלהט"ב שלא טרחו כלל להזכיר אותה, לא כל שכן לברכו בגינה, הבליטה את כברת הדרך שעברה דעת הקהל בישראל מאז היות ההומוסקסואליות עבירה פלילית, שאפילו היועץ המשפטי הנאור והמתקדם חיים כהן רק הורה לא להגיש כתבי אישום בגינה.
מים רבים זרמו מהכנרת דרומה מאז שהותרת הסעיף בחוק הפלילי על כנו הוסברה בכך שביטולו ייתן להומוסקסואליות לגיטימציה בעיני הנוער - ועד להקמת חוגים לעידודה בבתי הספר, שלא צריך להיות אבי מעוז או וליד טאהא כדי להתנגד להם.
אגב, לי ברור למה בחירתו של אוחנה ליו"ר הכנסת הרגיזה את המפגינים: זה משום שהיא עשתה למען העניין שבשמו יצאו לרחובות תל אביב, יותר מאשר מאה הפגנות כאלה, ובכך השמיטה את הקרקע מתחת רגליו של מסע הצלב המפואר שאותו תכננו להשיק בעקבות אי אלו הערות מיותרות שנופחו מעבר לכל פרופורציה.
2. החלטת האו"ם לבקש חוות דעת לגבי חוקיות נוכחותה של ישראל ביהודה ושומרון נתקלה, בצדק, בגינויים חריפים מצד ישראל. אבל כמו שאמר אלברט איינשטיין: בלבה של כל טרגדיה מצויה הזדמנות. הפלסטינים חגגו את ההחלטה באותה התלהבות יוצאת דופן שבה חגגו על הגגות את מטחי הטילים של סדאם חוסיין במלחמת המפרץ הראשונה.
העילה לשמחתם החריגה הייתה שלשיטתם מדובר בהחלטה שונה במהותה מכל מאות ההחלטות הקודמות המגנות בשצף עתיר קצף את פעולותיה של ישראל ביו"ש. הפעם ההחלטה תוקפת את עצם הנוכחות ביו"ש, בניסיון להצמיח למתקפה שיניים בקצה המנהרה. זו הסיבה לאופוריה סביב ההחלטה והגדרתה כשוות ערך להחלטה מ־1975, המגדירה את הציונות כגזענות. קצת קשה להבין את ההשוואה הנלהבת, שהרי ההחלטה מ־1975 הפכה לבומרנג, הטביעה במצחו של האו"ם אות קין של אנטישמיות המחופשת לאנטי־ישראליות, וחיסלה את הסיכוי שמישהו יראה בו גורם אובייקטיבי שלעמדותיו יש לייחס משקל או שיכול ברצינות להיות מתווך הוגן בין הצדדים.
הם עוד ילמדו שגם נזקה של ההחלטה ללכת להאג עולה לאין שיעור על תועלתה. החלטה זו, שבאופן חסר תקדים נתמכה על ידי מיעוט המדינות החברות האו"ם ומבינן מעט מאוד דמוקרטיות, צופנת בחובה שתי סכנות ישירות לעניין הפלסטיני. האחת היא שבית הדין יקבל את עמדת ישראל כי טרם הוכרע עתידם של השטחים ולכן החזקתם בידי צה"ל היא זמנית וכיו"ב חוקית. השנייה, שדווקא מסוכנת יותר לשיטתם של הפלסטינים, היא שבית הדין יקבע שהחזקת ישראל הפכה לקבועה.
במקרה כזה ייוותרו לישראל שתי אופציות: לצאת מהשטח ללא הסכם ולסכן את עצם קיומה של מדינת ישראל, או להחיל עליו את החוק הישראלי על כל המשתמע מכך, כולל הענקת זכויות שוות לכל תושב, מלבד בחירה לכנסת, שתיוחד לתושבים שיבחרו להישבע אמונים לאזרחותם הישראלית על כל המשתמע ממנה מבחינת הזדהות עם ערכיה, צביונה ובעיקר מהותה, כפי שייקבע בחוק.
3. יואב קיש, כבר ביומו הראשון כשר החינוך, קיבל שתי החלטות המתכתבות עם שתי החלטות שקיבל מנחם בגין עם כניסתו לתפקיד ראש הממשלה לפני 45 שנה. הראשונה הייתה הודעתו החגיגית של בגין כי לא יפטר איש מהשירות הציבורי, כולל מי שנמצאים במשרות שללא אמון והזדהות עם דרכה של הממשלה אי אפשר למלא אותן בצורה נאותה. הוא קרא להם סיביל סרוונטס, בתקווה שבהבל פיו יהפוך את לבם לאהבה אותו. קיש לעומתו הודיע על פיטורי כל מי שמכהן במשרות אמון במשרד החינוך מטעם הממשלה הקודמת. גם קיש בעד סיביל סרוויס, אבל כזה שמסוגל להזדהות עם הממשלה המכהנת.
