בחלומי אני מדמיינת את סבתי מככבת בפרסומת. היא יוצאת מדירתה הקטנה בשכונת הקטמונים, נתמכת במעקה והילוכה כבד. היא צועדת בשביל וממשיכה במעלה המדרגות למכולת, עוברת בדואר ובסניף קופת החולים. חצי יום עבר.
אנשי הקריאייטיב של חברת הבנייה יודעים שהיא וחבריה הם הליהוק המושלם. אישה ישרת לב שחיה בדיור ציבורי, באזור שנחשב קשה בעבר ועכשיו יש לו פוטנציאל, הו הו איזה פוטנציאל. עכשיו הם עושים קסם. בשובה הביתה, יש לה דירה במגדל. שביל חדש ושומרת בלובי שמפנה אותה למעלית מתכתית (“נלהק מישהי שנראית כמו רנה מ"אלגנטיות של קיפוד", מציע אחד בהבעה של סיפוק).
עכשיו מתערבת בסיפור הזה המציאות. כמו זקנים אחרים שסיפרו להם את אותו סיפור, שיום אחד יהיה להם בית חדש, סבתי כבר לא איתנו. הגיל ותאונת שרשרת רפואית עשו את שלהם.
השנים לימדו אותי שהסיפורים הטובים נמצאים פעמים רבות בשולי השוליים. ב"נ.ב", אם תרצו, או בידיעות הקטנות. כך גם בעולם הפודקאסטים: חלקם מנצנצים למרחוק וחלקם הם פשוט האמת לפרצוף כמו זה שעוסק בנושא הפינוי־בינוי. הוא מספר סיפור מסוים מאוד על עירייה מסוימת מאוד - במקרה זה ירושלים, אך מצביע על תופעה רחבה בהרבה.
אני מקשיבה לדבריו של המתכנן האורבני בפודאקסט שיצרה פנינה דה גרציה, מנהלת מועדון הקשישים בית שווייץ בקטמון ח' ט'. תשובתו לשאלה מדוע התלבשו דווקא על שכונות ממעמד סוציו־אקונומי נמוך היא שמתחילים עם העניים והחלשים. איתם קל יותר בהשוואה לבעלי נכסים פרטיים, שיש להם יכולת התנגדות.
בקצרה: התחדשות עירונית כוללת חיזוק מבנים שנבנו בשנות ה־50־80, או הריסתם של מבנים ישנים והקמת מגדלים תמורת דירה או שתיים למפונים ומכירת דירות חדשות עודפות על ידי הקבלן. סליחה, יזם. מפונים יכולים גם לקבל על פי הערכה את שווי הדירה כפי שיהיה בעוד כמה שנים. המוטיבציה של המדינה וועדות הבנייה שנוהגות כאחוזות אמוק ברורה: יותר יחידות דיור, מיגון נגד רעידות אדמה או טילים ויותר הכנסות למדינה. אלא שהיא שוכחת שהמדינה היא אנשיה ונשותיה.
רוב השכונות המסומנות הן שכונות בפריפריה החברתית במרכז הארץ שמאכלסות בעיקר משפחות חד־הוריות, משפחות צעירות, קשישים, עולים חדשים ודיור ציבורי. שם הכי קל. לפריפריה הגיאוגרפית הם כמעט לא מגיעים. שם אין אופק כלכלי. הקרקע לא שווה להם.
הקשישים הם סיפור בפני עצמו. המונח “טראומת מעבר" מוכר משנות ה־60 על ידי גרונטולוגים, שזיהו במעבר ממקום דיור אחד למשנהו גורם להידרדרות תפקודית, חרדה, דיכאון, הסתגרות וגם מוות.
אני חוזרת לפודקאסט של פנינה דה גרציה, שיצרה במסגרת האגודה הישראלית לתקשורת קהילתית ביוזמת היו"ר יוחאי רוטנברג, בשיתוף מיזם “באים לטוב" של החברה למתנ"סים ומינהל קהילתי גוננים: מרבית קשישות וקשישי המועדון חוששים. הם חשים שדווקא בתקופה שבה הם הכי נזקקים לסביבה הטבעית ולמערכת השירותים הזמינה והמוכרת להם, הדרישה לעזוב את ביתם מערערת את חייהם. חלקם חושבים על המוות שמרחף מעל ואומרים במפורש שמעבר לשכונה אחרת ולא מוכרת עלול לקצר את ימיהם.
