בכל תרבויות העולם יש הבחנה בין טוב ורע; בין נכון ללא נכון; בין צודק ללא צודק. אומנם יש הבדלים בין תרבות לתרבות, אבל בכולן פירושו של רוע הוא מעשים ורעיונות של בני אדם שכתוצאה מהם נגרם סבל לאדם אחר, או לקבוצת אנשים או לבעלי חיים. הרוע בתקופתנו הוא אכזריות, אלימות פיזית או מילולית. אפלטון טען שיש מעט דרכים להיטיב, אך דרכים רבות להרע, ולכן לרוע תהיה השפעה גדולה יותר על חיינו.
הרוע אופייני לאנשים עם אישיות סוציופתית (אנטי־חברתית). לפי התפיסה הפסיכולוגית, הסוציופת חווה קשיים בריסון עצמי, רוצה סיפוק מיידי, מאמין שהוא צודק, אינו מסוגל לחוש חמלה או חרטה ודואג אך ורק לספק את צרכיו ואת מאווייו האנוכיים והפתולוגיים. ליאם, צעיר בן 22 על הרצף האוטיסטי, חזר לביתו בפתח תקווה. כאשר האוטובוס התקרב לתחנה שבה היה אמור לרדת, קם ליאם והתקדם לדלת היציאה. אדם זר שאותו אינו מכיר, ללא סיבה, תקף אותו באלימות, וכאשר דלת האוטובוס נפתחה - בעט בו החוצה, ירד אחריו והמשיך להכות בו ללא חמלה. הצעיר התחנן על חייו וזעק לעזרה, אבל איש מהנוסעים לא קם ולא התערב. איש מהעוברים והשבים לא העיר, רק אישה קשישה שכנה, שהייתה עדה לאירוע ברחוב, חצצה בגופה בין התוקף וליאם ומנעה מהאיש להמשיך להכות את הנער.
תקרית מזעזעת בפתח תקווה: צעיר על הספקטרום הותקף באוטובוס
אינני מבין איך ייתכן שנוסעי האוטובוס צפו במחזה המחריד שבו בריון מכה צעיר חסר ישע ולא חשו לעזרתו. הפכנו להיות עם אלים ומנוכר. האלימות מידבקת, ובחודשים האחרונים אנחנו עדים לה בכל מקום: ברחוב, בכביש, בחנייה ובכנסת. כאשר הייתי נער, היו משווים את ישראל לאמריקה בכל הנוגע לאכפתיות של איש מרעהו. סיפרו שבאמריקה יכול מישהו לתקוף עובר אורח, לדקור אותו ואף להרוג אותו, ואיש לא יושיט יד לעזרה. רק לא להסתבך. תמיד אמרו: כאן זה לא יכול לקרות. והנה, באה המציאות המכוערת וטופחת על פנינו. לא סתם טופחת, סוטרת בחוזקה.
התנהגות פסיבית גם היא סוג של אלימות. כולנו ראינו התנהגות כזו גם בחפיפות בין משרדי הממשלה. אם זה שר שלא בא לחפיפה, משל היה מדובר ברכישת עסק פרטי, ואם זה שר שנפרד והשר החדש מביע את שאט הנפש שלו מהאירוע בהתעלמות מהסביבה, תוך התעסקות בטלפון הנייד שלו וזריקת הערות עוקצניות. גם זו אלימות. גם זה רוע.
האם כסדום היינו, לעמורה דמינו? כנראה שכן.