ההחלטה השנייה הייתה מחוותו הסמלית המלבבת של בגין לקלוט כמה עשרות פליטים וייטנאמים שנמלטו מארצם בעת ההיא. מי לא יריע להחלטה לקלוט פליטים במדינת עמם של נוסעי הסנט לואיס והאקסודוס. אלא שלמטבע היה צד שני: איתות מתייפייף לכיוון המנוגד לדבקות קיומית, נעדרת פשרות בחפירות חיינו. שהרי עצם קיומה של מדינת ישראל ויכולתה להחזיק גבולות בני הגנה בלי לסכן את צביונה, תלוי ברוב יהודי ברור.
נכון שאין בכוחם של 50 וייטנאמים להטות את המאזן הדמוגרפי באופן משמעותי, אבל בקרב על הקיום דין 50 כדין אלף; כל אחד חשוב, ובייחוד חשובה המגמה שמסמן המנהיג. ולכן קליטת עשרות אזרחים שאינם מזרע ישראל כפעולה ראשונה לאחר עשרות שנות שלטון שמאל, הייתה מסר שלילי שעמעם את ההכרה שהדמוגרפיה היא הפרה הקדושה שלנו. קיש, לעומת זאת, סימן את הכיוון הנכון של הממשלה כשהודיע שיבטל את הרפורמה ויחזיר את עטרת הבחינה ביהדות, אזרחות ומורשת ליושנה.
המעטים שמכירים את הרקע של קיש לא מופתעים. סבו, קולונל פרדריק קיש, היה ראש המחלקה המדינית הראשון של הסוכנות היהודית. אחריו באו חיים ארלוזורוב, דוד בן־גוריון ומשה שרת. לאחר סיום תפקידו ויתר קיש הסבא על אזרחותו הבריטית כאקט סמלי והשתקע בארץ. קיש הסבא היה נוכח כאשר ווינסטון צ'רצ'יל אמר שיידרשו מאה שנה להשגת רוב יהודי בארץ ישראל - וכתוצאה מכך גזר שלושה רבעים מהבית הלאומי לעם היהודי, כפי שהובטח בהחלטת חבר הלאומים, והעניק אותם לשושלת ההאשמית שסולקה מסעודיה. קיש הנכד רוצה לדאוג שכל מי שלומד במערכת החינוך הישראלית, לפחות יהיה מודע לזכותנו ההיסטורית, המדינית, המוסרית והדתית על ארץ ישראל כולה.
4.הביקורת על תמימותו של בגין אינה מנוגדת להכרה בגדולתו כמנהיג לאומי וגם לא לאימוץ נטייתו להעניק יחס הוגן ליריבים פוליטיים. הכוונה היא ששלילת זכויות מהמיעוט לא הייתה דרכו, גם לא כמענה להתנהגות דורסנית של המיעוט כאשר הרוב היה בידיו.
הזכות של סיעות הכנסת לייצוג הוגן בוועדות הכנסת הוא עקרון יסוד של הדמוקרטיה, גם אם איננו כתוב. מי שחילל אותו היה הרוב בכנסת הקודמת, אשר שלל ברגל גסה מהאופוזיציה הלאומית את חלקה היחסי בוועדות החשובות. החטא הקדמון היה היעדר התערבותו האמיתית והמלאה של בג"ץ כדי להגיע לחלוקת ועדות בהסכמה ולא בהכרעת רוב פסולה וחסרת תקדים. לצורך כפיית נוהג, בג"ץ לא היה זקוק לחוקה, לא לחוקי יסוד ולא למהפכה חוקתית. די היה בהיעדר מורא המיליה החברתי שהיה מעוניין לטפח את ממשלת השינוי בכל תנאי, גם במחיר שבירת כללי המשחק המקודשים של הייצוגיות בכנסת על כל מוסדותיה הנבחרים.
על פי גישתו של בגין, שעליה הקפיד גם בימים קשים בהרבה, של דם ואש, ראוי שהליכוד יאמץ את גישתם של דוד ביטן ומיקי זוהר ויעניק לאופוזיציה את חלקה המלא בוועדות החשובות בלי לגרוע ממנו כמלוא הנימה. מה גם שהליכוד לא עבר בשתיקה על החלוקה הלא הוגנת, בחסות חדלונו של בג"ץ: החרמת הוועדות לאורך כל הקדנציה תרמה רבות לשלילת הלגיטימציה של ממשלת השעטנז והרמייה.
הכותב הוא נשיא בית הדין של הליכוד