נירה (81), מתנדבת נמרצת, זוכרת בדיוק מה קרה אחרי שפינו את משפחתה משכונת ממילא, שהפכה ל"פנינת נדל"ן", ששלו את תושביה ממנה. שלוש אחיותיה וגיסיה נפטרו כתוצאה מדיכאון. היא מפחדת. “אני לא רוצה לעזוב", היא אומרת. חברתה דווקא מבסוטית מהרעיון שיהיה לה בית חדש עם צנרת חדשה.
הרוב הדרוש לפרויקטים במסלול פינוי־בינוי עומד על כ־67%. עד לא מזמן נדרשה הסכמה רחבה יותר. לבי על ה־33% שלא רוצים. לזה קוראים לשלוח קשישות וקשישים אל הקרח. “דיירים סרבנים" מכונים אלו מהם שמעיזים להתנגד.
צלצלתי אל יאיר קמייסקי, מנהל תוכניות בג'וינט אשלים, מומחה לעירוניות, קהילה וסביבה שעוסק בקידום תהליכים חברתיים בהתחדשות עירונית. במדינת ישראל, הוא אומר, יש מחסור מובנה בקרקע לבנייה בגלל שטחה הקטן והאוכלוסייה הצומחת יותר מכל מדינה אחרת ב־OECD. מאות שכונות נבנו באיכות בנייה ובצפיפות נמוכות. אך טבעי שהמפגש בין שני הנתונים הללו יוביל לתפיסה שיש להרוס את הישן המוזנח ולבנות במקומו חדש.
“אין ויכוח על הצורך לשפר את הדיור. “אין ויכוח על הצורך לשפר את הדיור. השאלה היא איך ומה נעשה מעבר לעוד ועוד בנייה. היקפי הפינוי־בינוי בישראל גדולים אפילו יותר מבארצות הברית ובאירופה. תחשבי על הקשישים. בבניינים שלהם, דפוקים ככל שיהיו, הם יכלו לצאת החוצה, לצאת להתחמם בשמש על הספסל. האם מישהו חושב שעכשיו כשהכל עובר למגדלי 30 קומות יש אופציה ליצירת מרחב שמאפשר להם את הדברים האלה בצפיפות החדשה? מישהו נותן את הדעת על מנהרות רוח? על עצים שיצלו עליהם בין הבתים? ומה עם החברה שלהם והשירותים שהם מורגלים אליהם? זו לא האשמה אלא הבנה שחובה להשקיע ידע ומשאבים בשירותים שיינתנו להם. ההשקעה מזערית לעומת עלויות פינוי־בינוי".
הנה עוד משימה לממשלה הרחבה־רחבה. רוצים לשפץ ולהגדיל? קדימה. אבל בחייכם, רדו מהקשישות והקשישים האלה שבנו את המדינה הזאת. תנו להם להעביר את אחרית חייהם בשקט. היקפי הפינוי־בינוי בישראל גדולים אפילו יותר מבארצות הברית ובאירופה. תחשבי על הקשישים. בבניינים שלהם, דפוקים ככל שיהיו, הם יכלו לצאת החוצה, לצאת להתחמם בשמש על הספסל.
האם מישהו חושב שעכשיו כשהכל עובר למגדלי 30 קומות יש אופציה ליצירת מרחב שמאפשר להם את הדברים האלה בצפיפות החדשה? מישהו נותן את הדעת על מנהרות רוח? על עצים שיצלו עליהם בין הבתים? ומה עם החברה שלהם והשירותים שהם מורגלים אליהם? זו לא האשמה אלא הבנה שחובה להשקיע ידע ומשאבים בשירותים שיינתנו להם. ההשקעה מזערית לעומת עלויות פינוי־בינוי".
הנה עוד משימה לממשלה הרחבה־רחבה. רוצים לשפץ ולהגדיל? קדימה. אבל בחייכם, רדו מהקשישות והקשישים האלה שבנו את המדינה הזאת. תנו להם להעביר את אחרית חייהם בשקט.