העיתונאי הבולט בישראל כיום הוא ינון מגל. הוא נמצא בכל מקום. הוא היה הקקטוס במסיכה, יש לו חיקוי ב"ארץ נהדרת" וכרבע מיליון עוקבים בטוויטר, הוא מגיש תוכנית יומית פופולרית ברדיו ומנחה את "הפטריוטים" בערוץ 14. זה העידן שלו.
בואו לשדרג את האנגלית שלכם: לחצו כאן לשיעור ניסיון מתנה וללא התחייבות>>
כל מה שעשה בעבר היה תחנות בדרך להתפוצצות העכשווית. הוא הגיש את "מבט", ערך את וואלה!, היה חבר כנסת - אך בשום מקום לא ממש הטביע חותם, עד עכשיו. ההצלחה שלו היא כתוצאה ממפגש נדיר בין מצב פוליטי, בשלות הקהל וביטחונו העצמי, בעקבות חזרתו מ"אי המתים". האיש שב מהמקום שאחרים לא שרדו בו. אחרי התלונות נגדו, הוא הוקצה, בוטל והפך לפרסונה נון־גרטה בפוליטיקה ובתקשורת. בדיעבד, הוא אולי צריך להודות למי שהתלוננה נגדו.
בלי להפחית מכאב המתלוננת, הצלקת שנותרה בו הפכה אותו לסרקסטי, חזק, מהיר, ציני, וגם אמיץ, נוקב ולא רואה בעיניים. כל מה שאישיות תקשורתית צריכה. הוא גם פופוליסט ודמגוג, לא כמו האחרים, אלא הרבה יותר. החיסון שלו נגד ביקורת הוא מודעות עצמית והומור. פשוט תמהיל מושלם לפובליציסט בתקשורת האלקטרונית העכשווית.
מי שעוקב אחריו ברשתות וברדיו, יכול לזהות ניואנסים שבהם הוא נמצא במעין היי משונה, כאילו לקח משהו. אחרי שבן כספית שאל השבוע "אני יכול לדבר עכשיו?", הוא ענה לו בשתי דפיקות על השולחן, והבטיח שכל פעם שידפוק פעמיים, כספית יוכל להמשיך. מכאן והלאה הוא ניהל את השידור באמצעות דפיקות. תחשבו על מגישי אקטואליה כמו אריה גולן או רזי ברקאי, שפתאום יוסיפו רקיעות, נקישות או דפיקות על רהיטי אולפן בזמן שידור. זה הרי בלתי מתקבל על הדעת.
לאחרונה גם פיתח את קול הזלזול הלעגני היללני. כשאין לו טיעון באמתחת, הוא מעלה חצי אוקטבה וחוזר על אמירות בן שיחו, תוך משיכה טורדנית של כל מילה לכדי נהימת חתול. השיטה הילדותית מתגלה כאפקטיבית, וטרם נמצא לה מענה הולם. זה אומנם כלי ביקורתי ווקאלי אינפנטילי שהמציא על המחנה הליברלי כולו - שממילא נתפס כבכייני וחמוץ, וקולו של מגל מגחיך אותו עוד יותר - אך מה לעשות, זה עובד לו נהדר, מחרפן ומעצבן.
לחצו כאן וקבלו את עיתון מעריב לחודש מתנה למצטרפים חדשים>>>
מגל בתקופת הרוק'נרול שלו. זו גם הסיבה להצלחה היחסית העכשווית של ערוץ 14 בכלל, ותוכניתו "הפטריוטים" בפרט. כשהערוצים האחרים עברו לפופ זול, לתוכן מסחרי, לאייטמים מתומחרים, מוזמנים ומשולמים, ערוץ 14 מנגן רוק כבד, לעתים אפילו מטאל, כשהסולן הוא ינון מגל שעף על הגיטרה משל היה ג'ון פטרוצ'י מהדרים ת'יאטר. התוכנית האולפנית דלת התקציב שלו מצליחה לנצח בדרך כלל את כאן 11, אחרי שהימר על "קרתגו" כסדרה שתינשא על כנפי הרייטינג האדיר של המונדיאל.
זו הייתה טעות. מדובר בסדרה שכל פריים בה מושקע ברמה הוליוודית אך מלווה בדיאלוגים מופרכים והזויים. הקהל נטש. באותו הזמן, שלוש לחיצות קדימה בשלט, מתנהל קרב מילולי קצבי בין פאנליסטים ימניים בוערים וקולחים, עם באזר, טיימר, מוזיקת אזעקות מלחיצה, והשבוע התווסף גם קהל בשידור חי. זו "פופוליטיקה" בת זמננו, שמנוהלת ביעילות ובלהט כמו שמעולם לא הייתה.
ערוץ 14 מתחיל מנקודת מוצא מתריסה. הוא עושה טלוויזיה, שזה הלחם והחמאה של השמאל, שהיה רגיל לתת לימניים ייצוג באמצעות עלי תאנה זמניים, קטנים וממושמעים - רק כדי שירגישו שגם להם יש קול, ובצר להם הקימו בזמנו את ערוץ 7 הפיראטי. עכשיו יש לא רק ערוץ, אלא זרועות תקשורת שמתפתחות בקצב אקספוננציאלי. השינוי במפת הרייטינג שמתרחש בימים אלה אינו רק סימבולי, בגלל חילופי השלטון, אלא גם דרמטי. ציבור ימני שאינו מוצא את עצמו בערוצים הרגילים בורח לערוצי הנישה שמדברים בשפתו.
השבוע, ביום השנה המאה למותו של מחיה השפה אליעזר בן־יהודה, צוין בישראל יום העברית. נדמה שהתחדיש הלשוני המסעיר ביותר הוא המילה "סמול". היא שינתה את השיח והגדירה מחדש את השדה התקשורתי. היא ארסית וממצה כל טיעון אפשרי. מרגע שהומצאה, מחנה פוליטי שלם ירד ברמת הלגיטימיות הציבורית שלו. כל שאר התהליכים הטקטוניים שהתרחשו מאז, הם רעשי רקע: השינויים במערכת המשפט, הצמיחה של איתמר בן גביר, ההתרסקות של מרצ ועוד - המצאת ה"סמול" היא הסיבה והיא המסובב. היא הפילה רבים, הצמיחה אחרים, וכנראה שמרוויח־העל הוא ינון מגל.